בשבועות האחרונים עוררו תוכניות הריאליטי קצת רעש במציאות: ועדות של הכנסת דנו בשימוש בנערים במצוקה בתוכנית של אלון גל, "אלופים של החיים", ובשידור תמונות של אלימות פיזית ורגשית בתוך המשפחה בתוכנית "סופר נני". גם הידיעה שארקדי גאידמק צפוי להנחות תוכנית ריאליטי עלתה לדיון בכנסת, והמיליונר הוזמן להופיע בפני ועדת הכלכלה.

אני רוצה להתחיל דווקא בסערה השולית ביותר: התרעומת בקרב צופי התוכנית "הישרדות" על המניפולציות שעשה לכאורה מנגנון ההפקה של התוכנית, ושזכו לסיקור נרחב במוספי "מעריב", ועוד יותר ב"ידיעות אחרונות". עיקר הזעם יצא על התחבולות שנעשו לכאורה כדי להגן על אחד המשתתפים, דן מנו, מפני הדחה, ולגרום לכך שיגיע עד הגמר.

למען הגולשים שאינם בקיאים ברזיה של תוכנית הריאליטי המסוימת הזאת נסביר כי כללי המשחק בה מתאפיינים בשרירותיות רבה ויכולים להשתנות במפתיע בהחלטת ההפקה – זה כמובן חלק מהבידור, הקפריזיות הזאת של החוק; אבל הצופים התרעמו שההפקה מנצלת את האפשרות כדי להבטיח שמנו ישרוד בהתמודדות עד סופה של התוכנית. הסיבה המשוערת למניפולציה של ההפקה היא שמנו ממלא בתוכנית את תפקיד המניפולטור הראשי – קושר בריתות, מפר הבטחות, מארגן הצבעות. הוא משמש דמות המעוררת רגשות עזים – תיעוב לצד התפעלות והערצה – ולכן ברור היתרון שלה להגברת הדרמה והרייטינג.

קשה להבין על מה מתרעמים הצופים: על מניפולציה נסתרת שלכאורה נעשתה כדי להגן על המניפולטור הגלוי? דווקא כאשר המניפולציה פרושה מול העיניים, כאשר רואים כיצד המניפולטור פועל ומצליח, מתלוננים על איזו תרמית שעשתה "ההפקה" מאחורי הקלעים. כלומר, באיזשהו אופן משונה, מה שהצופים מנסים להגן עליו הוא המניפולציה עצמה – הרעיון של המניפולציה. הרי לא ייתכן שמניפולציה אמיתית נראית כך: שקופה כל-כך, חסרת תחכום כל-כך, כמו אותה חבורה עילגת ונוהמת של צעירים על האי. חייבים איזה מישהו שיודע, מישהו שמושך בחוטים הנסתרים. מתלוננים על ההפקה כדי להציל את הדימוי של הקנוניה והניחוח המתוחכם שלה, ולא פחות מכך: כדי לשמור על הצורך של הקנוניה בהעמדת פנים. זה, אולי, הדבר הפחות נסבל במניפולציות השקופות של "הישרדות": שהן בכלל לא צריכות להסתוות, להעמיד פנים למען הסדר הטוב, לשמור על מראית העין.

במחשבה שנייה, אפשר להבין את תרעומת הצופים. בכך שהיא מגינה על המניפולציה במובנה הוותיק והתככני, היא מגינה גם על כבודו של הצופה עצמו. כי הרי הוא זה שבשבילו צריך להעמיד פנים ולשמור על מראית עין. אנחנו רגילים למחשבה על קנוניות שנעשות בחדרי חדרים; זה כמובן מרגיז, אבל זה לא מעליב כמו הרעיון של מניפולציה שנעשית מול עינינו.

בעניין הזה נדמה ש"הישרדות" מספקת לנו גם מפתח לפוליטיקה ממש. לא רק בגלל האופי הגלוי מתמיד של המניפולציה בפוליטיקה היום, אלא יותר מכך בגלל האופן שבו אנחנו מגלים בסוף שאנחנו בעצם אוהבים את המניפולטור, כלומר בדרך שבה המניפולטור זוכה ברווח כפול.

