נתניהו מול האומות

הוא עומד על רקע קיר השיש הירקרק בחליפה כהה ועניבה כחולה ומניף את האצבע המורה בתנוחת "שתדעו לכם". ליד ידו השנייה פאנל מסתורי ובו שלושה כפתורים עגולים ובולטים, כמו של פצצה בסרט מצויר מפעם: לבן, צהוב ואדום. פיו פעור קמעה. גבותיו נחרצות. הוא נושא נאום. ככה נראה איש חזק שלא מפחד לומר את דעתו אפילו בפני העוין שבפורומים. מיהו האיש? ראש ממשלת ישראל כמובן, שנאם אתמול בעצרת הכללית של האו"ם.

נאום של נתניהו במוסד כמו האו"ם הוא יום חג עבור עורכי וכתבי "ישראל היום", העיתון שנוסד למענו, שגם היום מוציא לפועל את נוהל הנאומים שלו: המסר המרכזי של ביבי בכותרת הראשית ("נתניהו לאבו-מאזן: 'בוא לכנסת, אני אבוא לרמאללה'"), ולצדו חומה של טורים מהללים.

הכפולה הפותחת, המוקדשת ברובה לציטוטים מתוך הנאום (שלמה צזנה), כוללת באופן טבעי תצלום של אשת ראש הממשלה ביציע, לצד הוריו השכולים של הדר גולדין. "העצרת הכללית של האו"ם היא הזירה הביתית של נתניהו", מבהיר הכתב הפוליטי מתי טוכפלד במאמר הפרשנות, וממשיך בהתפעלות פרבדאית פר-אקסלנס, כולל רפרנס לברכות המסורתיות משולחן ראש השנה: "ראש הממשלה כאילו נואם לאומות העולם, אבל בפועל הוא מכוון כאן, אלינו. מנפח לאזרחי ישראל את הכבוד הלאומי כשהוא סונט באויבינו ומקטרגינו ומלבה את תחושת הצדק בזכותנו ההיסטורית". המשך הטור מוקדש לביקורת על יריביו של המנהיג.

"כרגיל, כושר נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם היה בלתי רגיל; וכרגיל, אבו-מאזן רטן והכפיש והגיע עד כדי גיחוך", מצטרף אליו דן מרגלית במאמר משל עצמו. "לפי שעה, אין פרטנר", מבהירה הכותרת. דרור אידר, במאמר נוסף, תוקף גם הוא את יו"ר הרשות הפלסטינית, ואף טוען שבתקופת הצהרת בלפור לא היה זכר לפלסטינים בארץ ישראל.

כמו אצל מרגלית, גם הטיעונים של אידר נגד דבריו של אבו-מאזן נלקחו ישירות מהנאום של נתניהו, לרבות הלעג לאזכור הצהרת בלפור והטענה שלפיה אין פרטנר. את המאמר הוא מסיים במשפט היאה לגרופי: "ואז עלה בנימין נתניהו להתקפה, וטרף את הקלפים".

הנאום של נתניהו מגיע לכותרות הראשיות גם בכל שאר היומונים, אך בהם היחס לדבריו של ראש הממשלה מורכב וביקורתי יותר. בידיעה של "ידיעות אחרונות", למשל, מילותיו של נתניהו משובצות בכתב מודגש, ובין ציטוט לציטוט מובאת פרשנות (ציפי שמילוביץ, איתמר אייכנר ואליאור לוי). אחרי הקטע שבו הצהיר נתניהו בהתרסה כי "לישראל יש עתיד ורוד באו"ם", למשל, מוסבר לקוראים כי "למרות דבריו האופטימיים של ראש הממשלה בדבר המהפך הצפוי ביחסו של העולם לישראל, המציאות יותר מורכבת: אין מדינה אחת כיום שמקבלת את מדיניות ההתנחלויות – כולל ידידותיה הקרובות ביותר של ישראל".

גם ב"ידיעות אחרונות" צירפו לדיווח תצלום של בני הזוג גולדין ביציע, אך בשונה מב"ישראל היום" – בעיתון של נוני מוזס דאגו לחתוך החוצה את שרה נתניהו.

