בתקופה שבה סיימתי את לימודי הרפואה לא היה נכתב מאמר הדן ביחסי הגומלין בין רפואה למדיה. באותם ימים רחוקים, פחות משנות דור אחד, שלטון הרופאים בחולים היה שלם ומוחלט. איש לא ערער ולא הרהר אחר החלטותיהם. התנשאות ותוקפנות אפיינו רבים מהרופאים באותו זמן. הרופא, ורק הוא, היה בעל הידע והשפה הרפואית. הוא, ורק הוא, קבע מה טוב ומה דרוש לחולה "שלו". החולה עצמו מילא תפקיד פסיבי לחלוטין, לא היתה אמורה להיות לו עמדה או דעה כלשהי ולא היו אמורים להיות לו רצונות משל עצמו. הוא אמור היה לקבל את החלטת הרופא בבחינת "כזה ראה וקדש". אנחנו לא שיתפנו אז את החולה במהלך הריפוי והוא גם לא דרש את השותפות. המדיה, כגורם מתווך בין הרופא והחולה ובין הרופא וכלל החברה, לא היתה קיימת כמעט באותם ימים.
אבל השלטון המוחלט של הרופא בחולה הסתיים לא מכבר וטוב שכך. החברה, מתוך חשש, יראה וחשדנות כלפינו הרופאים, ומתוך אותה א-סימטריה קשה הקיימת ביחסי רופא-חולה, מצאה לנכון להגביל בחוק את כוחם של הרופאים הניצבים מול החולה. כך נולד "חוק זכויות החולה", ההופך את החולה לשותף שווה זכויות בניהול הטיפול בו. אין, למיטב ידיעתי, חוק מקביל המעגן את זכויותיו של לקוח המבקש להתייעץ עם עו"ד, אדריכל או מהנדס.
הכוח המניע מאחורי שינוי דרמטי זה הוא מהפכת הידע, שאותה מובילה המדיה הכתובה והאלקטרונית. השפה הרפואית איננה עוד נחלתם הבלעדית של הרופאים. ב- cyberspace יש כיום אינסוף e-knowledge. לכל מחלה יש אתר באינטרנט, נגיש לכל, אשר בו נמצא כל המידע הנדרש לחולה. וכאשר החיץ הלשוני והמקצועי נופל, מסוגל היום החולה להבין את התהליכים העומדים ביסוד המחלות ואת הדרכים לריפויין. מרגע שניבע סדק צר זה בחומה הבצורה של מגדל הרפואה גובר הלחץ החברתי להמשיך ולהרחיבו.
הרפואה איננה מדע תיאורטי, כמו אסטרופיזיקה למשל, שהרי היא מעשית ומיידית ונוגעת לחיים ולמוות של כולנו. נוצרו אפוא סקרנות ומציצנות של הציבור כולו לנעשה בתוך העולם המקצועי שלנו, הרופאים, ואותן נדרשת המדיה לספק. אין ספק כי תפיסת הציבור הרחב את עולם הרפואה, לטוב ולרע, מעוצבת כולה על-ידי המדיה, מכאן גם האחריות המוטלת עליה במילוי תפקיד זה.
שלושה תפקידים עיקריים יש למדיה בקשר לעולם הרפואה: עליה לדווח לציבור על החידושים וההתקדמות המתרחשים במחקר ובטיפול הרפואי; עליה לבקר את הצורה והאיכות שבה מתנהלת הרפואה בארץ; ועליה לשמש במה ציבורית לקיום דיון פומבי בסדרי העדיפות החברתית ביישום המדיניות הרפואית הלאומית. בכל אחד מהתחומים האלה טמון פוטנציאל הרסני. אם לא ישכילו העיתונאים להכיר בכך, עלול הנזק לגבור על התועלת הנובעת מעבודתם.
