יש משהו מטריד, באמת ובתמים מטריד, בתשדירי הפרומו לתוכנית הבידור האקטואלית החדשה של עינב גלילי "באה בטוב", שמשודרים כבר כמה שבועות כדי להכין אותנו לקראת עליית התוכנית עצמה.

התשדירים מתארים כיצד עינב גלילי "קיבלה תוכנית", שזה כנראה הז'רגון שבו משתמשים אנשים שקשורים לתעשיית הטלוויזיה. הם מגוללים חילופי דברים בין גלילי ובין "מנכ"ל ערוץ 2", וההומור שלהם מבוסס על פער בין טקסט לתמונה. בעוד המלים מזכירות ערכים עיתונאיים בסיסיים כמו "דבקות במטרה" ו"ללא מורא", שבזכותם גלילי "קיבלה תוכנית", הרי שהתמונה מגלה את המשמעות האמיתית והמגונה של הדברים: הביטויים האלה מתארים למעשה חנופה חסרת גבול של גלילי לאותו מנכ"ל דמיוני. כאשר המלים אומרות, למשל, "דבקות במטרה", התמונה מראה את גלילי רצה ולגבה צמודה מטרה, למען יוכל המנכ"ל להתאמן להנאתו בקליעה בחץ וקשת. בתשדירים אחרים רואים אותה מנקה את החלונות בביתו ואף משעשעת אותו במופע אירוטי.

התשדירים האלה מטרידים, כי כל מסלול של פרשנות שלהם מוביל למסקנה שיש בהם משהו אמיתי: הם באמת מבטאים, בצורה זו או אחרת, לעג וזלזול בערכים עיתונאיים בסיסיים.

אפשר, למשל, לנסות להבין את התשדירים כביטוי של הטענה המוכרת "הכל מותר" או "אצלנו צוחקים על הכל". כלומר, הם מין הצהרה על עמדה רדיקלית, על נכונות לעבור כל גבול: אין פרות קדושות, מותר לצחוק על הכל – אבל במקרה זה הלגלוג הוא לא רק על הצבא והממשלה, אלא אפילו על הערכים הבסיסיים של התקשורת עצמה (יושר, דבקות במטרה, עצמאות מחשבתית). מובן שעם ההשלמה הזאת של המעגל אנחנו מגיעים בדיוק לנקודה שבה מתהפכת מקצה לקצה משמעותו של הצחוק. כיוון שהצחוק מקיף עכשיו הכל, כולל את עצמו, הוא מאבד את יכולתו להציע נקודת מבט אלטרנטיבית, מתריסה, על המציאות, ונהפך לצחוק כפוי: מוכרחים לצחוק. אז הנה לנו דרך אחת שבה התשדירים האלה באמת מבטאים זילות של ערכים עיתונאיים בסיסיים. הם משלימים איזשהו לוואי נסתר של ההצהרה האמיצה "אצלנו מותר לצחוק על הכל": מותר לצחוק על הכל, משום שבין כה וכה לא אומרים דבר.

הרבה צחוק, הרבה אירוניה, מעט תוכן

אפשר גם לנסות לפרש בדרך אחרת. תאמרו: הרי ברור שגלילי לא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת. את זה כבר יודע הצופה המיומן שבוודאי צרך אלפי בדיחות טלוויזיוניות וראה אלפי מבטים אירוניים של עשרות בדחנים אל המצלמה. אם גלילי מראה את עצמה מתחנפת וכנועה, אזי בוודאי לא יכול להיות שהיא באמת מתחנפת וכנועה. אבל שוב, ההשלמה של המעגל היא זאת שמראה עד כמה הוא ריק מתוכן. כאשר האירוניה מתייחסת גם לעמדתו של הדובר עצמו, הדובר מאבד את היכולת לומר משהו. נשארת רק עווית אירונית סתומה שמרמזת שהוא מתכוון למשהו אחר, תמיד למשהו אחר.

התוכנית החדשה של עינב גלילי עדיין לא עלתה. אולי היא תצליח לחולל את הפלא ולהקים לתחייה זירה סאטירית. בינתיים, ההבטחה שהיא מבטיחה נראית סימפטומטית למצבו של ההומור בטלוויזיה כאשר הוא מנסה לגעת בפוליטיקה: הרבה צחוק, הרבה אירוניה, מעט תוכן. הומור חנפן וכנוע, לא מרגיז, ולא מעורר מחשבה.

ועוד דבר: ערוץ 2 מנוהל על-ידי שתי חברות טלוויזיה, שלכל אחת מהן שדרת ניהול משלה וכמה בעלי מניות. אין באמת "מנכ"ל ערוץ 2" שתשדירי הפרומו מראים כביכול צללית שלו. אולי זאת בעצם התרמית הגדולה ביותר שלהם. קל לנו להבין חנופה והתבטלות כאשר הן מכוונות למוקד של כוח, לאיזה מנכ"ל כוחני ומסתורי. קשה הרבה יותר להבין כיצד פועל הסירוס העצמי של כל-כך הרבה אנשי תקשורת שמקדישים עבודה רבה כל-כך בלא לומר דבר. במובן זה אולי אפשר להבין את הפרומו כמשאלה: הלוואי שהיה כאן איזה מנכ"ל כוחני לטלוויזיה. כך היינו יכולים להבין לאן נעלם הצחוק הפוליטי, הסאטירי, המתריס. היינו יכולים אפילו לקוות לאיזה רגע של שחרור.