הסוגיה שהובאה בכותרת הראשית של "ישראל היום" מוגשת ב"ידיעות אחרונות" בתוספת מלח. "כאשר הצהיר במהלך דבריו בנושא ההתנחלויות כי 'אני מוכן למשא-ומתן, אבל לעולם לא אכנס למשא-ומתן על זכותנו למדינה יהודית אחת', פרצו מחיאות כפיים ביציע שהיה מאוכלס בעיקר בישראלים וביהודים אמריקאים. נתניהו ניצל את הרגע להתבדח: 'וואו, מחיאות כפיים מהעצרת הכללית לראש ממשלת ישראל? השינוי אולי יבוא יותר מהר'".

"באחד הקטעים בנאומו נתניהו לא היה יכול להסתיר את התפעלותו מכך שמוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל באו"ם", מציין בהקשר זה גם ברק רביד, שליח "הארץ" לניו-יורק, בטור פרשנות. "הוא שכח לספר שגם השנה הביא עמו את להקת המעודדות הקבועה שמורכבת מכמה עשרות עוזרים, מקורבים ותורמים שכל כמה דקות מחאו לו כפיים".

נתניהו נואם באולם העצרת הכללית של האו"ם, 22.9.16 (צילום: אמיר לוי)

נתניהו נואם באולם העצרת הכללית של האו"ם, אתמול (צילום: אמיר לוי)

ב"הארץ" בחרו להימנע מתצלומי תקריב של נתניהו, ובמקומם שיבצו תצלום רחב של חלל העצרת, שממנו ניתן להבין כי ראש הממשלה נאם בפני אולם חצי ריק. בטור הפרשנות של רביד (וגם בזה של קרולינה לנדסמן) מצוין כי נאומו הזכיר מאוד את ההרצאות שנשא ברצף השיחות הסגורות שקיים עם עיתונאים לאורך הקיץ האחרון. "למעשה, כל אותם מפגשים עם מערכות התקשורת היו חזרה גנרלית או תרגול על רטוב לקראת נאומו באו"ם", טוען רביד.

ב"מעריב" מתנסים באיזון: בצד אחד של עמוד השער נדפס מאמר קצר מאת המקורבת למעגלי נתניהו קרולין גליק (המאיימת בשם נתניהו על ברק אובמה לבל יאפשר החלטה אנטי-ישראלית במועצת הביטחון), ובצד השני נדפס מאמר מאת המבקר הסדרתי בן כספית (המשבח את כושר הנאום של ראש הממשלה, אך טוען שאיש כבר לא מאמין לו).

עורך השערים תורם את שלו ומבהיר איזו מבין העמדות הוא מעדיף. התצלום של נתניהו שמעטר את הכותרת הראשית הוא כזה שבו הוא נתפס בהבעה בלתי מחמיאה בעליל: מבטו מוסט ימינה במה שנראה כמו חשדנות או עייפות, הידיים פרושות לצדדים במחוות "מה לעשות?", הפה פעור מטה וחושף שן עקומה.

דיכוי וכסף

ב"הארץ" כותבים על קשישה אפורת שיער היושבת בחזית ביתה בכפר עקורים ועוסקת במלאכת אריגה. "הקשישה גרה במקום עם משפחתה המורחבת ושתי עזים, ואחת לכמה חודשים מבקר בכפר אחד מבניה. נכדה, צעיר בן 23 בתסרוקת טורקיז, לומד מכונאות אופנועים בעיר הסמוכה. הם חיים במציאות מבלבלת של שינויים חברתיים, שחלקם מתקבלים בברכה – וחלקם בקושי", מציין המחבר.

"הטיבטים נאלצים להתמודד עם בעיות וקשיים האופייניים לחברות מסורתיות העוברות תהליכי מודרניזציה, ובנוסף לכך הם נאלצים להתמודד עם דיכוי", מוסבר בהמשך הכתבה, שעליה חתום מחבר אנונימי ממערכת ה"אקונומיסט". "קשייהם צפויים להתגבר כשימות הדלאי-לאמה, שגילו 81. [...] בשיחות פרטיות מודים בכירים בשלטון הסיני כי הם ממתינים כעת בסבלנות, שכן הם צופים ש'הבעיה הטיבטית' תיפתר ביתר קלות עם מותו".

