בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, בצלה של מלחמה קשה שזה עתה הסתיימה, אימצה הממשלה את יוזמת המטכ"ל והחליטה על הקמת תחנת רדיו צבאית. תפקידיה של התחנה, כך נקבע, יהיו חינוך והשכלה של הציבור, כמו גם חיזוק המורל הלאומי. על-פי החוק, השליטה בארגון התקשורת החדש נמסרה בלעדית לידי מערכת הביטחון, ללא פיקוח אזרחי. גם ללא תיאום עם תחנת השידור הממשלתית האזרחית.

התחנה הצבאית הוקמה במדינה השוכנת לחוף הים התיכון, מדינת לאום של אומה עם היסטוריה ארוכה ומפוארת מימי קדם. מנהיגיה מבקשים לא פעם לעשות שימוש בעברה המפואר כדבק מלכד בגלגול המודרני שלה. צבאה הוצג בה לא פעם כמייצג האמיתי של הרוח הלאומית האמיתית, הממלכתית אם תרצו, בניגוד לפיצול ולמחלוקת המאפיינים את החברה והפוליטיקה העכשוויים. תחנת השידור הצבאית הוצגה ככלי חשוב שנועד לסייע ללובשי המדים לתפקד כגורם מלכד בחברה שסועה.

עובדי התחנה החדשה הבינו שאם ברצונם להצליח במילוי המשימה, עליהם לפתח נוסחת שידור שונה מזו של הרדיו הממשלתי הכבד, הרציני, הלעתים משעמם, המנותק מן ההווי העממי. וכך היה: תמהיל שידורים בנוסח פופולרי יותר הבטיח שבתוך שנים לא רבות ניצבה תחנת השידור הצבאית בצמרת סקרי ההאזנה.

נשמע מוכר, כתמצית תולדות גלי-צה"ל?: לא בדיוק. זהו סיפורה של התחנה הצבאית של יוון, שיושבי רחוב יהודה הימית ביפו לא ימהרו לחבק אותה כתחנה-אחות. ובצדק: היא הוקמה באתונה ב-1951 כביטוי למעמדו של הצבא בחברה היוונית, לאחר שנים של מעורבות פעילה של לובשי מדים בכירים בחיים הפוליטיים של המדינה, כולל כמה הפיכות צבאיות. אחר-כך היא סייעה לקולונלים שתפסו את השלטון ב-1967, בראשיתו של פרק אפל בחייה של יוון. ב-1970 הוקמה מסגרת שידורים צבאיים רחבה יותר, שכללה גם את שידורי הטלוויזיה של הצבא תחת השם YENET.

התחנה לא נסגרה כאשר שלטון החונטה קרס בעקבות כשלון הפלישה לקפריסין ב-1974 וכשהדמוקרטיה חזרה לאתונה. אבל בראשית שנות השמונים נפרד ממנה הצבא והיא הפכה לערוץ אזרחי, שבשידוריו ניכרה בעיקר תמיכה בפאסוק, המפלגה הסוציליסטית שהיתה אז בשלטון. זה קרה, ולא במקרה, סמוך להצטרפות יוון לאיחוד-האירופי. במדינות מערביות מודרניות נחשבת כיום נוכחות פעילה של הצבא בשיח הציבורי לחריגה מן הנורמה הדמוקרטית הראויה. תחנת רדיו צבאית נתפסת כביטוי לאי-תקינות שלטונית.

ישראל איננה יוון, והמציאות הפוליטית והחברתית שונה ממדינה למדינה, אבל הסכנה לדמוקרטיה הטמונה בתחנת שידור צבאית לא נעלמה גם מעיני ישראלים. אפילו לא מעיניהם של אנשי צבא. ממש בימים שבהם חיזקה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה בערוצי השידור באתונה, הזהיר סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל ז"ל, מפני הנזק שעלול להיגרם ביום מן הימים לדמוקרטיה הישראלית מקיומה של גלי-צה"ל.

"מר שריון" הישראלי ביטא את דאגתו גם בדיונים במטכ"ל, וגם באוזני יצחק לבני, מי שהיה אז מפקד התחנה. לבני הפך באותם ימים את גלי-צה"ל מאדוות קלות של קצף פזמונים לים גבה-גלים, כתיאורו של דורון רוזנבלום ב"דבר" בדצמבר 1969. לבני בא לביתו של האלוף בשבת בבוקר בניסיון להבקיע את שריון ההתנגדות, והציג בפניו עשרה נימוקים מדוע חשובה לצה"ל התחנה, המשדרת לצד ענייני צבא גם תרבות, אמנות, היסטוריה ופילוסופיה.