לרופא ולחוקר הרפואי יש היום עניין רב במדיה. חלפו הזמנים שבהם הסתגרו הרופאים במגדל השן שלהם כשהם נרתעים מעיתונאים כמפני האש. היום אין עוד מרכז רפואי המחשיב את עצמו שאינו מעסיק דובר במשרה מלאה אשר עיקר עיסוקו לשמור את המוסד בכותרות. לרופא ולמוסד המעסיק אותו עשוי לצמוח רווח גדול מכל חשיפה עיתונאית, כמו פרסומת אישית, קידום מקצועי, רווח כספי, משיכת חולים, העלאת המוניטין. היו אף מקרים שבהם בצד הידיעה הרפואית, התפרסם שם חברת ההזנק העומדת, פיננסית, מאחורי הרופא או החוקר. למותר לציין איזה שירות עשה העיתונאי התמים למניותיה של החברה באותו יום.
מצב זה הביא, לצערי, בשנים האחרונות לגל של "ידיעות" רפואיות אשר מוטב לו לא היו באות כלל לעולם. שיקולים של יוקרה מקצועית ותחרות על החולים מביאים לא פעם לפרסומי בוסר על "הישגים והצלחות". הנפגע העיקרי מהם הוא החולה, שהרי אין לו הכלים והידע הנדרשים לבקר את הידיעה העיתונאית. לגביו, כותרת בעיתון היא מציאות מיידית ועכשווית היוצרת לא פעם תקוות שווא ובעקבותיה התפכחות מכאיבה.
לא מזמן, לדוגמה, התבשרנו בעיתונות ובטלוויזיה על "הישג ישראלי חסר תקדים בהיסטוריה הרפואית בעולם", כאשר הושתל לב מלאכותי בחולה. תוך 24 שעות מהניתוח ובטרם יבש הדיו על הידיעה, נפטר החולה. לימים נודע גם כי לא בלב מלאכותי של ממש היה מדובר. במרבית המקרים האחרים די בתקופת זמן של כמה חודשים כדי להבין, בדיעבד, כמה מוקדמת ובלתי מוצדקת מבחינה רפואית היתה ידיעה עיתונאית על הישג רפואי מדומה.
במציאות זו, הציבור אינו מקבל מידע על תרופה או טיפול חדש לאחר שעמדו במבחן הזמן והניסיון, שהרי אז אבדה כבר "החדשה" העיתונאית המסעירה שהיא בבת-עינה של המדיה. בכך חוברים העיתונאים לרופאים ונושאים יחד עמם באחריות לפרסום קלוקל.
קל להבין, גם אם לא לקבל, את מניעיהם של העיתונאי והעורך העומד מאחוריו. שניהם נמצאים במרוץ קבוע אחר הידיעה הרועשת שניתן יהיה לקשטה בכותרת דרמטית. בעקבות הכותרת יבוא הקורא ואחריו המפרסם. הכל נעשה תוך תחרות עם כלי תקשורת אחרים בלוח-זמנים בלתי אפשרי הכפוי על העיתונאי בגלל שעת הסגירה הקשוחה. במצב נתון זה אין זמן לבדוק את מהימנות הידיעה שנמסרה לעיתונאי ולאזן אותה באמצעות מידע נייטרלי הבא ממומחה אחר שאינו קשור במקור הידיעה. מרבית הכתבים המסקרים את תחום הרפואה חסרים, לצערי, ידע מקצועי מספיק ובכך נמנעת מהם היכולת להתמודד עם "עוצמת" הגילוי והחידוש המונחים לפתחם. כך נוטות מרבית הידיעות העיתונאיות להפריז בטיב ובתוצאות החיוביות של הטיפול החדשני תוך שהן מתעלמות לחלוטין או ממעיטות, באופן מדאיג, לתאר את הצדדים השליליים ותופעות הלוואי של הטיפול שהם מדווחים עליו. נדיר למצוא בידיעות אלה מלה של ביקורת, היסוס או ספק.
