לפני שבועות אחדים פורסמה ב"מוסף הארץ" כתבה נרחבת על ד"ר ניימן לוין, ראש תוכנית הגרעין הבריטית בשנות השישים של המאה שעברה, שלצד תפקידו זה היה – או לא היה – גם מרגל שהדליף סודות גרעיניים לישראל.
שני המחברים, ד"ר אבנר כהן, מרצה ללימודי מניעת הפצה במכון מידלברי למחקרים בינלאומיים במונטרי ומריון ג'ונס, עורך החקירות בלשכה לעיתונות חוקרת בלונדון (TBIJ), ציינו בכתבתם כי "הממשל הבריטי מסרב בתוקף לאשר או להכחיש את דבר קיום החקירה" בנוגע לאפשרות שלוין הדליף סודות גרעין לישראל.
"הממשל הבריטי נאבק בנו – כותבי שורות אלה – בעקשנות, בכל האמצעים העומדים לרשותו, כדי למנוע את פרסומו של כל חומר רלבנטי בעניין ניימן לוין", מסרו לקוראים. כיצד בדיוק נאבק הממשל הבריטי כדי לשמור על סודות הגרעין מפני העין הציבורית? על כך שוחח מריון ג'ונס עם אורן פרסיקו ועדי נוי, מגישי התוכנית "קול העין". להלן גרסה ערוכה של הראיון.
מתי למדת לראשונה על לוין ועל החשד שהיה למעשה מרגל שהדליף סודות גרעין לישראל?
"חוק חופש המידע נכנס לתוקפו בבריטניה בשנת 2005. הגשתי שלל בקשות חופש מידע על שלל נושאים, ואחד מהם היה הקשר בין בריטניה לתוכנית הגרעין הישראלית. הם תמיד הכחישו שהיה כל קשר, אבל באותה שנה ראשונה הם לא בדקו בזהירות איזה מידע הם שחררו. כך שקיבלתי כמות עצומה של מסמכים, שאולי נראו משעממים בעיני ביורוקרט – אבל אם חפרת בהם יכולת למצוא שבריטניה ייצאה מים כבדים לדימונה, כמות מסוימת של פלוטוניום ואורניום. פרסמתי את המידע הזה ב'ניו-סטייטסמן' וכן בתוכנית הטלוויזיה 'ניוז-נייט'.
"נקודת המפתח היתה שהם לא מחקו אף שם מאלה שהוזכרו במסמכים מתחילת שנות ה-60, ומצאתי אנשים שהיו עדיין בחיים, כארבעים שנה לאחר המעשה, ויכולתי לדבר איתם ולקבל מהם מידע נוסף. אחד מהאנשים הללו היה הראשון שהבין כי בדימונה בונים כור גרעיני – פיטר קלי מסוכנות הביון של משרד ההגנה.
"אחרי שהסיפור הראשון פורסם הוא תיאר לעצמו שאם הממשלה מתירה לשחרר מידע מהסוג הזה היא תסכים לשחרר את הכל. לכן הוא אמר לי: 'אתה צריך להתחיל לשאול שאלות על ניימן לוין. היו שלושה מדענים יהודיים שנחקרו, שניים מהם נוקו מכל חשד, השלישי היה לוין. לפני שסיימו את החקירה שלו הוא התמוטט ומת במשרד הקבינט.
"זה נשמע לי כמו סיפור מעניין ביותר, ומיד התחלתי לחפור בו. אחרי שהצלחתי לבסס כי לוין חטף התקף לב קטלני במשרד הקבינט ומת כמה ימים לאחר מכן, ושזמן קצר קודם לכן שוחרר מעבודתו כראש תוכנית הנשק הגרעיני של בריטניה, הגשתי עוד הרבה מאוד בקשות חופש מידע".
קיבלת תשובות על בקשות אלו?
מריון ג'ונס (צילום מסך: That's Manchester)
"ובכן, במשרד הקבינט אמרו לי בסופו של דבר שהם לא יכולים לתת לי שום מידע על הנושא הזה. התהליך בבריטניה הוא כזה שבשלב זה יש להגיש ערעור פנימי, שלא הוביל לכלום, ואז פונים למישהו שנקרא נציב המידע. הנציב פסק כי במשרד הקבינט יכולים לשמור את התיק על לוין סודי, אבל הם חייבים להגיד לי אם יש להם תיק על לוין. במשרד הקבינט אמרו שגם לזה הם לא מסכימים, הם לא יגידו לי אם יש תיק על לוין, אם היתה חקירה נגדו וכיצד הסתיימה. "התהליך בבריטניה ארוך מאוד, זה לקח לי כמה שנים, אבל בסופו של דבר הוגש ערעור לגוף שנקרא 'בית-הדין של המידע'. ציפיתי שאוכל להופיע בפני בית-הדין ולהציג את טיעוני, אבל במשרד הקבינט אמרו שאסור לי לעשות כן, ותחת זאת נציב המידע יציג את טיעוני, אף שהיה לו פחות מידע ממני על הנושא.
