אם היתה תופעה שהרתיחה את גולדה מאיר בכל הקריירה המדינית והפוליטית שלה, זו היתה תופעת ההדלפות. כשרת החוץ הרבתה להתלונן על הדלפות מדיוני הממשלה, ועוד יותר מכך לאחר שקיבלה את דין התנועה והתיישבה ב-1969 על כסאו של לוי אשכול.

עכשיו מתברר כי בשעה הקריטית ביותר שראש ממשלה ישראלי ניצב בפניה מאז 1948, הציעה גולדה מאיר לשלוף את הנשק הסודי: הדלפה. "אולי אפשר קצת, לכל הפחות, להדליף", הציעה, ומהפרוטוקול ששיחרר בשבוע שעבר גנזך המדינה קשה לדעת אם חרקה את שיניה כשאמרה את המלה הזו.

זה היה חלק מאותו דיון מצמרר בבוקר יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973, בקריה בתל-אביב, כאשר גולדה, ולצדה שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא גיששו כסומים באפלה. אחד הפתרונות של גולדה היה הדלפה: הרעיון היה לנסות לסכל את התקפת הפתע המצרית והסורית לא על-ידי תקיפה צבאית מקדימה, אלא על-ידי מכת מנע תקשורתית.

"מדוע לא ניזום אנו שה-BBC ו-CBS ואחרים יודיעו על הרוסים", שאלה גולדה, "ולתת הערכה מדוע הם עושים זאת". היא התכוונה להפצת המידע המודיעיני שנקלט בישראל על הרכבת האווירית שפינתה את המומחים הסובייטים ובני משפחותיהם ממצרים ומסוריה.

אחר-כך הוסיפה: "אולי אפשר קצת, לכל הפחות, להדליף לסוכנויות [סוכנויות הידיעות הבינלאומיות כדוגמת AP ורויטרס] מה נעשה על הגבולות. להרוס אצלם [אצל המצרים והסורים] את האשליה של ההפתעה".

דמותה של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר מונצחת בפסל בניו-יורק (צילום: דוד תומפסון, רשיון cc)

מבחינה תקנית גולדה טעתה: המלה הדלפה לא היתה במקומה. הדלפה היא מסירת מידע לעיתונאים על-ידי מי שלא הוסמך לכך, כמו שר שלוחש על אוזנו של כתב מה נאמר בישיבת הממשלה. ב-6 באוקטובר 1973 לא היה מדובר בהדלפה. זה היה שימוש בתקשורת, בסמכות וברשות, ככלי מדיני, במקרה הזה – בטחוני.

היתה זו גולדה שהכניסה לדיון, לצד הוצאת צווי 8 למילואימניקים, גם את גיוס התקשורת הבינלאומית. אבל היא לא היתה נחרצת בדעתה, וביקשה לשמוע את דעת משתתפי הפגישה: "במידה וזה לא יכול להזיק לנו, אם הם יודעים שאנו יודעים, זה מכביד עלינו או לא?".

לא היה כמעט שום חדש בפרוקטולים שהעסיקו את התקשורת ואת המדינה בשבוע שעבר. הכל כבר נכתב לפני עשרות שנים בספרים, בדו"חות, בעבודות אקדמיות. אבל המסמכים שזה עתה נחשפו מאפשרים התבוננות מקרוב בכמה סוגיות העולות מן הטקסטים: דרך ההתמודדות של ההנהגה הנבוכה לא רק עם הבעיה הצבאית, אלא גם עם השאלות ההסברתיות והתקשורתיות, והזיקה ההדוקה בין כל המערכות הללו. וגם משהו על הרטוריקה של מנהיגים בשעת מבחן כזו.

הסברה, מאז ראשית ימי הציונות – בהתחלה קראו לזה פשוט פרופגנדה – שילבה תמיד את הזירה התקשורתית עם המערכה המדינית. כשנאבק שר החוץ משה שרת בבטחוניזם האקטיביסטי של דוד בן-גוריון, הוא כרך את מה שכותבים העיתונים בעולם עם מה שיחשבו המדינאים בבירות השונות. בן-גוריון ראה את הדברים אחרת. הוא לא זילזל בהסברה, אבל הציב אותה במקום השני, אחרי שינוי המציאות בכוח המעשה.

