לו היו ניתנים לעיתונאים רישיונות לעיסוק במקצוע - כמו לעורכי דין, רופאים או מהנדסים, ולו היה מי ששולל רישיון בגלל כישלון, היתה נמחקת, כבר לפני שנים, צמרת העיתונות הישראלית. לו היו נבחנים העיתונאים משפטית ואתית - במונחים של רשלנות מקצועית ואחריות לנזקים – רבים מבכירי העיתונאים שלנו היו מורשעים בדין. אפילו לו ניתן היה, אצלנו, דין וחשבון ציבורי על פיאסקו עיתונאי, התוצאה היתה זהה.

אלא שמשום מה, העיתונות הישראלית היא כנראה המקצוע היחידי שבו אין כל קשר בין ההצלחות והכישלונות לבין שרידות מקצועית. בוודאי שאין קשר בין הקריירה ומידת ההשפעה הציבורית, לבין השאלה האם עיתונאי נכשל בניתוחיו ובהערכותיו בעבר.

קחו למשל את בכירי העיתונאים בארץ, כמו אמנון אברמוביץ', נחום ברנע, בן כספית ויואל מרקוס. או קחו את חיים יבין – חתן פרס ישראל. אלו, כמו מרבית העורכים, הפרשנים, המגישים ומובילי דעת הקהל בארץ, מקדמים מזה שנים קו עיתונאי-פוליטי ברור. קו שעיצב את הכתבות, הדיווחים, התחקירים, טורי הפרשנות, רשימות המרואיינים, נושאי הסיקור, דגשי הדיווח ואפילו אינטונציות הראיון. הקו הזה לא השתנה במאום, והוא מדריך את סדר היום הציבורי גם היום, כאילו לא הוכח כשגוי והרה אסון מעולם.

הכי פשוט ומיידי לפשפש בתפישה שהובילה צמרת העיתונות רק לפני שלוש שנים. ערב הבריחה, הגירוש והעקירה בדרום, המכונים על ידה גם היום - "התנתקות". כעת חיה, באביב 2005, התמסרה עלית העיתונות הישראלית לפרוייקט שיווק התוכנית מרחיקת הלכת שהוביל ראש הממשלה – אריאל שרון. אמנון אברמוביץ' פלט אז את משל האתרוג, שהמחיש את פסגת המאמץ לסייע עיתונאית בכל מחיר, למהלך העקירה. גם במחיר התעלמות משחיתות המידות של שלטון מועדון החווה. גם במחיר נטישת הערכים הבסיסיים של מקצוע העיתונות. אמנם היו עיתונאים שהסתייגו מהבוטות והישירות של משל האתרוג, אבל מרביתם פעלו על פיו, לפחות בכל מה שנוגע לעצימת העיניים מול חוסר ההיגיון שבתוכנית הבריחה והגירוש עצמה.

שרון, רמון, לבני ואולמרט שיווקו אז חזון תעתועים קל להפרכה. הם טענו שאם נעקור את כל הישובים, ניסוג מקו הגבול עם מצרים ונוותר על הפריסה האסטרטגית ברחבי הרצועה, יושג מזור לכל מכאובינו. הם הבטיחו שרק כך הכל יסתדר. לפלשתינים לא תהיה עוד סיבה לפגוע בנו, המצב הביטחוני יוטב ללא היכר, דמותנו בעולם תשתפר פלאים. החמאס יאבד את אחיזתו והפלשתינים יתמקדו בטיפוח חממות וסדנאות טאי צ'י. אבל, הם הטעימו, אם חלילה משהו ישתבש – כל הקלפים יוותרו בידינו. אם רק נרצה, ננתק להם את החשמל ונפגיז אותם בתותחים עד שתצא נשמתם. ואז ללא ספק, השלום והשלווה ישררו בכל.

רוח גבית לחזיון תעתועים

איך התמודדה העיתונות הישראלית עם חזון ההבל הזה, שבמבט רטרוספקטיבי ברור במיוחד כמה היה קלוש והזוי? מה עשתה העיתונות כדי לבחון, לאתגר, לתהות על קנקנו ולחשוף בפני הציבור את פרצופו האמיתי? כמעט שום דבר. להיפך – רוח גבית עזה הוענקה לתוכנית התעתועים, מלווה בניחוחות מסוכרים מכוונים, שטישטשו את סיכוני המהלך כולו. ולא שחסרו כלים לחשוף את האסון ולא שחסרו פובליציסטים, כמו כותב שורות אלו, ששפכו אש וגופרית על האיוולת וחוסר האחריות שבמהלך. אפילו הרמטכ"ל דאז – בוגי יעלון, סירב ליישר קו. הוא טען שה"התנתקות" תעניק רוח גבית לטרור ושילם על כך מחיר כבד. אבל צמרת העיתונות הישראלית לא העניקה לצרכניה את השירות שהיתה חייבת לספק. היא התמסרה בשקיקה לשגיאה הפטאלית וסירבה להפעיל את כליה המקצועיים לחשיפת כשליה.

מי שמכיר את ההיסטוריה המקצועית של מרבית בכירי העיתונות שלנו, יכול להעריך שהתמיכה בחזון התעתוע הזה לא נבעה מרשלנות וקוצר רואי גרידא. היא נשלטה על ידי מטרת על בלתי סמויה, זדונית – הדחף להכריע את הוויכוח הפוליטי בארץ ולהכחיד את האויב האמיתי – המתנחלים ומפעלם. אבל, גם אם נניח שהיתה כאן רק התרשלות מקצועית, עדיין, מדובר בכשל כל כך חריף, שמחייב הסקת מסקנות מרחיקת לכת.

סיקור תוכנית הגירוש והעקירה בדרום היווה רק חוליה אחת בשרשרת כישלונות מקצועיים, שמאפיינים את העיתונות הישראלית של עשרים השנים האחרונות. שתי הדוגמאות הבולטות האחרות הן כשלי העיתונות בתהליך אוסלו ובמהלך הבריחה החד צדדית מלבנון.

והנה, בניגוד לנורמות שדורשת העיתונות מכל סקטור אחר, היא לא תיחקרה את עצמה באופן רטרואקטיבי. היא לא הסיקה מסקנות, לא הדיחה את האחראים, לא שינתה מנגנוני חשיבה, לא ריעננה כלי ניתוח ובקרה עצמית. חמור מכך, צמרת העיתונות הישראלית עסוקה בניסיון מתמיד לטשטש את הכישלון שלה ושל מובילי מהלכי הקטסטרופה. היא שוקדת כל העת על עיצוב רטרוספקטיבי של ההכרה שלנו, על שינוי ההיסטוריה. לכן, לא נשאלות שאלות קשות ולא נתבעת אחריות ממי שהובילו את הכישלונות. לכן, הוזים סדרתיים כמו שמעון פרס נותרים חביבי האומה, והופכים לנשיאי המדינה במקום להישלח לעמוד הקלון של ההיסטוריה.

לכן, גם לגבי בכירי העיתונות מתקיים מה שמכונה בשפה המשפטית 'קשר סיבתי', בין התנהגותם לבין הנזק שנגרם לכולנו. העיתונות יכולה היתה, בעבודה מקצועית נכונה, למנוע את מהלכי הנפל הללו, את אוסלו, לבנון ו"ההתנתקות". לכן, ראשיה גם הם נושאים באחריות, כמו הפוליטיקאים שקיבלו מהם גיבוי ללא מצרים.

אבל אצלנו, בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, העיתונאים פטורים מכל אחריות. הם משמשים כוועדות האתיקה של עצמם ומובילים אותנו גם היום, לעבר האסונות הבאים.