אני מכיר בחשיבות התחנה ובהצלחתה, השיב לו טל, אבל על בסיס מקרי כזה ועל זהותם של האנשים המנהלים את הדברים בעיתוי מסוים אי-אפשר לבסס מוסדות ומהלכים במדינה דמוקרטית. היום יש סגן רמטכ"ל נאור ודמוקרטי, העיד על עצמו, וגם מפקד גל"צ דמוקרטי, אבל מה יקרה יום אחד בעתיד אם במקומנו יישבו אנשים אחרים שיבקשו לנצל את התחנה בדרך אחרת?

כשהתנהלה השיחה ההיא היתה גלי-צה"ל צעירה בת עשרים, רק בראשית הפריצה הגדולה שלה למרכז הבמה התקשורתית בישראל. בארבעים השנים שחלפו מאז עמדה דאגתו של טל בכמה מבחנים. הבולט שבהם היה במלחמת לבנון הראשונה.

המחלוקת הפנימית בישראל סביב המלחמה ב-1982 יצרה מצב טעון חומר נפץ. כמעט כל התקשורת תססה נגד אריאל שרון ומלחמתו. יועץ התקשורת של שר הביטחון, אורי דן ז"ל, עקב אחר השידורים בגלי-צה"ל – והגיב. שירותו של אריאל כהן, שערך במילואים את התוכנית "נכון לעכשיו", הופסק לאחר שחתם כאזרח על עצומה נגד המלחמה. וכאשר שאל דן שילון "איך יוצאים מהפלונטר הזה?", הושעה משידור בהוראת לשכת השר.

מבקרי התחנה בלשכת השר מצאו סיוע בדבריהם של שניים מעובדי גלי-צה"ל, אבשלום קור ועמנואל הראובני. השניים ליקטו אוסף של ציטוטים מדברי שדרים. "הבנים שלי שמשרתים בצבא", אמר הראובני לרמטכ"ל רפאל איתן, "טוענים שגלי-צה"ל, כמו הטלוויזיה, מסייעת לאש"ף". הדברים הללו שימשו דלק למבקרי התחנה מימין. אחד מהם, ח"כ דב שילנסקי מהליכוד, השווה בנאום בכנסת את שידורי התחנה הצבאית להתבטאויותיו של הבריטי ויליאם ג'ויס, שזכה לכינוי "לורד האו האו" בשל השתתפותו בשידורי התעמולה של הרדיו הגרמני במלחמת העולם השנייה.

הרמטכ"ל רפול מינה קצין בודק, אלוף-משנה ראובן גל, וזה טיהר את גלי-צה"ל מן הטענות נגדה. הוא קבע כי גלי-צה"ל, תחת המפקד צבי שפירא וסגנו אילון שלו, פעלה כתחנה צבאית מגויסת, שירתה את הצבא וחיזקה את ידי הלוחמים ואת רוחו של העם בעורף. הפרשה הוכיחה כי גלי-צה"ל הצליחה במבחן המורכב ביותר, ללכת על הקו הדק שבין מילוי תפקידה כתחנה צבאית ובין היכולת להציג עצמה לא כ"קול אדוניו" הכנוע של השלטון. הניואנסים הביקורתיים של כמה מהשדרים לא נעלמו מאוזניהם של המאזינים, לא רק בליכוד ובלשכת שר הביטחון.

גם כמה עשורים אחר-כך, בשורה של אירועים בטחוניים, ניתן לשמוע יותר מקול אחד: גרסת צה"ל מובאת כצפוי במלואה – גם אם רוני דניאל עושה זאת טוב יותר בערוץ 2 – אבל בגלי-צה"ל נשמעים גם קולות אחרים, ביקורתיים וספקניים מבית ומחוץ. הנכונות להשמיע גם את קולותיהם של אנשי חמאס, כדוגמת ריבחי ראנטיסי מעזה, היא עדות נוספת לאנומליה של גלי-צה"ל, אבל לא פחות מכך להצלחתה.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי והעיתונאית אילנה דיין במשדר ה"שירותרום" בגלי-צה"ל. 22.12.08 (צילום: לע"מ)

הרמטכ"ל גבי אשכנזי והעיתונאית אילנה דיין במשדר ה"שירותרום" בגלי-צה"ל. 22.12.08 (צילום: לע"מ)

קלמן ליבסקינד אולי הגזים בביקורתו כאשר הביע ביטחון שאם היינו חוזרים כמה עשרות שנים לאחור, גם אדולף אייכמן היה "בן בית ב'בית של החיילים' ('בוקר טוב אדולף', 'בוקר טוב רזי')", אבל הזעם של ליבסקינד ואחרים הוא עדות לכך שדווקא תחנת השידור הצבאית אינה מנגנת רק את הפרטיטורה של הממסד הבטחוני.