לצד ההפתעה, המבוכה ורסיסי האימה שעולים מהפרוטוקולים, מצטיירים הדיונים כסיעור מוחות אסטרטגי: גולדה, דיין, דדו ואחרים ידעו שמדובר במערכת מורכבת, רבת זירות והבטים. כשביקש דיין לסכל את תביעתו של הרמטכ"ל אלעזר לגיוס מילואים, גייס גם הוא את התקשורת. "אני חושש שכל אמצעי התקשורת יגידו שאנחנו הולכים לתקוף", טען דיין.

גולדה, בינתיים, הרפתה מרעיון ההדלפה לתקשורת הבינלאומית. כתחליף העלתה את האפשרות לעדכן לא רק את האמריקאים בכל מה שקורה, אלא לזמן גם דיפלומטים ממדינות אחרות. דיין שוב הסתייג. "אם נזמין רבים", אמר לה, "יגידו שאנו עושים סצנריו מפני שאנו רוצים אליבי".

ההתבטאויות של גולדה ודיין לא שיקפו רק חשש מפני "מה יגידו הגויים". גולדה זיהתה מבחינתה את הנזק התדמיתי, שהיה עלול לגבות מחיר מדיני כבד. בימים הבאים, כאשר דובר על נסיגה מסיני בניסיון לייצב את הקו כדי למנוע התקדמות של המצרים לתוככי מדינת ישראל, היתה גולדה מוטרדת מאוד ממשמעותו של מהלך כזה. "מדאיג אותי מה שזה יגיד לעולם. כל זמן שהערבים לא העזו, זה היה כוח".

מדבריה עלתה ההערכה כי הניצחון הגדול של ששת הימים, שהקנה לישראל בעיני העולם מעמד של מעצמה מזרח-תיכונית, הוא זה שהוביל לתמיכה האמריקאית בישראל. ישראל מובסת ומוכה שוב לא תהיה שותפה בעלת ערך לוושינגטון, חששה גולדה. ודיין הוסיף: "יגידו: 'אתם נמר של נייר'".

אבל עוד לפני השלכותיהן של תוצאות הקרבות קינן בגולדה חשש כבד ומיידי שפעולות ישראליות מסוימות שנשקלו בדיונים עלולות להזיק למאמץ המלחמתי גם מבחינה תדמיתית ומדינית. היא היתה מוטרדת מכך במיוחד כאשר ב-9 באוקטובר עמדה על הפרק האפשרות של הפצצה ישראלית על דמשק. דדו אמר שהוא מחפש את נקודת המפנה מבחינת הסורים, את ה-Break through, בלשונו. ובעברית: את "הדרמטיזציה של התפנית".

גולדה חששה שפרסום עולמי של פגיעה ישראלית מסיבית בבירה הסורית כמטרה אזרחית עלול לפגוע בעניין קריטי: הסיכוי לקבל מטוסי פנטום מארצות-הברית, כתחליף למטוסי הקרב הרבים שאבדו לחיל האוויר. "הצבועים כולם יגידו שהפצצנו עיר, התחלנו בהפצצת עיר. אבל אני לא רוצה שאחר-כך ניפגע ולא יהיה לנו כוח", אמרה גולדה. המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב, אמרה, יגיד אז לקיסינג'ר: "מה עושים הידידים שלך, מפציצים עיר".

אלי זעירא, ראש אגף המודיעין, הציג בדיון מפה של דמשק והסביר שיש מרחק בין המטרות – מטכ"ל, משרד ההגנה, מפקדת חיל האוויר, מרכז השלטון – ובין המרכז המסחרי והפרברים.

גולדה התעקשה: "אם מפציצים אזור – באיזה רדיוס זה משפיע?".

זעירא ביקש לסייע בבניית הקייס הישראלי למען התקפה על דמשק, והזכיר שבלילה, שעות אחדות קודם לדיון, ירו הסורים שוב טילי פרוג.

