עשרות טלפונים נזעמים הגיעו למרכזייה של "ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ה-5 במרץ. מסגרת מיוחדת שהופיעה בעמוד 4, ובה רשימת שמות 16 הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל יום קודם לכן, היא שהניעה כמה מהקוראים להתקשר ולפרוק את רגשות הכעס שלהם באוזני המרכזניות של העיתון. הם ראו בפרסום מעשה לא פטריוטי, בלשון המעטה.

13 מההרוגים הפלסטינים היו אזרחים לא חמושים, מתוכם חמישה ילדים ורופא - מנהל "הסהר האדום" בג’נין. צה"ל, בצעד חריג למדי, פרסם התנצלות על המקרה שבו פגז סטה מיעדו והרג שישה אנשים - אשתו ושלושת ילדיו של בכיר בחמאס שנסעו ברכבם ברמאללה, ושני ילדים נוספים שהיו במכונית סמוכה.

מירון רפופורט, ראש הדסק בלילה הקודם, חשב כנראה כי רצף אירועים כזה והתנצלות רשמית של צה"ל מעניקים צידוק עיתונאי לפרסום רשימת שמות ההרוגים. קהל הקוראים של "ידיעות אחרונות" לא קיבל כל-כך יפה את שיקול הדעת הזה, וגם לא עורך העיתון, משה ורדי. עובדים בדסק יודעים לספר שוורדי כעס על הפרסום כשראה אותו למחרת בבוקר. הוא אמנם העביר מסר במחשב לאחד מאנשי הדסק, ובו נכתב "נעמוד בזה", אך העורכים בדסק הבינו והפנימו כי מעתה עליהם לחשוב היטב ולהתייעץ בטרם יקבלו החלטה דומה.

הסיפור הזה איננו סתם עוד אנקדוטה מתוך דסק החדשות של העיתון הגדול במדינה. הוא נוגע בשאלה בסיסית: כיצד אמורה עיתונות לנהוג בשעת מלחמה.
האם היא צריכה להטות אוזן לרגשות הציבור ולכוון את דיווחיה בהתאם?
האם עליה להקפיד על דיווח מאוזן שמציג את שני הצדדים, על תוקפנותם וקורבנותיהם? האם עליה לגבש עמדה ברורה לגבי הקו הצבאי והמדיני שיש לנקוט, ובהתאם לכך לכוון את דיווחיה?

ורדי דוגל בדרך-כלל באפשרות הראשונה. "הוא רואה את עצמו כססמוגרף הלאומי", אומר אחד העורכים בדסק, "ולפי זה מקבל את החלטות העריכה". ההחלטה של רפופורט, במכוון או בטעות, חרגה מן הניסיון לקלוע להלך-הרוח של הקוראים. הוא העז להעניק לפלסטינים שנהרגו ממד של אנושיות על-ידי ציון שמותיהם, גילם ונסיבות מותם. אבל איזו כותרת כן ראוי להעניק להחלטה זו: "דיווח מאוזן" או "עמדה פוליטית"?

הקוראים שהתלוננו ראו בפרסום נקיטת עמדה פוליטית. הם חושבים שעיתון אמור להתגייס אוטומטית לטובת המדינה, ובמסגרת המאמץ המלחמתי אסור לו להדגיש את הממד האנושי ואת סבלו של הצד השני, אולי אפילו לחסוך מן הציבור מידע על העוולות שנגרמים לחפים מפשע בצד השני.

אלא שנקודת המבט של עורכי עיתון ושל קהל קוראיו לא אמורה להיות זהה. עיתונות בעלת עמוד שדרה אינה נסחפת אחרי מצב נפשי כזה או אחר, מובן ככל שיהיה. היא מודעת למחויבותה להתבונן במציאות על כל היבטיה ולשקף אותה, ואינה מתעלמת מן הכוח שיש בידיה להשפיע על הידע של הציבור ועל עמדותיו. פרסום שמותיהם של פלסטינים שנהרגו מאש צה"ל הוא דיווח עובדתי, שיש בו תזכורת לאנושיותם של ילדים ואזרחים חפים מפשע שמתו בגלל סכסוך הדמים.

מירון רפופורט שקל שיקולים עיתונאיים מקצועיים כשהחליט לפרסם את המסגרת עם שמות ההרוגים. השאלה היא אם ימהר לעשות זאת גם בפעם הבאה. התגובה של ורדי למקרה הזה מציבה גבולות שקופים, לא מוצהרים, למה שהציבור יכול ומוכן לקבל מתוך המציאות המטורפת בישראל ובשטחים. סביר להניח שבפעם הבאה כשתצוץ דילמה דומה, ייוועץ ראש הדסק התורן בוורדי לפני שיקבל החלטה. ובפעם שלאחר מכן אולי לא יעשה אפילו את זה הוא כבר יבין בעצמו מה מותר ומה אסור בעיתון שלו.

גיליון 38, מאי 2002