ברגע שעלה ערוץ 10 לאוויר, זינקו על הרך הנולד מתחריו העסקיים וסכין בין שיניהם. ברוני התקשורת של חמש המשפחות המפורסמות ועיתוניהם יצאו למתקפה אכזרית, והפכו את הערוץ לאופציית הצפייה של אנשים סוטים, חסרי כל הבנה, או כאלה שאיבדו את השלט מאחורי הספה והם, רחמנא לצלן, נכים. בדרך, מבלי משים, הפכו המבקרים את שק החבטות של אתמול, את ערוץ 2, לטלוויזיה איכותית, כזאת שעומדת בכבוד רב קצת מאחורי צ’אנל 4 הבריטי, לצדו של הבי.בי.סי, מושא לקנאתם של יוצרי ה"סופרנוס".

הישגי ערוץ 2 בתקופה המקבילה לעליית הערוץ החדש היו כמה משיאיו שבכל הזמנים: ביום השני לתחרות שודר בשידורי "קשת" סרט דוקומנטרי מבריק שחשף את הישראלים לשמה, פרצופה ואישיותה הציורית של אחותה של עפרה חזה - ויוי. רבים מאתנו לא יוכלו לשכוח לעולם היכן היו כשראו את ויוי חזה זועקת מעל מסך הטלוויזיה שלהם, "אמרתי לה, עפרה תיזהרי במיאמי, יש שם הרבה כושים, אולי יש להם איידס!!!".

ימים ספורים אחר-כך שודרה אחת מתוכניות "פיספוסים" האיכותיות בכל הזמנים. בתוכנית נצפה פיל אפריקאי אחד, שנעמד מאחורי חברו, ובעוד הראשון משחרר את בני מעיו, קרי מעיף צואה באוויר מגובה ישבנו, קולט השני את המנחה בחדקו ואוכל אותה בעצמו. ועל כך נאמר, אין גבול למיחזור. הקטע המבריק הוא בעצם משל סאטירי על מנהיגינו כבדי הגוף, ראשי ממשלה ודומיהם, שכבר שנים מקיימים אתנו יחסים דומים לאלו שקיימים בין הפילים בטבע, רק שלצערנו אנו בתפקיד הפיל האחורי שאוכל. אם היינו באמריקה יגאל שילון היה זוכה באותו שבוע בפרס ג’יין גודול ליוצרים צעירים.

איור: מיכל בוננו

אולם השיא היה כמובן שידור משחקה של מכבי חיפה באחד ממוצאי השבת הנוראיים שעברו עלינו. מבלי להתחשב בשיקולי הרייטינג של משחק העונה, פוצצו גדודי אלאקצא מטען בירושלים. פרנסי ערוץ 2, ברגע נדיר של הארה, הבינו שהכל משחק אחד גדול, בחיפה שיחקו שתי קבוצות כדורגל, בירושלים שיחקו שרון וערפאת, ושידרו את שני האירועים במקביל במסך מפוצל. לאחר השידור הגיעו תגובות נזעמות של אוהדי חיפה, אשר מצאו טעם לפגם בכך שבשעה שקבוצתם הובסה על-ידי הנמושה קריית-גת, מצאו לנכון בערוץ 2 להראות במקביל אנשים שיצאו לבלות בבתי-קפה בירושלים. אין ספק, מדובר בחוסר רגישות מהמעלה הראשונה.

אחת מהשמחות לאיד הגדולות בתקופה שערוץ 10 שידר כרגיל, היתה שבאחת הפעמים שבת הערוץ הראשון, והפסיק את רצף הדרמות המרתקות, הקומדיות המחודדות והתחקירים החושפניים של חנן עזרן במעיל גשם מרזה ומחמיא, ובזמן השביתה הקצרה, השקופית המודיעה על העיצומים זכתה לרייטינג גבוה מזה של ערוץ 10. העיתונים חגגו את הבושה הגדולה. אולם מה באמת המסקנות שעלינו להסיק מן האירוע?

