פרס מת
שמעון פרס מת, והעיתונים, שכבר הספידו אותו לפני שבועיים, אחרי האירוע המוחי שעבר, והספידו אותו רשמית אתמול, בגליונות אבל מיוחדים, ויספידו אותו שוב ביום ראשון, עם דיווחים על ההלוויה הממלכתית, מספידים אותו גם היום, בלימבו שבין מוות לקבורה, באמצעות מאמרים נוספים מפי אלה שהיו קרובים אליו או מאמרים מורחבים מפי אלה שאתמול נתנו רק פסקה.
במצב המוזר הזה, מצוקת חומרים היא עניין טבעי. אתמול עוד התגאו ב"ישראל היום" באפליקציה החדשה, ובה מהדורה דיגיטלית שהתעדכנה בשעת בוקר מוקדמת עם היוודע דבר מותו של פרס. הבוקר מתייחסים בעיתון לקוראי סוף השבוע, ודי בצדק, כאל מי שכלל לא נחשפו לתוכן של אותה מהדורה. בעמוד 10 של העיתון, תחת כותרת הקליק-בייט וונאבי "למה לא קראתי לפרס בשמו, אלא 'אדוני הנשיא'" (אמ;לק: "מפאת כבודו, וגם מכיוון שהוא היה גדול מהחיים"), מצטט יורי ילון פיסקאות שלמות מהמאמר שפרסם על פרס שלשום.
מי שפספס שלשום, לדוגמה, את השורה של ילון שלפיה "גם אחרי שסיים את כהונתו כנשיא המשיך בפעילותו דרך מרכז פרס לשלום, תוך שהוא מצדיק את הכינוי שדבק בו, 'האנרג'ייזר'", מקבל הזדמנות חוזרת הבוקר.
מבין ארבעת הפובליציסטים הבכירים שמפרסמים רשימות זיכרון מורחבות על פרס, אין ממש תחרות. יוסי ורטר ממילא מתמחה בקצף שעל פני המים, דן מרגלית מעולם לא היטיב לכתוב, ובן כספית לא מתאפק להיכנס בנתניהו. נחום ברנע, לעומתם, כמו נועד למעמד שכזה, ציון מותו של המפא"יניק האחרון. ברנע מציע, כהרגלו, הבחנות אישיות המתבססות על ניסיון עיתונאי עצום. אפשר להסכים למסקנותיו ואפשר להתפלץ, קשה להפסיק לקרוא.
סרק, סרק, מנע
רוב הידיעות החדשותיות המוקדשות לפרס בקונטרסים הראשיים של עיתוני הבוקר הן ידיעות סרק, שנועדו למלא את המקום והזמן עד שיגיעו התצלומים והנאומים מההלוויה. יש ידיעות על רשימת המשתתפים הצפויה, על ההכנות הלוגיסטיות, על אזרחים נבחרים שחלפו אתמול על פני הארון (ב"ידיעות אחרונות": ילד שהחליט להצדיע. ב"ישראל היום": שרה נתניהו).
דווקא המידע החדשותי המשמעותי ביותר שנחשף אתמול בהקשר של הלוויית פרס נדחק לשולי הדיווחים: ההחלטה של השב"כ והמשטרה (שבראשה עומד כיום ו"ו החיבור בין שני הגופים) לבצע "מעצרי מנע" של מי שלהערכתם עלולים לפגוע במשתתפים.
"לצורך מסע ההלוויה בחנו את כל הגורמים וגם ביצענו מעצרי מנע של כל מי שיכול לאיים על אישים, כולל של יהודים", מצוטט המפכ"ל רוני אלשיך בעמוד 9 של "ידיעות אחרונות". "אנחנו מוכנים להפתעות. מעצרי המנע נעשו בהיקף קטן מאוד, ניתן לספור אותם על כף יד אחת". בלב ידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של "ישראל היום" אלשיך מצוטט כאומר "עצרנו את כל מי שיכול לאיים הן בתחום הטרור, בתחום הפרובוקציה ובאופן אישי על אישים כאלה ואחרים".