גולדה פירשה את הדברים כקלף שיאפשר להצדיק בפני העולם, ובעיקר מול קיסינג'ר, התקפה על דמשק, וביקשה שוב לגייס את התקשורת. "לפרסם את זה מיד", הורתה.

יגאל אלון נרתע: "אבל לא להגיד איפה".

זעירא: "בית-הילדים בגבת".

דיין: "הבית היה ריק".

אלון: "להגיד רק פרוג, לא להגיד איפה. להגיד טילי קרקע-קרקע ולא להגיד איפה".

לא רק הרצון לא לסייע לטיווח הטילים הסורים עמד מאחורי הדרישה. השרים הבינו שפגיעת טיל בבית-ילדים ריק בקיבוץ קטן בעמק יזרעאל לא תהיה שקולה בעיני העולם כנגד הפצצה מסיבית של עיר בירה.

אחר-כך, כאשר נבחנו כמה מטרות אפשריות בדמשק, העדיפה גולדה לבחור מטרה משמעותית, לא יעד צבאי שולי. אם כבר תוקפים בדמשק, אמרה, עדיף להכות במטכ"ל הסורי. "בעיני העולם אנחנו במילא פושעים", הסבירה.

גולדה התמלאה תסכול מכך שבמשרדי החוץ והביטחון לא הבינו את הפוטנציאל ההסברתי והמדיני שהיה טמון בהתקפות הפרוגים על ישראל, במיוחד כאשר דיין אמר שירי הטילים נמשך זה היום השלישי. "למה אנחנו לא מזעיקים את העולם?", קצפה גולדה. "הנה, תיקח את העיתון. כותרות העיתונים. איפה הפרוגים? תיתן הוראה לכנס את העיתונאים הזרים". אלון הציע כי הכתבים הזרים יכונסו ממש באותה שעה שמטוסי חיל האוויר יפציצו את דמשק.

בניגוד ליוזמותיה לגייס את התקשורת להסברה ולהעברת מסרים מדיניים, היו רגעים שבהם חזרה גולדה להיות הפוליטיקאית התובעת מעמיתיה לשמור על שפתיים חתומות. היה זה כאשר שיתפה את עמיתיה ברעיון שחלף בראשה – לצאת בחשאי בלוויית איש צבא בכיר לגיחת בזק לוושינגטון, כדי להיפגש עם הנשיא ניקסון. כך תציג בפניו את המצב בחזיתות, ולא פחות מכך את המשמעות האסטרטגית שתהיה לתבוסה ישראלית במלחמה.

"אני לא מבטיחה לעצמי הצלחות, אבל נדמה לי שמחוץ לפעולה צבאית, נדמה לי, ללא התפארות, שזה הקלף העיקרי שאנו יכולים להשתמש בו עם האמריקאים", אמרה. "אצא גם בלי ידיעת הממשלה. הסודיות פה היא מכרעת", הסבירה בדיון, בהכירה את פטפטנותם של עמיתיה השרים. "אצא ואכנס אינקוגניטו [בעילום שם]". לחלופין הציעה להזמין את הגנרל אלכסנדר הייג, ראש מטה הבית הלבן, לביקור שלא ייחשף לתקשורת, שבמהלכו יסייר בשתי החזיתות.

אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בתחום ההסברתי נגעה לשאלה מה אומרים לציבור בשעה קשה כזו. כבר לפני שנים רבות נחשף החשש שרווח ב-1973 בצמרת מפני הופעה פומבית של דיין בפני הציבור, לאחר שבשיחות, בין היתר עם חברי ועדת העורכים, השרה רוח נכאים בנוסח "הולך לנו הבית השלישי".

"צריך להתיישר עם העם", אמר דיין בדיון ביום שלישי, 9.10.73, בשעת בוקר מוקדמת. גולדה הציעה לשקול אם עדיף לדבר בטלוויזיה או לנאום בכנסת. דיין: "לקרוא לכנסת זו דרמטיזציה שלא הייתי עושה כמוה. בטלוויזיה אפשר להתרשם כך שזה לא יהיה סופר-דרמטי". בסופו של דבר, אחרי פנייה של אחד העורכים שנחרד מדברי דיין מאוחר יותר באותו היום, נשלח האלוף במיל' אהרן יריב לטלוויזיה במקום דיין.