שתי כפולות לפני זה מדווחת נירית אנדרמן כי שרת התרבות של מדינת ישראל, מירי רגב, נטשה את טקס הענקת פרסי האקדמיה לקולנוע משום שבאחד מקטעי המעבר נכלל ציטוט משיר של המשורר מחמוד דרוויש. "אין לי סבלנות למי שרוצה לחסל את עם ישראל. על זה נלחם הערב ראש הממשלה בנאום שלו באו"ם", מצטט אותה יואב בירנברג ב"ידיעות אחרונות".

שרת התרבות והספורט מירי רגב במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל)

שרת התרבות והספורט מירי רגב במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל)

"התרבות הישראלית תמיד היתה תחת איום צנזוריאלי אלים, מלא בוז ובורות, בין אם השרה היא אשכנזייה או מזרחית מ'האליטות החדשות'", אומר דב אלפון בראיון המתפרסם ב"7 לילות" לרגל צאת ספרו "לילה ארוך בפריז". "מירי רגב היא עוד אחת מהדור של נתניהו וברק, שעושה שימוש ציני באינסטינקטים שהיא מזהה אצל שומעיה. וזה בכלל לא קשור לתרבות. אם היא היתה השרה לענייני כרוביות מטוגנות, היינו שומעים כל היום מתקפות על הדרך שבה מטגנים כרוביות, ואיך היא הולכת לעשות בכרוביות סדר".

"והכיבוש הוא מסך עשן? פיסת גבינה שמשליכים לפני העכבר כדי שלא יראה איך מתחלקת העוגה האמיתית?", שואל אותו המראיין, יהודה נוריאל.

"כעיתונאי זיהיתי מהר מאוד את מוקדי הכוח התרבותיים והפוליטיים, אבל לא הבנתי את הדורסנות הכלכלית שלהם", משיב אלפון. "חשבתי שתקציבים נועדו להשיג מטרות פוליטיות, חברתיות או תרבותיות, ולא הבנתי שרדיפת כסף היא מטרה בפני עצמה, וכל השאר באמת לא חשוב. מובן שלא אטען שהכיבוש הוא בעיה זוטרה לעומת חלוקת המשאבים. אבל הזלזול של הרבה מאוד הומניסטים טובים בשאלות של כסף – כי זה מלוכלך, כי לא מדברים על זה, כי מה שחשוב זה לסגת מהשטחים – פגע אנושות במאבק נגד הדורסנות".

ב"דה-מרקר" ממשיכים היום לעסוק בקצא"א, החברה הייחודית שנולדה כשיתוף פעולה בין ישראל לאיראן של השאה וכעת עומדת בפני שינוי מבני תמוה שמשרד האוצר מנסה להסתיר באמצעות הצנזורה הצבאית. בכתבה הנוכחית ממחיש שוקי שדה כיצד ניטרלה חברת אחסון הנפט הלאומית את מתנגדיה העיקריים: נציגי התושבים והעיריות של אשקלון ואילת – שם פועלים מתקני קצא"א בלי לשלם ארנונה ותוך מניעה של גישה לחוף (באילת) והקמה של מרכז מסחרי בסמוך לחוות המכלים (אשקלון). הפתרון שנמצא למחלוקות פשוט ומסריח: קצא"א תורמת מיליונים לעמותות ולמטרות ציבוריות, וכך קונה לעצמה שקט.

כתבה אחרת המתפרסמת במהדורת סוף השבוע של היומון הכלכלי (איי.פי) מוקדשת לתעשיית התרופות העולמית. "ג'ניפר וייס בורק יצאה למלחמה בחברות התרופות שמייצרות משככי כאבים ממכרים לאחר שאלה גרמו למותו של בנה בן ה-19 ושל 165 אלף אמריקאים נוספים", מוסרת ביובש כותרת המשנה. "היא לא תיארה לעצמה שבדרך תצטרך להילחם בכוח פוליטי חזק, שמוציא עשרות מיליוני דולרים כדי שהרופאים ימשיכו לדחוף למטופלים שלהם מרשמים מסוכנים".