1. השקופית היתה כנראה מאוד מעניינת. כתב אותה במו ידיו הטכנאי יורי גורינסקי. השבוע הוא קיבל הצעה להרים תוכנית של שקופיות בערוץ 2. הפיילוט יצא לדרך.
2. אנשים מעדיפים לצפות בשלושה משפטים, עומדים ולא משתנים, מאשר לראות חדשות בהגשתו של יעקב אילון, בייחוד חדשות הימים הרעים של זמננו.
3. יש בעיה חמורה ב... דרך מדידת הרייטינג!!! לעתים אנשים, חמישה אחוז מהם אפילו, משאירים את הטלוויזיה פתוחה ולא צופים בה!! לתופעה הזאת אין קשר לערוץ 10, אלא דווקא לרייטינג של ערוץ 2, וכעת, מפרסמים יקרים, אתם רשאים במו"מ הכלכלי מול הערוץ להוריד חמישה אחוזים מהרייטינג של כל תוכנית, ובהתאם את המחיר לשידורה של הפרסומת שלכם.

התוכנית שזכתה לביקורות הקשות ביותר בימים הראשונים של ערוץ 10 היתה "החוליה החלשה" עם פנינה דבורין. כסלובודן מילושביץ’ לפניה, חטאה דבורין בפשעים שהיום מגיעים על פעוטים מהם להאג. פנינה הזכירה לאלפי צופי הערוץ ולמאות מבקרי הטלוויזיה את הגרוע במפגשים שלנו עם נשים - זה עם המורה המעליבה.

אין גבר שאיננו זוכר ברעד את אותה מורה קשוחה נבחנית, אשר נהגה לנעוץ שיניים ציניות במאחרים, בתלמידים החלשים, ובאלה שאהבו לחייך מבלי משים. לזאת שלי קראו ברכה והיא צעקה עלינו מתימטיקה. לזאת של יאסר ערפאת קראו מעלימה חאמיס. פסיכולוגים בסי.איי.אי, שבנו את הפרופיל הפסיכולוגי של הראיס במשך עשר שנים והגיעו למסקנה המפתיעה שיש לו נטייה לאלימות, טוענים שרק בגלל אותה מורה קשוחה מקאהיר פנה מהנדס החשמל לקריירה בטרור, ולא המשיך כנטיית לבו, לכוריאוגרפיה של ריקודי עם. מעלימה היתה זו שהכריחה בשעתו את הראיס לכתוב בכיתה ב’ על לוח הכיתה הירקרק אלף פעם: "לעולם לא אדבר עם שכני לכיתה בזמן שיעור, ותמיד אחזיר את כל הגירים למקומם". הפסיכולוג מייקל ריצ’ארד טוען בספרו "פרויד והטרור", שזאת הסיבה שעראפת מתקשה לנהל מו"מ מבלי לרעוד, דגל אש"ף מזכיר את המטלית שבה מחו את הלוח בקאהיר של 36’, ובגלל אותו אירוע עם גירים (היא הכריחה אותו ללעוס את הצבעוניים) הוא מתעקש עד הסוף על זכות השיבה.

אפילו פנינה חשה שהיא איננה מספקת את הסחורה. כדן שילון לפניה היא טענה בפני מקורבים שלא היתה צופה בעצמה בעד כל הון שבעולם. למקורביה סיפרה שיותר מכל כאבה לה השתיקה של ארגוני המורים שלא יצאו להגנתה.

מגישי שעשועונים בערוץ 2 לעומת זאת היו תמיד שונים. קודם כל כולם גברים. מנומסים, חייכנים, והכי חשוב משחקים במשחקי חברה עמוקים, מלמדים ואיכותיים כמו השעשועון הזכור לטוב "פחות או יותר", שבו אנשים קשי יום הפגינו את יכולתם בהערכת מחירם של מוצרי צריכה. מה מלמד אותנו יותר על מצבה של החברה הישראלית וכלכלתה הרעועה, משעשועון חברתי שכזה? מוזר כיצד התרומה של השעשועון ההוא נסתרה מפרנסי פרס ישראל של השנים האחרונות, אולם עדיין ניתנת להם אפשרות לתקן את המעוות בעתיד הקרוב.

כמו שלימדו אותנו האמריקאים באלפי סדרות טלוויזיה, לכל סיפור חייב להיות גיבור. זאת של הסיפור שלנו היא יוהנה פרנר. פרנר עשתה את החטא הגדול ביותר בעולם הגברי שבו אנו חיים -היא הגיעה לראש הפירמידה. שאשה תצליח לפתח דרמות עוד אפשר לקבל, אבל לנצח את כולם ולזכות במכרז? פשע שאין לו סליחה.