גם ב"הארץ", האמון מטעם עצמו על הערכים הליברליים במדינה, לא יוצאים מגדרם לנוכח המידע על "מעצרי מנע" של המשטרה. אמנם זהו העיתון היחיד שבו המידע על "מעצרי מנע" במספר בלתי ידוע, בשל חשדות בלבד למעשים "מתחום הפרובוקציה" – מתפרסם בפתח ידיעה, אך לא נלווה לו משפט המציב אותו בהקשר הראוי, שלא לדבר על מאמר פרשנות (אולי בשל השעה המאוחרת יחסית שבה חשף זאת אלשיך בפני עיתונאים).
מירי רגב
"מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב", כותב היום מרדכי גילת במדורו שב"ישראל היום". "מספיק?", הוא שואל, ומיד משיב: "לא בטוח: מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב, מירי רגב". גילת ממליץ לרגב ("מירי", הוא קורא לה), "לגזור ולשמור. להדביק על המקרר", שהרי ממילא כל מה שהיא רוצה, לטענתו, הוא "לקושש כותרות, תמונות וקולות".
מירי רגב, יום העצמאות 2016 (צילום: הדס פרוש)
גילת מציע דרך אחת להתמודד עם התופעה הפוליטית-תקשורתית שכוכבה דרך בשנה האחרונה. שרה ששמה הפך למגנט תשומת לב עד כדי כך שעורכי כלי תקשורת משרבבים אותו בכל הזדמנות כדי למשוך את הקוראים. אם יחזרו על השם המפורש די פעמים האפקט יישחק? אולי, ואולי קודם לכן יתעצם.
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מציע יהודה נוריאל טקטיקה אחרת, מודעת יותר לעצמה. "הטור הזה נכתב למען מירי רגב. כי כל התעסקות במירי רגב משחקת לידיה", הוא כותב בפתח דבריו, כדי להבהיר לקוראים ולה שהוא מבין את חוקי המשחק. בהמשך מציב נוריאל לרגב אתגר ("מהלך גדול של הבראת התרבות הישראלית [...] להכפיל את תקציב התרבות"). אם תיענה לאתגר של נוריאל, הרי שאילף אותה.
הטקסט המעניין ביותר על רגב שמתפרסם בסוף השבוע הזה, ואחד הטקסטים המומלצים בכלל בעיתוני סוף השבוע, מופיע ב"גלריה שישי" (עורכת: ליסה פרץ). כתב המוסף רום אטיק התלווה לשרה רגב במשך כמה חודשים בניסיון לפצח את הפרדוקס שלה, שאותו הוא מנסח כך: "אם הפוליטיקאית האותנטית בעלת הפה הגדול הגיעה לשליטה גדולה כל-כך בשיח הציבורי, היא לא יכולה להיות לגמרי אותנטית, נכון? חייב להיות שם משהו נוסף שאנחנו לא רואים".
אטיק בילה עם אנשי משרדה של רגב, ביקש להבין מכל אחד מהם מיהי האדם שמאחורי הפה הגדול וכיצד היא פועלת, קיבל מכל אחד מהם הסבר אחר, ובמקביל יצר קשר ישיר עם השרה והשתדל לפענח בעצמו. בכתבתו מפתח אטיק את הגישה המודעת לעצמה של נוריאל לכדי 6,000 מלים הנעות בין המעשה העיתונאי לרפלקסיה עליו.