מרדכי גילת, במדורו הקבוע ב"ישראל השבוע", ממשיך לעסוק במאגר הביומטרי, הניסוי היקר והמסוכן שמריצות ממשלות ישראל בשנים האחרונות. "האם יפתיע אותנו [שר הפנים אריה] דרעי בעוד שבוע כאשר יידרש על-פי החוק, 90 יום לפני מועד סיום ניסוי המאגר הביומטרי, לפרסם את הכרעתו? האם יהפוך את החלטת קודמיו וימחק את המאגר?", תוהה גילת, שחשף את פרשת השחיתות של דרעי בקדנציה הקודמת שלו והיה מהאחראים הבולטים לסילוקו הזמני מהפוליטיקה. "בזהירות המתבקשת אומר: ייתכן שזה הכיוון. שיהיה מהפך. אם זה יקרה – מחיאות כפיים לשר הפנים. אני לא מאמין שאני כותב זאת".

פוליטיקה ועובדות

ב"ידיעות אחרונות", שם המשיכו השבוע לקדם את קמפיין הבחירות הסתווי של יאיר לפיד, מניחים לו בסוף שבוע זה. מי שנוטל את המקל מידי העיתון שהיה של המדינה הוא העיתון שפעם היה הנפוץ במדינה, "מעריב". בעיתונו של אלי עזור מתפרסם היום מאמר תגובה מאת לפיד לדו"ח שהוציא השבוע ארגון בצלם על מבצע "צוק איתן" (לטענת לפיד, שהיה חבר בקבינט המדיני-בטחוני בעת המבצע ונושא באחריות לתוצאותיו, מדובר בגוזמאות).

הטיעון העיקרי של לפיד הוא שאנשי בצלם הסתמכו על נתונים שסיפק חמאס, ושעל חמאס אסור לסמוך. לפיד כמובן לא טורח להפריך את הנתונים האלה, הוא פשוט מציין שהוא בוחר להאמין לנתונים האחרים, אלה שפרסם צה"ל. כהרגלו, גם בטור לא אינפורמטיבי מצליח לפיד לשזור מעידה עובדתית: לקראת סופו הוא טוען כי "חיילי צה"ל פשוט אינם נוטים לעסוק בביזה". למה? "האמת העצובה היא שאין הרבה מה לבזוז בשכונת שג'אעייה", הוא מפטיר.

ח"כ יאיר לפיד בישיבה של סיעת יש-עתיד. הכנסת, 13.6.16 (צילום: הדס פרוש)

ח"כ יאיר לפיד בישיבה של סיעת יש-עתיד. הכנסת, 13.6.16 (צילום: הדס פרוש)

חיילי צה"ל ככלל אולי אינם נוטים לעסוק בביזה, אך בפרקליטות הצבאית בכל זאת מצאו כמה חיילים שבחרו אחרת – והם עומדים כעת לדין. ומי היה מאמין, אם האישומים מדויקים – הם בחרו לבזוז דווקא בעזה. גם במבצע שקדם ל"צוק איתן", "שובו אחים", תועדו מקרים של ביזה. לפי דיווח שהתפרסם ב"הארץ" בשנה שעברה, במקרה ההוא בחרו בצה"ל להסתיר את המידע – לאו דווקא ההתנהלות המצופה מצבא סדיר של מדינה דמוקרטית.

לפיד צודק כשהוא טוען שחמאס הוא ארגון טרור המפיץ דיסאינפורמציה, והוא גם צודק כשהוא מתעקש להתעכב וללעוג לסירוב העקבי והמשונה של בצלם להגדיר את חמאס כארגון טרור. אלא שההתמודדות עם המניפולציות של ההנהגה בעזה לא צריכה להיות אימוץ אוטומטי של מידע חלקי ולעתים גם מסולף שמפיץ גוף אינטרסנטי אחר – אלא באמצעות מאמץ מתמשך לחשיפה של עובדות שיש מי שמנסה להסתירן, בדיוק כפי שעושים אנשי בצלם.

מוזילי הלשון

יואב קרני מקדיש את טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס" ל"מוזילי הלשון" בפוליטיקה, כאן ומעבר לים. הוא פותח בחקירת השחיתות במפלגת בל"ד לנוכח קו ההגנה שאימצו במפלגה הלאומנית, ולפיו מדובר ברדיפה פוליטית. "מה נלעגת היא בל"ד בימים האלה, מה נלעגים מליצי היושר שלה, מה נלעגים הרדיקלים והליברלים היהודיים הנושאים את כליה. כמובן, אנשיה הם רק חשודים, ושלטון החוק מחייב להניח את חפותם. אבל אם ההר של בית-המשפט היהודי לא יוליד את העכבר המקווה, מותר להניח שבל"ד לא תכה על חטא", הוא כותב.