למען החולים שאנו משרתים עלינו לקבוע יחד עם העיתונאים כללים חדשים לסיקור החידושים ברפואה בארץ. אנחנו, הרופאים, נדרשים לנהוג באיפוק רב יותר ולהציג לציבור רק את ההישגים שעמדו במבחן הזמן, היעילות והבטיחות. העיתונאים מצדם נדרשים להיות ביקורתיים ומקצועיים יותר בבואם לסקר ידיעות מסוג זה, וליצור את האיזון הנדרש על-פי האמת המדעית. בארה"ב ובאירופה קיים כבר שנים נוהל מקובל המקטין את התחרות בין העיתונאים ומאפשר הבאת ידע רפואי מהימן לידיעת הציבור. נוהל זה מתקיים בין העיתונים הרפואיים הגדולים, שהם מקור הידע העיקרי לחידושים, ובין העיתונאים המסקרים את עולם הרפואה. על-פי הנוהל, כל מידע רפואי חדש עובר קודם כל ביקורת עמיתים (peer review) כדי לקבוע את ערכו המדעי והחידוש שיש בו. רק מידע שעמד בהצלחה בביקורת קפדנית זו יובא לדפוס בעיתונות הרפואית. הכתבים הרפואיים בעיתונות הכללית מקבלים מראש את הידיעה, טרם פרסומה בעיתון הרפואי, מתוך הסכמה הדדית כי מוטל אמברגו לפרסום הידיעה עד למועד קבוע מראש. בכך ניתנת לכתבים האפשרות ללמוד את הידיעה כראוי ולקבל עליה תגובות מקצועיות, מתוך ידיעה כי העיתון המתחרה לא יוכל להפתיע ולהקדים במועד הפרסום. ראוי שגם בארץ נאמץ לנו רמה כזו של קשר מקצועי בין הרפואה לעיתונות.
גם בביקורת הקבועה שמקיימת העיתונות על הנעשה בעולם הרפואה ראוי שיימצא האיזון הנדרש בין האינטרסים של שני המקצועות. אין לי ספק כי תפקידה של העיתונות הוא לבקר ולבדוק, בשם כלל החברה, את הנעשה בעולם המקצועי שלנו. המדיה לעולם תשאף לחקור ולפרסם את מה שרופאים מסוימים ינסו להסתיר, בין שזו רשלנות רפואית, אמיתית או מדומה, ובין אם מדובר ביחסי אנוש קלוקלים או בכישורי תקשורת לקויים של מי מהרופאים. ניתוץ מעמדם הציבורי של הרופאים בעשורים האחרונים הפך את בתי-החולים והמרפאות שקופים לציבור ואת הביקורת לנעשה בהם קשה ובוטה יותר.
הרופאים הופכים כיום בהדרגה קשובים יותר לביקורת המוטחת בהם. המציאות המשתנה סביבנו כופה זאת עלינו. המדיה, יחד עם הגופים המופקדים על כך בקרב ארגוני הרופאים, דוגמת הלשכה לאתיקה, משנים בתהליך אטי אך ברור את התנהגותם של הרופאים. יחד עם זאת יש לשמור על הקשר העדין בין הרופא לחולה ועל האמון הנדרש מהחולה בהפקידו את גופו באופן מוחלט בידי הרופא המטפל בו. בהעדר אמון זה לא תיתכן רפואה. ביקורת גורפת, מהלכת אימה, בליווי כותרת דרמטית ואיור סרקסטי מביאה לדעתי יותר נזק מתועלת. ביקורת כזו מערערת ופורמת את מערכת היחסים הרגישה שאנחנו מנסים לבנות עם החולים. יש ברשותי מספר לא מבוטל של כתבות מעין אלו. לעתים נדמה לי שמטרתן היחידה היתה למכור את העיתון של אותו יום. האמת העיתונאית והרפואית שבהן לא עמדה במבחן הזמן, אך הנזק המצטבר שנגרם בעטיין קיים ושריר. דוגמה בולטת לסוג זה של עיתונאות הם כל אותם דיווחים עיתונאיים מרובים על רשלנות רפואית המתפרסמים טרם זמנם. לעתים לומד הרופא בראשונה על תביעה שהוגשה נגדו בגין רשלנות רפואית מתוך כתבה בעיתון סוף השבוע. שמו, תמונתו ופרטי "המקרה" זוכים לפרסום נרחב מבלי שניתנה לו ההזדמנות הנאותה להתגונן. המשפט המסיים לרוב כתבה כזו -"טרם הוגש כתב-הגנה" -אינו מהווה לדעתי איזון עיתונאי ראוי. פסק-הדין החברתי של הרופא כבר ניתן בעצם הפרסום וגם אם יצא זכאי בתום ההליך המשפטי, הנזק שנגרם לו אינו ניתן לתיקון.