שער "גלריה", 30.9.16
ראשת מינהל התרבות במשרדה של רגב מצטטת לו את אמילי דיקנסון וזוהר ארגוב, מסבירה את השרה באמצעות סמי שלום שטרית, היידיגר (המאוחר), נמרוד אלוני וחנוך לוין. "ומה חנוך לוין היה אומר על השרה?", שואל אותה אטיק. "הוא היה נהנה מעימות", היא משיבה. "הבוטות היפהפייה שלו תמיד מחוללת שיח עמוק. יכול היה להיות דיון פורה סביב 'מלכת אמבטיה'". מנכ"ל משרד התרבות יוסי שרעבי מתאר את השרה כ"בנאדם עם חזון [...] מאוד חדה, מהירת מחשבה [...] רוצה להגיע לכל אחד ולתת שירות, גם לערבים ולחרדים".
בתוך כל זאת מהרהר אטיק על מקומו שלו ושל העיתון שבו הוא כותב באסטרטגיה התקשורתית של רגב ומנסה לקבוע מי בעצם מנצל את מי בשיתוף הפעולה המוזר בין רגב ל"הארץ". את הראיון הישיר הראשון שלו עם רגב הוא מסכם בקביעה הבאה: "זה היה כמו לדבר עם הודעה לעיתונות. במשך שלוש שעות נשאלו שאלות, ניתנו תשובות, אבל לא היתה שם שיחה".
בצר לו, הוא פונה ליועץ האסטרטגי של השרה, מאיר סוויסה, שאומר לו כי הם מראש "מחליטים מה יהיה הסיפור הבא, ואיך מייצרים את הכותרת שתיצרב תודעתית". "ומה המסר שרציתם להעביר בכתבה הזאת?", שואל אטיק. "שמירי רגב היא דמות יותר מורכבת, הרבה יותר מחושבת ממה שמנסים להדביק לה. 'ארץ נהדרת', הטוקבקיסטים, כלי התקשורת – הם מנסים לרדד את השיח שלה, אבל היא שולטת לא רק בארגון ובמשרד שלה, אלא גם בפליטות הפה שלה".
"הוא צדק", מודה אטיק בפני עצמו ובפני קוראיו, "זה היה בדיוק מה שרציתי לשמוע [...] אני רציתי לקנות את מה שסוויסה ביקש למכור: את התפיסה שמאחורי מירי רגב שאנחנו מכירים מהטלוויזיה יש משהו הרבה יותר מורכב. זו היתה עסקה משתלמת לשני הצדדים".
אבל אטיק דוחה לבסוף את ההצעה, ולא קונה את הסחורה של סוויסה. המסקנה שלו היא שרגב לפעמים שולטת בפליטות הפה שלה ולפעמים לא. לפעמים מתוכננת עד הפרט האחרון ולפעמים חוטפת קריזה. "בעיקר נראה כאילו זה בכלל לא משנה", הוא כותב. "לא היה הבדל משמעותי בין האמירות המתוכננות שלה לאלה שאינן מתוכננות. בין כה וכה, הפופולריות שלה רק המשיכה לנסוק. אם 'מירי רגב' היתה בסך הכל דמות, לא הבחנתי בהבדל בינה לבין השחקנית. הפרדוקס של רגב – העובדה שהיא לא יכולה להיות אותנטית לגמרי אם הגיעה לאן שהגיעה, שחייב להיות משהו נוסף – לא נפתר. לא ראיתי את הדבר הנוסף. לא ידעתי אם קיים בכלל דבר נוסף".
המסקנה של אטיק, אחרי ששת אלפים מילה, היא ש"מירי רגב נותרה מירי רגב". מרדכי גילת היה מוותר על ה"נותרה".
בתינוקייה
בשבוע שעבר חשף "ידיעות אחרונות" ברעש גדול כי ברשימת המרכיבים המודפסת על אריזות תחליף חלב-האם של שופרסל נכללת גם המילה "סוכר". תחילה חישבו בעיתון בטעות כי תינוק שיאכל מהמוצר של שופרסל כאילו בלע "7 עד 9 כפיות סוכר ליום". למחרת קיבלו את עמדת הרשת שלפיה מדובר בכשליש הכמות בלבד.
