כצפוי, הביקורת על תפקוד התקשורת בזמן הלחימה בשטחים, ועוד קודם לכן במהלך האינתיפאדה ומתקפת הטרור הפלסטיני, באה משני צדדים מנוגדים. יש הטוענים שתפקידה העיקרי של התקשורת בזמן חירום הוא לעודד את רוח הציבור והחיילים, להרים את המוראל של העם, ללכד את השורות, להשתיק ביקורת המפלגת את הציבור ולתאר בהרחבה את הישגי הצבא והממשלה. לעומתם יש הטוענים, שדווקא בשל הסכנות במצב חירום יש חשיבות מיוחדת לדיווחי אמת על הנעשה בחזית הצבאית ובחזית המדינית. ללא דיווחי אמת אין הציבור יכול לשפוט את המצב לאשורו - מה שעלול לפגוע בבטחונו (המבוכה של הציבור בין ההסתפקות בחדר אטום לירידה לחדרי ביטחון ומקלטים בזמן מלחמת המפרץ היא דוגמה מובהקת לקשר בין העדר דיווחי אמת ובטחון הציבור). ציבור שאין לו גישה לדיווחי אמת גם לא יכול לקבוע את עמדתו בזמן כלפי הממשלה וללחוץ עליה לשנות את מדיניותה אם הדבר נדרש.

הניגוד בין השקפות אלה על תפקיד התקשורת בזמן חירום מחלק את הציבור בין אלה הסבורים שמוראל הציבור ואחדותו משרתים יותר את צורכי המדינה מדיווחי אמת היכולים לפגוע במצב הרוח הלאומי, לבין אלה הסבורים שעיתונות מגויסת ודיווחים מעוותים פוגעים בזכות היסוד של האזרחים היוצאים לקרב כחיילים, או של משפחותיהם, לדעת את האמת, ולכן באמון הציבור בתקשורת ובממשלה בטווח הארוך. יתר על כן, האחרונים גם גורסים שמטרות כמו מוראל גבוה, ליכוד העם ועידוד הסולידריות הפטריוטית, כשהן משמשות להצדיק דיווחים סלקטיביים לציבור, מאפשרות בעצם למנהיגים ולממשלות שכשלו להסתיר את כשלונותיהם מן הציבור ולהימלט מפסק-דינו בקלפי ובסקרי דעת-קהל.

לצד שתי קבוצות אלה יש גם קבוצה שלישית של דוברים, המציעים איזון בין הערך של "דיווחי אמת" לבין "פטריוטיזם" וגאווה לאומית על-ידי תערובת של גם וגם.
הניסיון מלמד שזו הצעה מפוקפקת, שהתוצאה המובהקת שלה היא עיתונות מגויסת המתחזה לעיתונות מקצועית, דיווחים פטריוטיים המשתמשים בשפה ובטכניקות עיתונאיות ולכן משבשים את יכולתו של הציבור להבחין בין עובדות לפיקציות.

המצב מסתבך כאשר מדובר במלחמה שמטרותיה ואמצעיה נמצאים במחלוקת קשה בציבור. במצב כזה קשה מאוד להגיע לקונסנזוס על העובדות לאשורן.
לכאורה, נראה שבהנחה שגם לדיווחי אמת וגם לסולידריות ציבורית בזמן מלחמה יש חשיבות, קשה למצוא פתרון לבעיית המתח ביניהם. אולם נראה שקושי זה היה גדול בהרבה בעבר, כאשר את המדינה שירת בעצם ערוץ אחד. כיום, במערכת תקשורתית רב-ערוצית, יש כמה אפשרויות להתמודד עם הבעיה שלא היו זמינות קודם לכן. אם הנחת היסוד בחברה כמו שלנו היא שתפקיד התקשורת הוא לתת שירות לאזרחים, יש לאפשר לאזרחים לבחור לעצמם את השירות שהם מעדיפים על-ידי נדידה בין ערוצי תקשורת חלופיים. בהמשך לקו מדיניות זה, המיושם כבר עכשיו בנושאים אחדים, יש לאפשר במצב חירום את קיומו של ערוץ פטריוטי מיוחד לנזקקים לחיזוק המוראל ולהרמת מצב הרוח, לצד ערוצי חדשות המשרתים את האזרחים שנותנים עדיפות לדיווחי אמת, ולו גם כואבים, הכפופים לנורמות עיתונאיות מקצועיות.

כבר היום יכולים אזרחים ישראלים רבים לדלג על ערוצי החדשות ולעבור לערוצי בידור מקומיים ובינלאומיים. ממשלת ישראל יכולה לשמור לעצמה את הזכות להפקיע את אחד מערוצי הבידור האלה בזמן חירום ולגייס אותו לטובת אזרחים המעדיפים להקשיב לשיר שארגנה לנו הסוכנות היהודית כדי לרומם את רוחנו ("ואתך אני נשאר"), או השואפים לראות את שרת החינוך מניפה את דגל ישראל במוסדות חינוך, או הלהוטים לשמוע את תורת זכויות האדם של אביגדור ליברמן או אפי איתם. בערוץ הפטריוטי יוכלו גם לשדר סרטים תיעודיים על השואה, ועל אירועים אחרים, הבאים לחזק את הטענה שכל ביקורת על ישראל, כולל חזון ההתנחלות בשטחים, אינה אלא ביטוי של אנטישמיות.

לצד הערוץ הפטריוטי יפעלו ערוצי חדשות, שבהם עובדים כתבים ופרשנים המשוחררים מן הצורך להציג בפני הצופים תמונת עולם מגויסת. כאן יוכלו אזרחי המדינה לקבל מידע בזמן אמת על החלטות ועל קרבות שנויים במחלוקת, כאן יהיו מראיינים שאינם חוסכים את שבטם מראש הממשלה ושר הביטחון (בתנאי שאלה לא יחרימו את ערוצי החדשות). באופן זה יוכל כל אזרח במדינה, לפי השכלתו ולפי אומץ לבו וכישוריו האחרים, לבחור לו את הערוץ המשרת אותו לפי צרכיו. כך יינתן מלוא הכבוד לחופש הבחירה של האזרח כפי שהדבר מתקיים בתחומים אחרים.

בישראל לא כופים, למשל, על אזרח ללכת לרופא אם הוא מעדיף להתעלם מעובדות קשות על מצב בריאותו ומוכן, למען מצב רוח טוב בהווה, לקצר את חייו. לפעמים הגישה הזו יכולה אפילו להשתלם. לפני זמן קצר הכרתי משפחה שבה אב המשפחה העדיף לא לדעת שלקה בסרטן. כל החרדה והאחריות לטיפול הרפואי במצבו נפלו על אשתו ועל ילדיו, ששיתפו עמו פעולה בטיפוח האשליה שהוא סובל ממחלה קלה וחולפת. יש, כמובן, מאות אלפי אזרחים המעדיפים את הגישה הזאת גם בתחום הפוליטי. הם יוכלו תמיד לסמוך על כך שהחלק השני של המשפחה, החלק המזוכיסטי, המתבונן ללא לאות בערוצי חדשות מהימנים, יוכל להתריע בזמן מפני החלטות ופעולות העלולות לגרור את המדינה לתהום.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 38, מאי 2002