לפני כ-35 שנה פירסם הסופר הגרמני היינריך בל את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", שעורר תגובות עצומות בעולם הספרות והעיתונות ועד מהרה עובד גם לסרט שובר קופות. עניינו של הספר הוא אומללותה של אשה צעירה, שנפלה קורבן לסיקור עיתונאי עוין, מסולף, אובססיבי, שהפך את חייה לגיהנום והביא אותה לרצוח את העיתונאי שרדף אותה.
בל, חתן פרס נובל לספרות, נטע את העלילה בהווי פוליטי שהיה מוכר לאזרחי מערב גרמניה של אותה תקופה: קתרינה בלום היא צעירה המתאהבת באדם המבוקש על-ידי המשטרה ומבלה איתו לילה. המפגש הזה הופך אותה מושא לחקירות ולסיקור עיתונאי מתלהם, המציג אותה כפרוצה וכמי שנמנית עם חבורה אנרכיסטית וקומוניסטית המבקשת לחתור תחת יסודות המשטר.
העיתונאי נובר בעברה, אינו מרפה ממנה, ומשרטט את קלסתרה בעיתון באופן מוטה, זדוני, המוציא מהקשרם פרקים מחייה ומהתבטאויותיה. למעשה הוא מבצע בה רצח אופי שגורר אותה לרצוח אותו.
הספר, והסרט שבא בעקבותיו, קלעו להלכי רוח הרווחים בכל רחבי תבל: התקשורת משולחת רסן והיא מסוגלת לעולל עוולות נוראות לאנשים תמימים. במרדפה אחר תפוצה, רווחים ועמדות כוח משאירה אחריה התקשורת קורבנות חינם ואינה באה על עונשה. הגיעה השעה לקרוא אותה לסדר. ואם היינריך בל, שנהנה מסמכות מוסרית ואינטלקטואלית חובקת עולם בשנות השבעים, בחר לבוא חשבון עם העיתונות באמצעות ספרו, מבקש לעשות זאת עתה ח"כ ישראל חסון באמצעות חקיקה.
ח"כ ישראל חסון. 19.8.07 (צילום: אוראל כהן)
יש, כמובן, הבדלים מובהקים בין בל לחסון ואולי עצם כריכתם בנשימה אחת, בהקשר הנדון, היא החטאה. ובכל זאת, הם עשו מעשה – כל אחד לפי כוחו ותחום עיסוקו – כדי להשיג תוצאה דומה: להרתיע את העיתונות מלנהוג בהפקרות.
התנהלותו של חסון בענייני תקשורת מעניינת במיוחד: בהתחשב בכך שהוא היה סגן ראש השב"כ, ובמשך שנים ארוכות שמר על אנונימיות, מאלפת נטייתו להתפרסם בתקשורת ומדאיגה מגמתו לסתום את פיה.
חסון עומד מאחורי יוזמות חקיקה שמטרתן להצר את חופש הביטוי בתקשורת, הן המקוונת והן המסורתית. בזיכרון עולות הצעות חוק שלו לחייב באישום פלילי בעלים של אתרי אינטרנט שבתוכם פורסמו טוקבקים מכפישים ולחייב בעלי אתרים לספק פרטי מידע אישיים על טוקבקיסטים שכלפיהם נטען שהפיצו דיבה. הוא גם זה שהזדרז להודיע על הקפאת המנוי שלו על "הארץ", עם פרסום פרשת ענת קם, משום שסבר שהעיתון נהג שלא כשורה.
כדי לעמוד על יחסו של חסון לתקשורת די לקרוא מאמר שפירסם באתר וואלה (11.8.09), ובו קבע כי היא מתנהגת בחוסר רגישות וללא מוסר כלפי אנשים שהנסיבות קלעו אותם, שלא בטובתם, לעמוד במרכז שימת לבה (למשל, בני משפחתו של דודו טופז, או בני משפחה של נערה שנאנסה). באבחנותיו (הנכונות בחלקן) את התנהלותה של התקשורת תקף חסון באופן מכליל את כל ארגוני התקשורת ובעליהם, את מועצת העיתונות ונשיאתה, וייחס לעיתונות כולה נטייה חולנית להימנע מדחיית סיפוקים.
קריאות גנאי באולם המליאה
השבוע עשה חסון צעד נוסף במסעו להגבלת חופש הפעולה של העיתונות והניע את ועדת השרים לחקיקה לדון בהצעת חוק שניסח ושתכליתה לחייב עורכי עיתון לפרסם תגובות של מושאי סיקור, להחיל דין פלילי על מי שנמנע מכך ולהטיל עליו קנס של 13 אלף שקל על כל ידיעה שחסרה בה תגובה כנדרש על-פי החוק המוצע. חסון, מתבשם מיוזמתו, אמר ל"הארץ" כי לדעתו היא "מוצאת את האיזון הראוי שבין חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת לבין ההגנה על הפרט, על כבודו ועל שמו הטוב". כפתור ופרח.