המדיה הפכה בזמננו למה שהיה פעם שער העיר או הכיכר הראשית. כולנו מצטופפים בה, שומעים ומשמיעים את דעתנו, מנסים להשפיע על דעתו של האחר. אין ספק כי הדיון הציבורי בכל הנושאים הקשורים ברפואה מתנהל כמעט כולו בתוך מדיום זה, עד כי לפעמים קשה להחליט אם המדיה רק משקפת תהליכים המתרחשים בחברה או למעשה יוצרת ומניעה אותם. רשימת הנושאים הרפואיים שעמדו לדיון ציבורי במדיה בשנים האחרונות היא ארוכה ומכובדת: סל הבריאות, רפואה פרטית, קשר עם חברות התרופות, ניסויים בבני-אדם והשלכות המחקר הגנטי ועוד רבים.
הדיון הציבורי הנוקב ביותר שהתנהל באמצעות המדיה בשנים האחרונות בתחום הרפואה היה להערכתי בעניין החולה הסופני וזכותו לאוטונומיה מלאה בבואו לבחור לעצמו את הדרך שבה יסיים את חייו. המדיה הכתובה והחזותית השכילה להציג שוב ושוב בפני הציבור הרחב את עומק הייסורים של חולה כזה והביאה בהדרגה לשינוי מהותי בעמדת החברה בנושא רגיש וטעון זה. נראה כי גם המחוקק הולך ומשנה עמדתו יחד עם הציבור כולו. תרומת המדיה לשינוי היתה מכרעת.
אך לא תמיד השפעת המדיה על ניהול הרפואה הלאומית היא חיובית במובהק. לעתים נוטלת התערבותה ממקבלי ההחלטות את החופש המקצועי והשיקול הענייני בבואם להכריע בנושאים רגישים במיוחד. כזה, למשל, היה הליווי התקשורתי המקיף לתרופה מסוימת נגד סרטן השד. אין מחיר ולו ליום נוסף אחד בחיי אשה שחלתה במחלה נוראה זו. אין אדם שיוכל אי-פעם להתייצב מול חולה כזו ולומר לה כי אנו כחברה איננו יכולים עוד לעמוד במחיר הכלכלי הנדרש כדי להאריך את חייה. פוליטיקאים לעולם יהיו אחרונים בשורה קצרה זו של מבשרי רע. כך זכו כ-600 נשים להשתמש בתרופה היקרה המאריכה חיים בממוצע בחמישה חודשים בלבד תוך שהן נוטלות עמן קרוב ל-20% מסך האמצעים הכספיים שעמדו לצורך עדכון סל התרופות הלאומי באותה שנה. אין לי תשובה חד-משמעית האם נכונה היתה התערבות המדיה בעניין זה או שגויה.
רפואה ומדיה נידונו להמשיך ולהסתופף תחת קורת גג אחת. הרופא והעיתונאי ימשיכו לשרת את הציבור כל אחד במקצועו. אין שוויון ושותפות של ממש בין השניים, שהרי רק האחד נתון לשיפוטו של השני, אך שניהם יחד נושאים באחריות לצורה בה מתנהלת הרפואה בארץ באופן שהיא נתפסת ומובנת על ידי הציבור. ראוי אפוא כי שני המקצועות יקיימו דיאלוג קבוע ביניהם כדי להקטין את החיכוך ולהגביר את ההבנה ושיתוף הפעולה ההדדי. אני רואה בשורות אלו חלק מהדיאלוג המשותף.
אבינעם רכס הוא פרופסור לנוירולוגיה בבית-החולים הדסה ובאוניברסיטה העברית בירושלים ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל
גיליון 39, יולי 2002