ב"הישרדות" קוראים לזה "לשחק את המשחק": בהתחלה שונאים את דן מנו כי הוא עושה מניפולציות ומסלק את כל המשתתפים היפים וההגונים, ובסוף אוהבים אותו מאותה סיבה בדיוק, אלא שבשלב זה קוראים לכך "יודע לשחק את המשחק".

מודעת פרסומת לתוכנית בכיכובו של ארקדי גאידמק (מאתר רשת)

אפשר לחזור בהקשר הזה לארקדי גאידמק, שהוזמן לוועדת הכלכלה של הכנסת בעקבות הפרסומים שהוא עומד להנחות תוכנית ריאליטי שבה יסייע לעסקים קטנים להפוך לעסקים גדולים. הסיבה לזימון היתה הטענה שגאידמק הוא איש פוליטי ושהוא ינצל את התוכנית לקידום מטרותיו בזירה השלטונית. גאידמק, מרוחק כתמיד, ענה לח"כ שלי יחימוביץ' שאילו סברה הזכיינית רשת שהיא, יחימוביץ', "תביא רייטינג", היתה מעניקה את התוכנית לה ולא לו. כלומר, יחימוביץ' מנסה להאשים את גאידמק במניפולציה דרך "הכוונה הנסתרת": הוא מתחזה כמסייע לחלשים כאשר מטרתו האמיתית היא לצבור כוח פוליטי. גאידמק, לעומת זאת, מבין שלא צריך להכחיש את המניפולציה (לא: "אני באמת רוצה לסייע לחלשים"). כל מה שחשוב הוא שהמניפולציה תהיה גלויה לחלוטין ("אני עשיר לכן אני מביא רייטינג").

מדוע אנחנו אוהבים לראות ילדים במצוקה?

וכמה מלים בקשר לסערות האחרות שעוררו לאחרונה תוכניות הריאליטי, סביב חשיפת נערים וילדים במצבים קשים בתוכניות כמו "סופר נני" ו"אלופים של החיים". גם בהקשר זה נדמה שהזעם מכוון למטרה מוטעית, וגם בתוכניות אלו ההטעיה נועדה, בעצם, להוציא את הצופה מהתמונה. כאילו הבעיה היא רק במה שמוקרן על המסך, ולא אצל מי שמתבונן בו.

יש, כמובן, שאלות אתיות חריפות שעולות ביחס להצגה של אב מכה ילד בטלוויזיה, אבל כאשר ממקדים את השאלות האלו בילד עצמו, במה שהטלוויזיה עושה לילד, מחמיצים את התופעה המטרידה באמת: החשד שהחשיפה הזאת נעשית בהקשר של בידור. כדי להבחין עד כמה השאלה הזאת מרכזית לנושא הנדון, יש לשים לב לתשובות שנותנים אנשי הטלוויזיה לטענות נגד התוכניות ולהדגשה כי אלו "תוכניות תיעודיות חשובות".

אנשי הטלוויזיה מבליטים זאת משום שאפשר להשלים, בתנאים מסוימים, עם הצגה של מראות קשים בהקשר רציני, כמו תיעוד או תחקיר. אבל כאשר תמונות זהות משודרות בהקשר של בידור, כל העניין נהפך למחליא.

באופן משונה, ההתקוממות על העוול שנעשה לילדים ולנערים בתוכניות האלו מסתירה את המוקד האמיתי של הבעיה האתית: היא לא נמצאת במה שקורה לילד – לא רק שם – אלא היא נמצאת בעיקר בסלון שלנו. לא בטוח שהשיח הנהוג בסוגיית אתיקה ותקשורת מסוגל להתמודד עם השאלה הזאת. כלומר, קל לנסח עמדות ביחס לשאלה של הילד עצמו, אבל מה נעשה עם השאלה של הבידור – איך נענה עליה? איך ננסח את מה שמשתמע ממנה?

זאת ועוד, ייתכן ואי-אפשר לענות אפילו על השאלה הבסיסית: האם זה בידור או טלוויזיה "רצינית". קשה לענות, כי במידת מה תוכניות הריאליטי טורפות את ההבדל בין "רציני" ל"בידורי". מדוע, בכל זאת, "סופר נני" או התוכניות של אלון גל נראות יותר כמו בידור? בעיקר בגלל החשיבות שיש בהן לפתרון המהיר, לנס. ואם כך, אפשר להציג תמונות קשות. הרי מיד יגיע מרפא הפלא ויפתור את הבעיה.