אחרי שבאתר זה הועלו תהיות באשר לנסיבות הפרסום, עורך העיתון רון ירון ועורך מוסף "ממון" עידן מוטולה שיגרו מאמר תגובה שבו התעקשו על חשיבות החשיפה. "בניגוד למתחריו בשוק הישראלי, בתחליף 'שופרסל בייבי' שלב 2, המיועד לתינוקות בגילאי 6–12 חודשים, נמצא סוכר לבן", כתבו. "בקרב דיאטנים אין ויכוח כי סוכר לבן אינו מומלץ בכל גיל, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתינוקות".
שער "ידיעות אחרונות", 20.9.16 (פרט)
הבוקר, לשיטתם של ירון ומוטולה, היתה לעיתון ולמוסף הכלכלי שלו הזדמנות נהדרת לדרוש אחריותיות לשערוריית הסוכר ממנכ"ל שופרסל בכבודו ובעצמו, איציק אברכהן, שהעניק ראיון נרחב לכתבת "ממון" נווית זומר (ולא לחושפת הפרשה איריס ליפשיץ-קליגר). איך יכול להיות שהוספתם סוכר לבן לתזונת תינוקות? ולמה לא פירסמתם זאת בהדגשה מעבר להכללת המלה "סוכר" ברשימת הרכיבים שמופיעה על כל אריזה? כיצד קרה שהעדפתם סוכרוז על הלקטוז, שנמצא בחלב אם? ומדוע במוצר הדומה שמייצרת אותה חברה לשוק האמריקאי אין סוכר לבן?
השאלות הללו נותרות בתסריט הדמיוני שבו "ידיעות אחרונות" הוא כלי תקשורת מקצועי נטו, המשרת אך ורק את ציבור קוראיו. בפועל, קריאה בראיון עם אברכהן מעלה רושם של פעולת יחצנות, שנולדה כמעין פיצוי על הפרסום השגוי של השבוע שעבר. כן, המראיינת זומר מזכירה את הפרסום של "ממון" בדבר סוכר לבן בתחליף החלב, אבל רק כדי לשמוע ממנכ"ל שופרסל שהפרסום לא עצר את המכירות, שרק ממשיכות לעלות על חשבון המתחרים.
מתוך 15 שאלות ישירות שנכללות בראיון, רק אחת מוקדשת לסוכר בתחליף החלב ("ובכל זאת, למה הוספתם סוכר למזון התינוקות, כשבכל העולם נלחמים נגד צריכת סוכר לבן?"). אברכהן מביא בתשובה את עמדת הרשת, שלפיה מבחינה זו המוצר שלהם דווקא טוב יותר משל המתחרים. זומר לא מקשה. לא תוהה, לא שואלת שאלת המשך, לא מבקשת להפריך. מכל מקום, אם עשתה משהו מכל זאת, אין לכך זכר בכתבה שירדה אל הדפוס. במקום זאת היא מעבירה נושא ומגישה לאברכהן שאלה רכה במיוחד ("עד לאחרונה הבעת לא פעם תסכול, שלא מעריכים מספיק את הדרך שלך"), ומאפשרת לו לשטוח עוד קצת מחזונו.
החשיפה הגדולה מהשבוע שעבר, שהתבררה בתוך יממה כשגויה בחלקה, נאספת באמצעות הראיון הזה ממרכז תשומת הלב התקשורתית ומושלכת הצדה, אל פח האשפה, כמו היה מוסף "ממון" של הבוקר לא יותר מחיתול חד-פעמי.
בפמליה
דונלד טראמפ (צילום מסך)
"אני קורא בתדהמה משועשעת שהפרשן הכלכלי של 'הארץ', נחמיה שטרסלר, החליט לתמוך בטראמפ, מפני שהוא, טראמפ, יכריח את מר נתניהו לעשות שלום עם הפלסטינים", כותב יואב קרני ב"גלובס". "הוא, שטרסלר", מוסיף קרני בהמשך טורו, "הגיע למסקנה ש'עם קלינטון ברור שכלום לא יזוז בחזית הפלסטינית'. ולכן, הכרעתו כבדת הראש 'ברורה: אני משקיע במניה המסוכנת. ומתפלל'. מקסימום, מה יכול לקרות".