כשיישב מישהו לרשום את קורות הטלוויזיה בארץ ביום מן הימים, כמעט בכל מקום שבו היתה איכות, הוא ימצא את יוהנה. יוהנה פרנר תיחשב תמיד מנהלת הטלוויזיה החשובה שהיתה בישראל (זכר או נקבה). כדי לעבור אותה חייבים מנהלי ערוץ 2 ומנהלי ערוץ 1 לדורותיהם לתת לעובדים שלהם, וליוצרים שעובדים תחתם, לייצר למענם - וזו רשימה חלקית - את התוכניות הבאות: "זהו זה", "קרובים קרובים", "לתפוס את השמים", "הבורגנים", "בת-ים-ניו-יורק", "הפוך", "זבנג", "הסודות של כנרת", וכן אעז ובגאווה ואוסיף אחת משלנו, "תיק סגור". אחרי שיתפזר האבק סביב הפרשייה של ערוץ 10, עדיין ייוותר הצורך של התרבות הישראלית, שיוהנה תמשיך לפתח את הדרמות כפי שעשתה בשנים האחרונות.

וכעת לדיון מקצועי קצר ולא מחייב: כולנו רוצים איכות, כולנו חולמים על עולם שבו לערוץ 8 יש 35 אחוז רייטינג. זאת הסיבה שבסקרים טלפוניים של מדידת רייטינג, תוכנית כמו "חשיפה - מסמכים חדשים מגנזכי המודיעין הבריטי", זוכה לרייטינג דומה לזו של התוכנית "ספיישל הביקיני". אנשים היו רוצים לראות איכות מסוימת, רק לא לצפות בה בעצמם ברגע זה ממש.

בתקופת הממיר הדיגיטלי ניתנת לך אפשרות לסמן, ולהזמין את התוכניות שהיית רוצה לראות הערב, תוכניות כמו "סודות הקוורקים", "כיצד הפלנקטון מתרבה בתנאים של חוסר חמצן", וכמובן ספיישל "ארטה", "ברנר פיבו מראיין סופרים דגולים במאה העשרים", ואז לשבת ערב שלם מול דודו טופז, "דארמה וגרג" ויאיר לפיד ולבטל בזה אחר זה את כל התוכניות שהיית שמח לצפות בהן, אילולי היית מטומטם כפי שאתה הערב.

ערוץ 10 נכשל בחלק מהזמן, בגלל המכרז שניסחו למענו הפוליטיקאים, אשר לא רק שקבע מכסות לשעות שידור של ז’אנרים עליונים, ונאותות הפקה, אלא גם הציב תנאים לגבי התכנים שעל הערוץ לעסוק בהם. תוכניות על פטנטים או על חיות קדומות לא מכרו את עצמן לקהל הרחב. אולם למרות זאת, על-פי איכות המוצר של הערוץ, לא היית מצפה לכישלון גדול כל-כך.

הערוץ הוכיח שוב שהכל שאלה של מכירה ושיווק. כמתנחלים לפניו גם הוא לא הצליח להתנחל בלבבות. טלוויזיה כמו קוקה-קולה, המבורגר ומועמדים לראשות ממשלה, איננה שאלה של טעם, אלא של מיתוג. מרבית אנשי טלוויזיה שהרימו את ערוץ 2 בימיו הראשונים לגבהים מרשימים של הצלחה מסחרית, הם אותם אנשים שהובילו את הערוץ הראשון לשום מקום בשלושים שנות קיומו לפני ערוץ 2. מישהו ידע שירון לונדון כזה Cool, לפני שבאו אנשי "קשת" והמציאו אותו מחדש? מישהו העריך בעבר ששמעון פרנס, הג’ינג’י מהרדיו, ימכור חומוס לעם ישראל? זאת הפתעה בסדר-גודל של הגעת שרון למשרד ראש הממשלה. האנשים הללו לא השתנו בכשרונם או ביכולתם. הם פשוט עברו לפלטפורמה מנצחת, עטיפה נוצצת ומפתה, שמיתגה את עצמה בלי קושי רב, כאופציה הראשונה של השלט הישראלי. שומר המסך של העם. כעת, לאחר 10 שנים בלי תחרות, יש להתייחס אל ערוץ 2 כאל מונופול. ערוץ חדש שירצה לתפוס מעמד מסחרי לידו יצטרך קודם כל למתג את עצמו כ... כמשהו. והשאלה מה היא לא שאלה לרוגל אלפר, ולא לתסריטאי כמוני, אלה לחברת מיתוג ולסקרי דעת קהל.

הכותב הוא התסריטאי ואחד היוצרים של סדרת הדרמה "תיק סגור", ששודרה בערוץ 10

גיליון 38, מאי 2002