צריך להתרשת, הסביר דיין בדיון באותו בוקר, להסביר לציבור שמדובר במערכה בת שלושה חלקים: "גיוס, בלימה, דפיקה". זה היה הד קלוש ומעודכן לאמירתו של חיים בר-לב ערב מלחמת ששת הימים: "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי". וגולדה הדגישה: צריך להגיד "שזה לא דבר של 24 שעות. להעמיד את הדגש על What we are faced with. מה עומד מולנו, שלא תהיה טעות אופטית".

רבע מאה קודם לכן, במלחמת השחרור, ניסה בן-גוריון בנאומי המלחמה שלו לאמץ את הגישה הצ'רצ'יליאנית שכה הרשימה אותו בעת ששהה במלחמת העולם השנייה בלונדון, בימי הבליץ הגרמני על העיר: להפגין נחישות וביטחון בניצחון, אך בה בעת להציג את הקשיים ולהכין את הציבור למערכה ארוכה.

צ'רצ'יל גם קבע בעת מלחמת העולם כי "בשעת מלחמה האמת היא כה רבת ערך, שיש להגן עליה באמצעות שומרי ראש של שקר". ב-1973, בקריה בתל-אביב, היה זה דדו שאימץ את הגישה הזו. "אין לי ניסיון מה אומרים ליהודים במלחמה. בתקריות אומרים אמת. במלחמה אסור להגיד את כל האמת", אמר דדו. האמת היא שבהיסטוריה של יחסי צבא-תקשורת בישראל, גם בתקריות לא תמיד היתה האמת נר לרגלי מערכת הביטחון. יותר מפעם היה מדובר במצגי שווא מובהקים, כמו לדוגמה בפעולות קיביה ב-1953 מפי בן-גוריון עצמו ("שום יחידה לא נעדרה מבסיסה") ובפעולת עזה ב-1955 בהנחייתו הישירה.

דדו היה מודאג פחות מגולדה ממה שיאמרו באמריקה או בתל-אביב. מדבריו עלתה דאגתו כרמטכ"ל למורל הגייסות שנלחמו בשתי החזיתות. "אני רוצה שיאמינו בדרום שבגולן הולך טוב, ולהפך", הסביר בהתייעצות. דיין, מצדו, היה מודע לבעייתיות בדיווחים שנועדו להסביר לציבור עד כמה מורכבת המציאות שצה"ל עומד בפניה. בציבור יגידו לנו, הזהיר, "כשאמרתם לפני יומיים שתדפקו את המצרים, לא ידעתם מה שיש להם? השאלה איך להתרשת עם הקהל. עם נוסחה שאפשר לחיות איתה".

אחרי שהתרעם דיין על כך ש"העיתונות מציירת תמונה מעוותת" – אולי התכוון שהיא אופטימית מדי – שלף פתאום ישראל גלילי, השר ויועץ הסתרים של גולדה, נשק חדש שעשוי לסייע להסברה הממשלתית. "אני זוכר ממלחמת ששת הימים, לפי החוק אפשר להשתלט על הרדיו", אמר.

בדיון הזה, על מה שתגיד ההנהגה לעם, בלטה שוב הרטוריקה האופיינית של גולדה, האשה שהתוודתה פעם כי הזיכרון הראשון שלה כילדה היה הפוגרום בקייב. "העיקר שהאמת היא שהם לא יהרסו אותנו, ונחזור [לקווים שמהם הדפו המצרים והסורים את צה"ל]", הדגישה. "שהעם לא יחשוב שאבדנו. שלא יחשבו שמתים לאט".

אבל פרס הרטוריקה הציונית מגיע לדיין. בהתייעצות ב-7.10.73, בעודו מתאר ברוח פסימית את המצב על רקע עוצמת הכוח המצרי והסורי, הדגיש: "כמויות הנשק שלהם הן אפקטיביות. היתרון המוסרי שלנו אינו עומד בפני המאסה הזאת".