"מהלכת אימים היא יכולתם של אנשים לא מבוטלים להגיע אל מסקנות כל-כך מזעזעות על יסוד תהליך מחשבה כל-כך נפסד", כותב על כך קרני. "[...] דונלד טראמפ הוא איש החסר כל עכבות מוסריות או אתיות, נעדר מצפון או מצפן, נטול פרספקטיבות היסטוריות, חף מכל ידיעה של מדיניות ציבורית, ולהוט להחיל על העולם כולו את אמת המידה היחידה הידועה לו: השורה התחתונה. [...] חיל ורעדה צריכים לאחוז אותנו, תהיה השקפת העולם שלנו אשר תהיה. חור נבעה בשכבת האוזון הפוליטית של עולמנו, והוא מתרחב והולך".
בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", אינו ממהר להתחלחל מהאפשרות שטראמפ ייבחר לנשיא ארצות-הברית. ביסמוט מסכם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" את רשמיו האישיים מהעימות הטלוויזיוני הראשון בין טראמפ לקלינטון, שהתקיים מוקדם יותר השבוע.
"הייתי באולם, בשורה השלישית, באירוע הגדול של אמריקה", דיווח ביסמוט בכותרת המשנה לידיעה שפורסמה בעיתון שלשום. "ישבתי ליד שתי הכלות של טראמפ", הוסיף בגוף הידיעה. גם הבוקר מתהדר ביסמוט במקומות הנהדרים שהשיג לאירוע. "רק מאות אורחים זכו לשבת באולם באוניברסיטת הופסטרה שבו התקיים העימות. הייתי אחד מהם".
כיצד הצליח ביסמוט להשאיר באולם התקשורת מאות עיתונאים אחרים מרחבי העולם ולהגיע עד לשורה השלישית באירוע האקסקלוסיבי? ציוץ של עיתונאי CNN ג'ייק טאפר מספק רמז. טאפר הסתובב באולם שבו נערך העימות טרם הגעת האורחים ותיעד את הכיסאות שנשמרו לבני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום". ארבעה כיסאות, בשורה השלישית.
The Adelsons have some prime real estate in Trump section -- 4 seats, 3rd row#Debates2016 pic.twitter.com/VGYKeJwqET
— Jake Tapper (@jaketapper) September 26, 2016
שחור ולבן
עמירם ברקת מסכם בכפולה הפותחת של "גלובס" את השבוע שהיה עם מסקנה לגבי שוק הגז בישראל. "קובי מימון הוא בין בעלי ההון שהרוויחו מהקמפיין ההיסטרי שנוהל נגד מתווה הגז", כותב ברקת. "חלקים נרחבים בתקשורת שהציגו את הסיפור הזה בשחור לבן – העדיפו להסתיר את מימון, כי הוא הפריע לקידום האג'נדה. השבוע נחתמה עסקת הגז עם ירדן בעיכוב של כמעט שנתיים. הירדנים הסכימו לשלם עבור הגז מחיר גבוה יותר מזה שמשלמת חברת החשמל והפריכו בדרך כמה טענות של מתנגדי המתווה שקיבלו במה מרכזית בעת המאבק: הטענה שליצוא הגז אין שום ערך מדיני. הטענה שיזמי לווייתן לא יפתחו את המאגר כי מחירי הגז נמוכים מדי. הטענה שהצרכן ישראלי משלם מחיר מופקע תמורת הגז. אז הם אמרו. חוץ משטייניץ, אף אחד לא בא חשבון עם מתנגדי המתווה על חצאי האמיתות, הבדיות והספינים שהפיצו. מאגר לווייתן יפותח עד 2019 והגז יזרום לחוף בצינור שני למרות שלי יחימוביץ' וחבריה ולא בזכותם".
