מה ידענו אנחנו על קוסובו? לא הרבה. כל העניין לא היה בראש מעיינינו. קלטנו פה תמונה, שם תמונה בסי.אן.אן, אולי איזו כותרת על "טיהור אתני" שתפסה את העין.

כך - ויש כאן כאלה שזה עדיין מדהים אותם - מתבוננת אירופה בנעשה בשטחים. פה תמונה, שם תמונה. אף אחד בפריס או בפרנקפורט לא יושב רתוק לסי.אן.אן ומנסה לדלות כל פירור מידע על המבצע המתגלגל, "חומת מגן" או מה. פה תמונה, שם תמונה, זה הכל.

כך מתעצבת דעת הקהל העולמית על סכסוכים מקומיים. בדיוק כפי שהתעצבה דעתנו שלנו על הסכסוך בקוסובו. מישהו פה באמת ידע שקוסובו היא המצדה של הסרבים, "סלע קיומם", אם תרצו? מישהו זכר שב-1389 ניהל הנסיך הסרבי לזר בקוסובו את קרב המאסף מול הסולטן מוראד, קרב שהביא להתמוטטות סרביה, החיץ האחרון בין אירופה לבין האימפריה העותומנית?

מישהו כאן הבין שקוסובו היא חבל ארץ סרבי היסטורי, שהאלבנים נכנסו אליו, התרבו שם, וניסו לתלוש אותו מסרביה? שטבחו בסרבים שנותרו? כן כן, זוריצה, העוזרת הסרבית שלי, טרחה לשפוך למעני אור על כמה עובדות היסטוריות. אבל עד השיחה עם זוריצה הייתי כמו כולם: קלטנו פה תמונה, שם תמונה, של עימותים בין צבא מסודר (הסרבי) לאוכלוסייה אזרחית (האלבנים), ומיהרנו לגבש עמדה: הסרבים הם הרעים.

כך, לרוע המזל, מסתכלת אירופה על הנעשה בשטחים. ובנסיבות אלה, כשעולות התמונות של הילדים עם האבנים, או אפילו רעולי הפנים עם הקלצ’ניקובים, מול הטנקים והנגמ"שים, הצופה האירופי המצוי ממהר לגבש עמדה: הישראלים הם הרעים.
כמו במקרה של קוסובו, הנראטיב הישראלי הוא ארוך מדי, מסובך מדי, קשה לעיכול: תראו, זה לא ככה, הצענו להם כמעט הכל והם לא רצו אנחנו מוכנים לסגת אבל הם עומדים על זכות השיבה, ולזה איננו יכולים להסכים היינו יוצאים מחר, אבל בתנאי שיהיו סידורי ביטחון סבירים. כשנגד עיסת המלים הסבוכה הזו עומדת התמונה של הילד מול הטנק -הילד מול הטנק לוקח בנוק-אאוט.

הרבה טענות נשמעו נגד ההסברה הישראלית. האמת העגומה היא שבמלחמת ההסברה באירופה הפסדנו עוד לפני שנורה הכדור הראשון, וממילא גם לא יכולנו לנצח. כי לנו, מה לעשות, יש טנקים. אמת, באמריקה זה קצת אחרת. לא מעט "בזכות" ה-11 בספטמבר מבינה אמריקה קצת יותר את התסכול של להיות חזק וצודק. אבל לאמריקה יש כרגע תוכנית משלה לאזור, והפעילות הצה"לית לא מיטיבה להשתלב בה.

אז מה נותר להסברה הישראלית לעשות? שלושה דברים. האחד, להפיץ תמונות זוועה מפיגועים, אפילו כאלה שלא נהוג לפרסם בארץ השני, לדבוק באמירות קצרות וברורות, סאונד-בייטס שקל לקלוט ולעכל. והשלישי, לברור את דובריה בקפידה: פחות פרס ושרון, יותר נתניהו ואולמרט (מה לעשות, הם מתנסחים להפליא באנגלית). ואולי קצת זוריצה.

גיליון 38, מאי 2002