"נציב המידע ומשרד הקבינט נפגשו באותו בית-דין סודי של מידע, ואני לא הורשיתי להשתתף. בסופו של דבר נפסק שגם חמישים שנה לאחר המעשים אסור לגלות האם היתה חקירה נגד לוין. לא יימסר כל מידע, משום שאחרת אני עלול להגיש אלפי בקשות על כל מיני אנשים ולשאול האם הם נחקרו. זו טענה מופרכת. אני פניתי משום שהיה לי מידע מדויק מאוד מאדם שהיה בלב החקירה ואמר שלוין נחקר ומת לפני שהיא הסתיימה".
סיפור מדהים. נראה שכשבריטניה רק החלה לפעול לפי חוק חופש המידע, הם לא באמת ידעו מה הם עושים.
"אכן. קיבלתי מאוד על גבי מאות של מסמכים בלי שאף אחד יבחן אותם מקרוב. אולי מישהו עבר עליהם בשטחיות והגיע למסקנה שאין שם כלום, אבל כשבדקת אותם בעיון יכולת למצוא את כל הפרטים: עסקת המים הכבדים, ייצוא כמויות קטנות של פלוטוניום, אורניום 235, ליתיום 6, שניתן להשתמש בו ל'המרצת' ראשי נפץ גרעיניים, היו במסמכים כל מיני סיפורים ואני לא חושב שמישהו דאג לבדוק אותם כראוי לפני ששוחררו.
"המשרד היחיד שלא שיתף פעולה עם הבקשות שלי היה משרד החוץ, שם היו הרבה יותר זהירים. כשפרסמנו את הסיפור הראשון שלנו, משרד החוץ אמר לי 'למעשה, אתה צודק. אבל המסקנות שהסקת שגויות'. שאלתי, 'איך אתם יודעים שעובדתית אני צודק?', והם אמרו לי: 'שלחנו אדם שצלל לתוך הארכיונים, הוא בדק את הכל, חזר עם מסמכים מכוסה כולו באבק, ואנחנו יכולים להגיד לך שעובדתית אתה צודק, אבל המסקנות שהסקת שגויות'. כמובן שאמרתי 'נהדר! אני אגיש עכשיו בקשת חופש מידע לכל המסמכים שהוא מצא בארכיון המאובק'. כשעה לאחר מכן קיבלתי טלפון ממשרד החוץ ובו נאמר לי 'טעינו. לא היה אדם שכוסה אבק, אין ארכיון, זה מעולם לא קרה'".
קהילת המודיעין בישראל פטורה מחוק חופש המידע. אני לא יודע אם זה מעודד או מערער להיווכח עד כמה הממסד הבריטי מקשה על עיתונאים לקבל מידע בנושאים רגישים שכאלה.
"לפני 2005 היינו פשוט מחפשים זווית אמריקאית לסיפור ומגישים בקשת חופש מידע בארצות-הברית. גם אתה יכול לעשות אותו הדבר, אני מניח. בארצות-הברית חוק חופש המידע נחקק מזמן, ויש מדינות שבהן נחקקו מה שמכונים 'חוקי אור השמש', כלומר חוקים שמאפשרים לאור השמש של האמת לחדור, ובהם יש אפילו חוקי חופש מידע טובים עוד יותר. גם מי שאינו אזרח אמריקאי יכול להגיש שם בקשת חופש מידע. אם תוכל למצוא זווית אמריקאית לסיפור ישראלי, תוכל להגיש את הבקשה שם.
"באופן דומה, אגב, תוכל להגיש בקשות חופש מידע בהרבה מדינות אירופיות, והיו לנו כמה סיפורים נהדרים שבאו אחרי שמצאנו זווית אירופית והגשנו בקשת חופש מידע במדינה סקנדינבית".
עצה מעולה. מתי קיבלת בסופו של דבר את ההחלטה הסופית בעניין לוין, ומדוע הוחלט לפרסם כעת את הסיפור ב"הארץ"?
