מתי גולן מלין בטורו ("החי נגד המת", "גלובס", 2 במאי 2002 ) על ערכיו הפגומים-לכאורה של הסופר היהודי-אמריקאי חתן פרס נובל סול בלו, משום שחשף בספרו האחרון, "רוולסטיין", את העדפותיו המיניות של ידידו המת. גולן מצביע בהקשר זה על מחסור בחוק להגנה על שמם הטוב של המתים, שקרוביהם אינם יכולים לפנות לעזרת בית-המשפט כדי לתבוע את עלבון דיבתו של המת. מתי גולן טועה קרובי המת ששמו נפגע לכאורה יכולים גם יכולים להסתייע בבית-המשפט, כפי שעשו קרוביה של חנה סנש בעתירתם לבג"ץ נגד מוטי לרנר ובני ברבש, יוצרי סדרת הדוקו-דרמה הטלוויזיונית "קסטנר", שהכתימה, לדעתם, את דמותה.
לרנר וברבש תיארו את חנה סנש כאילו נשברה בעת חקירתה בהונגריה והסגירה את חבריה - תיאור בדיוני לחלוטין. אף שמדובר בדמות גיבורה לאומית המצוינת בסדרה בשמה האמיתי, שם ודמות המוכרים לכל ילד בישראל, ולמרות העובדה השקרית שהשתמשו בה היוצרים-הנתבעים, דחו שופטי בג"ץ, אהרן ברק, אליהו מצא ומישאל חשין, את עתירת בני משפחת סנש. חופש היצירה הוא שהכריע את החלטת השופטים, שדחו מפניו את ההגנה על שמה הטוב של חנה סנש. לפרשה הזאת יש סוף טוב: למרות פסיקת בג"ץ ויתרו הנתבעים מרצונם על המשפטים הפוגעים בחנה סנש, ו"קסטנר" היתה לסדרת טלוויזיה מצליחה גם בלעדיהם.
איור: דוד פולונסקי
אין זו הטעות היחידה ברשימתו של גולן. ידידו המנוח של סול בלו אינו "הפילוסוף ליאון בלום", כדבריו. ליאון בלום לא היה פילוסוף אלא ראש ממשלתה הסוציאליסטי של צרפת (בשנים 1936-1938 ו-1946-1947), וככל הידוע לא היה לו כל קשר לסול בלו. ידידו של בלו והגיבור המשוער של "רוולסטיין" הוא האינטלקטואל היהודי-אמריקאי אלן בלום, מרצה מחונן ללימודים קלאסיים ומחבר רב-המכר "דילדולה של הרוח באמריקה" (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד/אופקים, 1987). "רוולסטיין" אינו "ביוגרפיה" של בלום, כפי שכותב גולן, עובדה המתחוורת כהרף עין לכל מי שטורח לפתוח את הספר (בהוצאת זמורה-ביתן, 2001); "רוולסטיין" הוא, למעשה, שורה של נימוקים לאי יכולתו של המספר לגולל את הביוגרפיה של ידידו המנוח. התוצאה המרתקת היא סיפורה של ידידות אמיצה; חשבון נוקב של המספר (בלו המשוער) עם חולשותיו ורפיונו בהשוואה לעוצמה ולאנושיות של ענק רוח שהיה חברו. חשבון הנפש האמיץ מומחש בספר בפרטים מן הביוגרפיה של סול בלו עצמו דווקא.
ההומוסקסואליות של אלן בלום מעולם לא היתה בגדר סוד למקורביו. בלום מעולם לא הסתיר את נטיותיו המיניות הוא פשוט לא החצין אותן. הוא בז לכל החצנה של הומוסקסואליות, ובוודאי להתהדרות "גאה" בה. ה"אאוטינג" שעשה לו סול בלו ב"רוולסטיין" נתקל בשורת הטרוניות התורניות בחוגים מן התקשורת האמריקאית ועורר את הוויכוח העונתי בטורי הספרות והרכילות בדבר "נאמנות" לחבר או "בגידה" בו. השיפוט, אם הוא חייב להיעשות, רצוי שיישאר בידי הקוראים בלבד. אוי להם אם החוק היה מתערב בזכות בסיסית זו. רבים מספריו של בלו (ולא רק שלו) מבוססים על חומרים אוטוביוגרפיים נוכחים בהם ילדיו ונשותיו בעבר ובהווה. אך מי מאיתנו, הקוראים, יוותר על ההנאה שבקריאת "הרצוג", "הכוכב של מר סמלר" ו"רוולסטיין" המבריק?