עמיתו לעיתון, סגן העורך אלי ציפורי, מסכם לא את השבוע החולף אלא את השנה שהיתה, ובין היתר מאחל שנה טובה ל"תשקורת" וממשיך במסע הצלב של איש אחד נגד "המועדון הסגור הזה של התקשורת 'האליטיסטית'", שהוא "טהרני, צדקני, צבוע ומתחסד". כדוגמה נותן ציפורי את הטור של ברקת, וכותב בעקבותיו כי "היחימוביצ'ים, הנויבכים והרולניקים הובסו [...] עכשיו מתברר עד כמה הופצו בדיות, ספינים וחצאי אמיתות".
הפגנה נגד מתווה הפשרה בין ממשלת ישראל ומונופול הגז. ירושלים, 11.7.15 (צילום: יונתן זינדל)
"7 שנים אחרי שגילו את לווייתן, סוף-סוף יש מתווה. בזכות מי זה?", שואל אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, את מראייניו ב"גלובס", עמירם ברקת וסטלה קורין-ליבר. וגרונר ממשיך: "אתם יודעים כמה שחקני וטו היו? אתם יודעים כמה אנשים דרסנו? אני לא רוצה להגיד דרסנו... כמה חסמים הסרנו? אני ביום הראשון שלי בתפקיד כינסתי פה את כולם בחדר הזה ואמרתי להם, תקשיבו טוב, שש שנים אתם מדשדשים. מה שנכון למדינה הזאת, המתווה הכי נכון, זה מה שמוציא את הגז הכי מהר".
פעם אחר פעם חוזר גרונר בראיון על העמדה שלפיה הרגולטורים בישראל התנפחו מעל ומעבר לתפקידם באשמת "התקשורת הכלכלית" שמאיימת עליהם ובונה אותם לסירוגין. בשלב מסוים שואלים אותו ברקת וקורין-ליבר: "נפגשת במסעדה עם נדב פרי מדלק אנרגיה. מה הוא רצה שתעשה?". גרונר משיב: "מה זה מה הוא רצה? הם שותפים שלנו. תקשיבו טוב, המגזר העסקי הוא לא הבעיה, הוא הפתרון".
"אלה הממשיכים להתווכח בלי סוף בשאלה מי צדק ומי טעה במתווה הגז הם המטומטמים האמיתיים", כותב יהודה שרוני ב"מעריב". "המתווה הוא עובדה קיימת, ועכשיו צריך להסתכל קדימה". שרוני מביט קדימה כיצד בבורסה הגיבו מניות הגז בעליות לנוכח ההסכם עם ירדן, "וזה אומר שגם 'הפנסיות שלנו' שמנהלים הגופים המוסדיים ישתתפו בחגיגה. וכמובן, ישנן ההכנסות ממסים ממכירת הגז, שכמחציתן יגיעו לאוצר המדינה".
לפי שרוני, אם אתם מסתכלים למעלה ומתלבטים אם זה גשם ראשון או שיורקים עליכם התשובה היא לא ולא. זה הכסף שמטפטף לאטו מהכיס של תשובה לארנק שלכם.
"אחרי ששינסקי וצמח שהגבילו את היצוא, עשינו מעשה לא פשוט מבחינת חברות הגז כשהכרחנו אותן למכור את תנין וכריש ואת דלק למכור את תמר. אני שלם עם זה. עובדה שעומד להיכנס שחקן חדש במאגרים תנין וכריש", אומר אמיר לוי, הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, בראיון שהוא מעניק לסמי פרץ ואיתן אבריאל ב"דה-מרקר".