"ובכן, כשהגענו לקצה הדרך מצאנו את עצמנו במצב שבו פיטר קלי, המקור הראשון שלנו, מת. ברגע שהוא הבין שהממשלה לא רצתה לשחרר עוד מידע, הוא לא הסכים לדבר איתנו יותר. הוא היה מרגל כל חייו, אבל הוא שיתף פעולה איתנו כי הממשלה שחררה לפרסום את כל המידע הזה והוא הניח שהם יהיו מוכנים לשחרר הכל. ברגע שמשרד הקבינט סירב לשחרר עוד מידע, הוא לא הסכים לדבר איתנו יותר. כך שלא יכולנו להתקדם.
"אבנר הגיע לבריטניה בשנה שעברה, וביקרנו את בנו של ניימן לוין, פיטר. דיברנו איתו והוצאנו ממנו כמה מידע שיכולנו. הגענו למסקנה שלעולם לא נוכל להוכיח מה קרה, ושבשלב הזה האפשרות הטובה ביותר היא להציג את העובדות שבידינו, לתת ביטוי לטענות התביעה של ה-MI5 מצד אחד ולטענות ההגנה מצד אחר, ולתת לאנשים להחליט בעצמם. ואולי גם לאתגר את הרעיון שמישהו כמו לוין, אפילו אם העביר מידע, היה מרגל. משום שהאנשים הללו לא ראו את עצמם כמרגלים גם אם העבירו מידע. זה הרבה יותר מסובך. זה לא כמו אדם שקיבל כסף עבור ריגול.
"כך שבסופו של יום לא יכולנו להגיד בצורה נחרצת אם הוא מסר מידע או לא. אנחנו כן יכולים להגיד שיש ראיות נסיבתיות משמעותיות, מהם אפשר להבין מדוע ה-MI5 חשד בכך, אבל מצד שני ל-MI5 היו באותה תקופה דעות קדומות על יהודים. הם לא נתנו ליהודים להיות חלק מהארגון, ואנחנו יודעים על הרבה יהודים שנחקרו בלי שהיה עליהם מידע ממשי. אבל במקרה הזה אנחנו יודעים שהחקירה לא הגיעה לתומה לפני שמת, הוא מת בנסיבות מסתוריות למדי, וחשבנו שראוי שהסיפור הזה יסופר גם אם איננו יכולים לשים בסופו נקודה. חשנו שזו עבודה שטרם הסתיימה, אבל זה מה שיש לנו ואולי מישהו יבוא אלינו בעקבות הפרסום ויגיד לנו 'הנה, יש לי את ההוכחה הניצחת'".
ג'ונס, עיתונאי חוקר ומפיק, בילה את מרבית הקריירה שלו ב-BBC. לפני חודשים אחדים החל לעבוד כעורך החקירות בלשכה לעיתונות חוקרת בלונדון, ארגון ללא כוונות רווח. כשהוא נשאל על ההבדל בין שני הארגונים אומר ג'ונס: "ברור שאין לנו את כל המשאבים שהיו לי כשעבדתי ב-BBC, אבל מצד שני גם אין ביורוקרטיה אדירה. העבודה הרבה יותר מבוססת על מה שאנחנו חושבים שהוא האינטרס הציבורי.
"כמובן שתמיד עבדתי על סיפורים שחשבתי שהם באינטרס הציבורי, אבל כאן האתוס של הארגון הוא שאנו שואפים לפרסם סיפורים חשובים שבעלי הכוח לא מעוניינים שייחשפו. אנחנו מחפשים שחיתות, ניצול לרעה של כוח. זו האג'נדה של הארגון. הוא הרבה יותר קטן, עם הרבה פחות משאבים, אבל הוא ממוקד מטרה בנושאים שלדעתי צריכים להיות מסוקרים.
"על הסיפור עם אבנר כהן עבדתי לפני שהגעתי ללשכה לעיתונות חוקרת, אבל רוב הדברים שאני עובד עליהם כיום יפורסמו בלשכה, תוך תיאום עם עיתונים, תחנות רדיו ותוכניות טלוויזיה, הן בבריטניה והן במדינות אחרות. ואם נמצא זווית ישראלית טובה אני בטוח שנהיה בקשר גם עם כלי תקשורת ישראלים ונבדוק את האפשרות לשתף איתם פעולה. לאחרונה, למשל, עשינו משהו על סקנדל האופציות הבינריות, שמקורו בישראל. אני יודע שה-Times of Israel עבד על הצד הישראלי של זה, אנחנו עבדנו על הקצה הבריטי של הסיפור".
"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.