בגליון "הארץ" של היום (18.10.10), על כל חלקיו ומוספיו, מתפרסמים כ-160 טקסטים. בכל אחד מהם שמות של אנשים. נניח שרק מחציתם דנים בנושאים המחייבים תגובה ונניח שבכל אחד מהטקסטים האלה מופיע שם של מסוקר אחד בלבד (זו הנחה נדיבה: בדרך כלל, במאמרים, סקירות, כתבות ותחקירים מוזכר יותר מאדם אחד בהקשר ביקורתי). ונניח שמכלל 80 האנשים המופיעים בטקסטים הביקורתיים לא ביקש "הארץ" תגובה משמונה בלבד. לפי הצעת החוק של חסון, יהיה על העיתון לשלם קנס יומי בסך 104 אלף שקל. בחודש תגיע העלות ללמעלה מ-2.5 מיליון שקל. החוק יביא במהירות את כלי התקשורת לפשיטת רגל.
החוק מבקש, למעשה, לכונן במערכות העיתונים אוירה של טרור: על כל כתב וכל עורך יהיה לבלום את תהליך היצירה המקובל של חדשות ופרשנויות, לסרס את ההתנהלות העיתונאית הטבעית, ולהכפיף אותה באופן מופרז לשיקולים חיצוניים: האם יש בנוסח הידיעה המיועדת לפרסום פגיעה? מה היא פגיעה? מה הוא המאמץ הסביר שדורש החוק מהעיתון לנקוט כדי להשיג תגובה? במלה אחת, החוק המוצע יתפקד במערכות כלי התקשורת כקומיסר מטעם השלטון.
שהרי גם היום קיים מתח בין זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי ובין הצורך להגן על צנעת הפרט ועל כבודו ושמו הטוב. ובכל זאת פועלת כאן עיתונות חיה ובועטת, הממלאה תפקיד חברתי ראשון במעלה, בלי להרוס את יסודות החברה ובלי לחלל, באופן נרחב, את כבודן של הבריות.
ח"כ אנסטסיה מיכאלי (משמאל) וח"כ חנין זועבי, בכנסת. 2.6.10 (צילום: דוד ועקנין)
אמנם, פה ושם התקשורת מועדת. אמנם, ישנם מקרים של פגיעה מיותרת, לא מוצדקת, בפרט, אבל התקשורת מתקנת את עצמה ללא החוק הדרקוני המוצע. היא עושה זאת באמצעות כללי האתיקה המקובלים עליה ובאמצעות השכל הישר. שהרי, כאשר עיתונאי כותב משפט שיש בו פוטנציאל פוגעני הוא יודע, גם ללא החוק שמציע חסון, שעליו לבקש תגובה.
חוש הצדק הטבעי מחייב זאת, התבונה מחייבת זאת וגם החשש מפני חוק לשון הרע מחייב זאת. וכאשר בלמים אלה אינם פועלים (וזה בהחלט קורה מדי פעם), נחשפים העיתונאי וכלי התקשורת שבו הוא פועל, לתביעות דיבה ולתביעות בגין חוק הגנת הפרטיות, ולהליכים משמעתיים בפני בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.
ישראל חסון מזלזל בערכאה הזו ומאוכזב מתפקודה, אבל עליו לדעת שאין עיתונאי ששש להידון בפניה ולהתפרסם כמי שכשל בתפקודו. ואם הסכרים האלה אינם מספיקים בעיני חסון להגן על הפרט מפני מעשי עוול של עיתונאים, עליו לזכור כי התחרות הקיימת בתוך התקשורת והפלורליזם השופע המאפיין אותה בעידן הזה הם ערובה טובה לתקון קלקלות שמחוללים עיתונאים. אין צורך בחוק נוסף לשם כך.
למה הדבר דומה? לכללי המשחק בתחום האתיקה הקיימים בכנסת. יתאר נא לו ח"כ חסון, ועימו כל חברי ועדת השרים לחקיקה, שהם היו כבולים לחוק פלילי האוסר עליהם לקרוא קריאות גנאי באולם המליאה. כיום האיסור הזה מעוגן בתקנון הכנסת. לו יתואר שהיה מתקבל חוק המחייב פתיחה בהליכים פליליים נגד כל ח"כ על כל אמירה בוטה שלו נגד עמיתו, האם היתה הכנסת מסוגלת לתפקד? האם צעד כזה היה נחשב לסביר בעיני חסון וחברי ועדת השרים לחקיקה?
הח"כים נהנים מחוק חסינות רחב; לתקשורת אין חוק המגן עליה. להפך, היא חשופה לכמה חוקים המגבילים את התנהלותה, כשההגנה היחידה שניתנת לה היא שורת פסקי דין של בית-המשפט העליון.
הראש של חסון אינו ראש של מחוקק נאור. זה ראש של מי שרגיל לסלק יתוש במהלומת אלה. העיתונות אכן מטרידה ועוקצת ולפעמים גם פוגעת ללא הצדקה. להשית עליה את הצעת החוק של חסון פירושו לטפל בבעיה עדינה, משנית, באמצעות בולדוזר. פירושו גם להציע תרופה שפג תוקפה: היינריך בל לא היה כותב את ספרו ב-2010. במציאות של רשת מקוונת, איבד העיתון המודפס, שאליו התייחס בל, את מעמדו הדומיננטי. קתרינה בלום יכולה היתה להיעזר באלפי הבלוגרים ובעשרות האתרים הפועלים כאן כדי להילחם בעיתונאי שרמס את כבודה. החוק של ישראל חסון ממילא אינו יכול לחול עליהם.