"אבל עדיין נשאר כאן מונופול עוצמתי", אומרים לו המראיינים. בתשובה לשאלה על עוצמת מונופול הגז משיב לוי: "לא הרגשתי שזה מונופול שונה או רלבנטי לדמוקרטיה. [...] יש ענפים אחרים שבהם היינו רוצים וצריכים לקבל תמיכה, והם לא פחות דרמטיים מהגז. למשל הנמלים [...] גם ברפואה הפרטית, אם היינו מקבלים סיוע כמו בנושא הגז, היינו מצליחים להעביר רפורמות יפות. הצלחנו להעביר דברים, אבל היינו צריכים להעביר עוד רפורמות".
"אתה בעצם אומר שמחאה ציבורית עוזרת לך לקדם דברים?", שואלים פרץ ואבריאל. "המחאה עוזרת לי, זאת רוח גבית". המשפט הזה מודפס על שער "דה-מרקר" ככותרת הראשית של המוסף.
בשולי החדשות
קרולין גליק קוראת בטורה שב"מעריב" "לפעול עם כוחות אנטי-איראניים באזור, במטרה לערער את המשטר [האיראני] ולהפיל אותו תוך חמש שנים".
ענייני תקשורת
שרון פולבר מדווחת ב"הארץ" כי תושב בת-ים מואשם בהסתה לאלימות בטוקבקים שכתב באתרי חדשות.
אלונה בר-און, בתו של מייסד "גלובס" ובעלת מניות מיעוט בעיתון, מפרסמת הבוקר רשימה בכפולה השלישית של הקונטרס המרכזי (בסופה גילוי נאות). זו הרשימה השנייה שבר-און מפרסמת ב"גלובס" החודש, השלישית בחודשיים. לפני כן לא נהגה לפרסם מאמרי דעה. העלייה בכמות הפרסומים של בר-און באה במקביל לדחיקתו החוצה של בעל השליטה אליעזר פישמן ועל כן ניתן לראות בה ביטוי ליחסי הכוחות המשתנים בקרב הבעלים של העיתון.
"לפני כמה חודשים ישבתי איתו בפעם האחרונה", כותב בן כספית על שמעון פרס. בהמשך הוא מציין שהיה זה ביום הולדתו של ג'ון קרי. כלומר, בדצמבר של השנה שעברה.
יהודה נוריאל מראיין ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" את אבי שושן, דובר בית-החולים איכילוב ומבקר המוזיקה המזרחית של ynet, שהצטרף בשנה האחרונה לגלגל"צ. "אני לא יודע מה נסגר בין מירי רגב לירון דקל", אומר שושן, "אבל אני בטוח שבעקבות הבלגן שהיה בפגישות האלה, נסגר שהם יגוונו את הפלייליסט".
כותרת משנה לכתבה מאת יונתן כיתאין על האתגרים של ערוצי השידור הציבורי ברחבי העולם מסתיימת בשאלה "מה הם עושים כדי להתמודד עם האתגרים, ולמה בכלל צריך שידור ציבורי?". הכתבה המעניינת מבקשת להשיב על השאלה הראשונה, אך כלל אינה עוסקת בשאלה השנייה, שאינה אלא הדהוד טורו של סגן עורך העיתון מלפני שבועות אחדים.
"נדהמתי לקרוא במגזין 'טיולים' (שצורף ל"הארץ", 28.9) כתבה המפרסמת צימרים שנמצאים בהתנחלויות, כותבת דקלה צור במדור המכתבים של "הארץ", מהן השנויות במחלוקת והפוגעניות ביותר לאוכלוסייה הפלסטינית שבתוכה הן נמצאות (כדוגמת סוסיא ואש-קודש). זאת, תוך תיאור האזור שהן שוכנות בו כ'פסטורלי' וללא כל אזכור לכך שמדובר בהתנחלויות בשטחים הכבושים. אני מבינה שהמגזין שמוציאה המחלקה המסחרית של 'הארץ' מכיל חומר פרסומי, אך בניגוד לאמצעי תקשורת אחרים בארץ ציפיתי ש'הארץ' יפעיל שיקול דעת מעבר לאינטרס הכלכלי הצר".