השאלה חורגת מתוכן השידורים: כמה חוקרים, הבולט שבהם הוא פרופ' דן כספי, הביעו בעבר חשש מן ההשפעה ארוכת הטווח של היות גלי-צה"ל "בית-הספר הלאומי המרכזי ללימודי תקשורת", כלשונו. כספי כתב במאמר שפורסם בספר "גלי-צה"ל – מדברים מהשטח" (שכתבו וערכו כותב שורות אלה וציפי גון-גרוס) כי רבדים משמעותיים מתוך האליטה התקשורתית ספגו בעת שירותם הצבאי "את הרגישות לאילוצי הממסד הבטחוני ומפנימים נורמות של משמעת, ציות לתכתיבים ותיאום עם גורמי ממסד, ולאו דווקא נורמות מקצועיות של עימות עם השלטון".

האם כאלה הם בוגרי גלי-צה"ל? לא כולם נוצקו בתבנית אחת, אך מהיכרות עם רבים מהם התרשמותי שונה מזו של פרופ' כספי. בדו"ח שהגיש בתום משבר מלחמת לבנון הראשונה איפיין אל"מ גל את התפתחות גלי-צה"ל כ"תוססת, יצירתית, דינמית, ליברלית וצעירה". באווירה כזו, כתב גל, טמונה סכנה, שכן מקום שבו מפתחים אנשים צעירים תוססים ויצירתיים עלול להיות כר נוח לגישות אנטי-ממסדיות ואנטי-מסגרתיות. "יצירתיות הולכת הרבה פעמים עם מרדנות, ליברליזם מתלווה לא אחת לפציפיזם", הזהיר הקצין הבודק.

האנטי-ממסדיות של גלי-צה"ל בולטת בניתוח שערך פרופ' עוז אלמוג לתוצר התרבותי והחברתי של התחנה משנות השמונים ואילך. אלמוג מצא בו יותר משמץ חתרנות, אנטיתזה מובהקת לסגנון הממלכתי, הרשמי, הכבד. את קול הסמכות של הקריין הוותיק מקול-ישראל, משה חובב, החליפו דווקא בתחנה הצבאית ארז טל, אברי גלעד, מרב מיכאלי, יאיר ניצני, יואב קוטנר ואחרים, עם סגנון דיבור דמוקרטי, דינמי, צבעוני. שיח צחקני, שנון, אירוני. תוכנית בעלת אופי שובב ופרובוקטיבי כדוגמת "מה יש", כתב אלמוג, סימלה את "עליית הכוח הצעיר והמרדני בחברה".

מודעה על אודות פתיחתה של תחנת גלי-צה"ל. בסופו של דבר התאחרה הפתיחה לתאריך חדש

מודעה על אודות פתיחתה של תחנת גלי-צה"ל. בסופו של דבר התאחרה הפתיחה לתאריך חדש

האם דמות זו של גל"צניק/ית תוסס/ת ומרדן/ית היא התשובה לחששותיו של האלוף טל, או לכל מי שמוטרד מהנזק הטמון בעצם קיומה של תחנת רדיו צבאית? ספק רב. למרות השוני העצום בסביבה החברתית, התרבותית והפוליטית של ירושלים ושל אתונה, לא מזיק מפעם לפעם להציץ אל חצרו של השכן. לבחון איך תיפקדה תחנת שידור צבאית אחרת, כזו שקנתה את לב האזרחים בין היתר בשידור רמבטיקה, מוזיקה יוונית עם גוון מזרחי, שנחשבה ביוון של אותם ימים לכמעט חתרנית.

דוד בן-גוריון נהג להדגיש על כל צעד ושעל את ייחודם של הקמת המדינה ושל העם היהודי. כך גם לגבי גלי-צה"ל. כשהתבקש פעם להסביר איך פועלות תחנות שידור צבאיות אחרות בעולם, דחה האב המייסד את הפנייה בקוצר רוח: "הצבא שלנו אינו כמו בכל ארץ אחרת". אבל מי שמתוודע לתפקידם של צבאות בתהליכי בניין אומה במדינות אחרות, מגלה יותר ויותר נקודות דמיון. בן-גוריון לא המציא את הגלגל כאשר הטיל על שכמו של צה"ל את אדרת הממלכתיות והציג אותו כהיפוכה המוחלט, היעיל והטהור, של המערכת הפוליטית על כל חולייה, והעניק לו תחנת שידור כדי שצליליה יישמעו בתוככי כור ההיתוך הצבאי וגם מחוץ לו.

בינתיים, צריך לומר, החששות מן השעטנז בין תקשורת במדינה דמוקרטית לתחנת שידור צבאית לא התממשו בישראל. הדמוקרטיה דווקא יצאה נשכרת מקיומה של התחנה, אף שבדירקטוריון שלה יושבים שר הביטחון ואלופי המטכ"ל. וגם האזרחים זכו: התחנה היא דוגמה מוצלחת לשידור ציבורי עשיר ומגוון. בעידן שבו מבכים את השתלטות הרייטינג, המסחור והרדידות על ערוצי השידור, זה הישג שאסור להתעלם ממנו. מצד שני, כשמאזינים לרמבטיקה אצל שמעון פרנס בגל"צ, ראוי לזכור שלפעמים הדברים עלולים להתגלגל לכיוונים אחרים.