חברי-הכנסת של בל"ד, חנין זועבי, באסל גטאס וג'מאל זחאלקה. הכנסת, 8.2.16 (צילום: יונתן זינדל)

חברי-הכנסת של בל"ד, חנין זועבי, באסל גטאס וג'מאל זחאלקה. הכנסת, 8.2.16 (צילום: יונתן זינדל)

"זריזותה של בל"ד לייחס את חקירת השחיתות של אנשיה ל'גזענות' מתחרה רק בזריזותם של דוברים ישראליים לייחס כל ביקורת על ישראל ל'אנטישמיות'. אין זאת אומרת שאין אנטישמיות, וחלק מן הביקורת על ישראל אמנם נובעת ממנה, אבל יש למרבה המבוכה הרבה פרו-ישראליות בין אנטישמים.

"שורשיו האנטישמיים של הימין הרדיקלי בארצות הברית חוזרים ומתחוורים בימים האלה, כאשר במדיה החברתית הפרו-טראמפית נפוצות בדיחות על מחנות ריכוז, על אהילים מעור אדם ועל תאי גז. אבל זו אנטישמיות רצינית ומפורשת. בדיפלומטיה הדני-דנונית, האשמות של אנטישמיות מכוונות בדרך כלל נגד ביקורת ליברלית או שמאלית על ישראל.

"בשבוע שעבר הכריז יורש העצר של דונלד טראמפ, דונלד טראמפ ג'וניור, כי הדמוקרטים היו רוצים להצעיד את הרפובליקאים אל 'תאי הגז'. הנהלת המפלגה הרפובליקאית נחפזה לנסות ולכבות את השריפה. ג'וניור לא התכוון לתאי הגז של אושוויץ, היא אמרה, אלא לתאי הגז שבהם נהגו להוציא אנשים להורג בארצות-הברית. [...] הטמטום המביא מישהו לזילות לשון כזאת הוא אותו הטמטום המביא את בל"ד לשימוש הלשון 'גזענות' כל אימת שמישהו מדגדג אותה מתחת לאוזן הלא נכונה, והוא אותו הטמטום המביא את מר נתניהו לדבר על מזימות הפלסטינים לעשות 'טיהור אתני' של יהודים.

"מה עצוב להזכיר כאן את מקור תועבת הלשון הזו. הזכויות עליה שמורות לשמעון פרס, שרובנו מתפללים לשלומו ומעריצים את מידותיו התרומיות. היו לו, באופן בלתי נמנע, גם מידות לא-תרומיות. כאשר חתר תחת יצחק רבין, בממשלת רבין הראשונה, לפני 40 שנה, הוא צייר את עצמו כבעל בריתם הטבעי של מתנחלים ושל שוחרי סיפוח. הוא הרשה את אחת ההתנחלויות הלא-חוקיות הראשונות, בסבסטיה. היא היתה התגרות בשלטון החוק. פרס, אז שר הביטחון, סירב למנוע אותה מפני שאיך אפשר למנוע מיהודים להתיישב 'בימי חג החנוכה' (שמעתי את הדברים האלה מפיו). הוא גם הכריז אז שלא ייתכן כי 'רק על יהודים' תיאסר ההתיישבות ביהודה ושומרון".

הטור של קרני נחתם במסקנה קודרת: "אוסף מוזילי הלשון צריך הוקעה והתנערות, יהיו מקורותיהם הרעיוניים אשר יהיו. אבל אמת מידה שווה לא תוחל, מפני שאנחנו כולנו מוזילי לשון, ללא יוצא מן הכלל. נמאסנו". ב"הארץ" מסביר נחמיה שטרסלר מדוע החליט לתמוך בדונלד טראמפ. רק הוא יוכל לכפות על נתניהו לחתום עם הפלסטינים הסכם שלום, טוען הפרשן הכלכלי הבכיר.

שופרסל, בייבי

הכפולה הראשונה באחד משני קונטרסי "7 ימים" היא פרסומת ל"שופרסל בייבי", תחליף חלב האם שעמד במרכזה של "חשיפה" שגויה על כמות הסוכר במוצר שפורסמה השבוע בהבלטה ב"ידיעות אחרונות". כפולת האמצע של המוסף היא פרסומת לשופרסל. בקונטרס השני רכשה שופרסל את חלקו הפנימי של שער הכרומו המתקפל – משבצת פרסום יקרה הקיימת רק בגליונות החג השמנים – שם מופיעה פרסומת באורך שלושה עמודים לקמעונאית הגדולה.