התיקון לחוק שמציע גולן עלול להנחית מכת מוות על חופש היצירה והביטוי. רעיון העיוועים הזה היה מונע מקוראים ברחבי העולם התוודעות לחלק לא מבוטל ביצירתם של היינריך היינה, פרנץ קפקא, אליאס קאנטי, סימון דה-בובואר, לו אנדראס-סלומה, סינתיה אוזיק, פיליפ רות, וודי אלן (רשימה חלקית מזערית). אילו נשמע מכס ברוד לבקשת ידידו פרנץ קפקא, אמור היה לגנוז את כתביו. למזלנו, ברוד, שהיה מודע לגדולת יצירותיו של קפקא (כולל מכתביו האישיים), נטל לעצמו את הרשות לפרסמן - למען הספרות וקוראיה. היינה קומם עליו את הטובים בידידיו כשפרסם את ספרו "ברנה", המציג באור נלעג את מי שהיה ידידו הטוב ולימים יריבו, לודוויג ברנה. הספר המבריק של היינה על ברנה, שגונה בשעתו כגמר חשבון חסר רחמים עם חבר, האריך ימים מן הזעם עליו. בזכרונותיו תיאר אליאס קאנטי באכזריות את דמותה של אלמה מאהלר, המוזה של כמה מגדולי היוצרים בכל אמנויות ראשית המאה שעברה: תאבת בצע, אנטישמית, צבועה מפלצת. השאלה אם תיאורה האכזרי של אלמה מאהלר היה מעין "גמר חשבון" עם בתה, שקאנטי התרועע איתה, איננה רלבנטית. רישומה של אלמה מאהלר בזכרונותיו של קאנטי היא מקור חשוב לביוגרפיות ולספרי תיעוד רבים. דמותה של מאהלר נותרה שנויה במחלוקת ספריו של אליאס קאנטי זיכו אותו בפרס נובל. הסופר האמריקאי נלסון אלגרן נדהם לגלות את עצמו כגיבור ספרותי ברומן של אהובתו לשעבר סימון דה-בובואר, שחשפה ללא רחם פרטים על יחסיהם האינטימיים. הזונות הכי נחותות מסיטות את הווילון בשעת מעשה, התמרמר אלגרן, הגברת הזאת הזמינה את כל העולם להציץ במה שנעשה מאחורי הווילון.
אלגרן לא היה הדמות היחידה בחייה של סימון דה-בובואר שחדרה גם לספריה. היא כתבה על הקרובות בידידותיה ואהובותיה. יש שנפגעו מכך וניתקו את יחסיהן עמה. יש שהשיבו בספר חושפני משלהן.
כמעט כל כתיבה יש בה חשבון של הכותב, שגם אם אינו כותב על עצמו, מעצמו הוא כותב. קרבה לסופרים כרוכה, לעתים, בסיכון מסוים. חברי קיבוץ חולדה היו מודעים, כנראה, לסיכון הזה. בכל פעם שעברו ליד חלון דירתו של החבר-הסופר עמוס עוז נטלו מסרק והעבירו בשערם כדי לצאת יפה בספר (על-פי עדות משועשעת של עמוס עוז). משה דיין ניסח זאת בזהירות נחרצת: "מסוכן להשתעשע עם סופרות. מה שאתה נותן להן בחושך הן מוציאות לאור".
וודי אלן מואשם תדיר ב"כביסת הלבנים המלוכלכים" של משפחתו ושל השבט היהודי בכללו לעיני הצופים בסרטיו. מה עושה וודי אלן? כותב תסריט מבריק על טרוניות המאשימים, מביים אותו ("לפרק את הארי") וקוצר את שבחי הביקורת כמי שחוזר לגדולתו, אחרי שנים של דשדוש ביצירות בינוניות.
אילו התקבלה הצעתו של מתי גולן לסגור את מה שהוא מכנה "לקונה בחוק", היו נגרעות מן הספרות העברית, המחזאות והעיתונות אין ספור יצירות, בטלות כחשובות. ספק אם היינו יכולים לקרוא את אחד הרומנים המרגשים והטובים שראו אור בשנים האחרונות, "חבלים" מאת חיים באר, משום שגיבוריו הם הורי הסופר שהלכו לעולמם, ויורם קניוק לא היה יכול לפרסם את הרומן "אבי, בתו". ספק אם ניתן היה להעלות בישראל כמה ממחזותיו המשובחים של יהושע סובול כמו "הלילה האחרון של אוטו וינינגר", "ליל העשרים" ו"גטו", משום שרוב גיבוריהם מתים. רשימות הדיוקן המבריקות של אהרן בכר ז"ל וסילבי קשת, תבדל"א, לא היו רואות אור ב"ידיעות אחרונות" משום שקשת ובכר לא ביקשו את רשות בעלי הדיוקן המוכרים (והחיים, במקרה זה). אמנון אברמוביץ’ לא יכול היה לכתוב בטורו ב"מעריב" על מעללי ג’ מהשב"כ, ויעקב ארז לא היה יכול לפרסם את סדרת "האגדות" הצבאיות משנות השמונים באותו עיתון.
אפשר היה להקל ראש בהצעת "הייעול" האבסורדית והמגוחכת של גולן, אלמלא היתה מסוכנת. היא היתה שמה קץ לא רק לביוגרפיות "סנסציוניות ומכפישות", כפי שהוא חושש, אלא גם למופתיות שבהן, המהוות עדות היסטורית, תרבותית וחברתית לפועלו של גיבור הביוגרפיה, זמנו ומקומו. ספק רב אם טולסטוי (וסליחה על הדוגמה מעצימת האבסורד), אילו חי, היה רווה נחת מן הביוגרפיה שכתב עליו אנרי טרויה, יצירת מופת כשלעצמה, הנקראת בימינו יותר מ"מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה" גם יחד.
מירי פז היא מבקרת ספרות ומרצה לתקשורת ולתרבות בבית הספר "כותרת"
גיליון 39, יולי 2002