שער "ממון", 20.9.16

שער "ממון", 20.9.16 (לחצו להגדלה)

האם, כפי שמאמין העורך רון ירון, ה"חשיפה" (שהתבססה על קריאה מוטעית של רשימת הרכיבים הגלויה על האריזה) היתה מהלך אמיץ ועצמאי של עיתון שאינו חושש למתוח ביקורת על אחד ממפרסמיו הגדולים ביותר? ואולי היה זה תמרון מניפולטיבי של אחד המתחרים – אוסם או טבע – המשלמים עבור רכישת תוכן מערכתי בעיתון? אחרי הכל, רק השבוע רכשה נסטלה (בעלת השליטה באוסם) שבעה עמודי כתבות במוסף "זמנים מודרנים" כדי לקשור בין קפסולות נספרסו לתרבות הקפה הברזילאית.

זו שאלה מעניינת, אבל האמת היא שהיא לא כל-כך חשובה. אם ל"חשיפה" היה ערך והיא היתה מתבררת כנכונה, לא משנה מיהו זה אשר הביא לפרסומה. בעלי אינטרס מזינים עיתונאים במידע דרך קבע, וכל עוד המידע מדויק ומובא בהקשר הגון, מדובר בחומרים כשרים. הבעיה עם הפרסום שהביאה העיתונאית ואשת התוכן השיווקי איריס ליפשיץ-קליגר היא שהפרט המרכזי בו היה לא נכון, ונופח באמצעות החרדה התקופתית מפני סוכר לבן (ש"ידיעות אחרונות" אינו מתפעל ממנה בדרך כלל).

ההתפתלות התקדימית של רון ירון ושל עורך "ממון" עידן מוטולה, במאמר שנשלח לפרסום באתר זה, היא מבחינתם מהלך מתבקש: כשהחליטו להקצות לפרסום כותרת גדולה בראש שער העיתון, ולחזק אותה בהפניית השער הראשית של המוסף הכלכלי, הפכו השניים לשותפים לפארסה.

את התיקון שנאלצו לפרסם למחרת החביאו כאילו היתה זו התפתחות של חשיפה אמיצה, ולא פריט מידע המפריך חלק מרכזי בה. מדובר כבר בדפוס: כך עשו שם לאחרונה עם קריסת ההנפקה של חברת "שלנו", זמן לא רב לאחר כתבת יח"צ נלהבת שפורסמה בעיתון ("אחרי שחשפנו לראשונה את ההנפקה המסקרנת, בדיעבד בהחלט צריך היה לפרסם ידיעות נוספות שינתחו את מצב החברה", מסרו לאביב הורביץ), וכך גם התייחסו בעיתון ל"חשיפה" של ציטוט מטריד של הרב הצבאי הראשי – שבכלל לא אמר את הדברים.

בחירתו של רון ירון שלא להודות בטעות אלא להתבצר מאחורי הפרסום המטעה מעידה לא רק על הסטנדרטים המקצועיים שלו. היא עשויה להעיד גם על החולשה האישית השוררת כיום בצמרת מערכת "ידיעות אחרונות", שלפי הערכות עדכניות עומדת בפני שינויים מבניים מרחיקי לכת.

תחקיר צבע

אחת הכתבות הבולטות שהתפרסמו בשבוע שעבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היתה תחקיר שתיעד את רשמיה של הכתבת ליאת בר-סתו מעבודה של שבועיים בתפקיד מזכירה בבית-זונות. "קראתי בעיון רב את הכתבה המצוינת על אודות בתי-הבושת בתל-אביב ועלה לי רעיון שהחלטתי ליישמו", כותב השבוע הקורא אייל דותן מרעננה במדור המכתבים למערכת של המוסף. "הצעתי היא לאתר מי הם אותם כ-500 בעלים של בתי-בושת השוכנים בתל-אביב ולגבות מכולם ללא יוצא מן הכלל מסים. אם אותם עברייני מס, או כפי שהם נקראים – סרסורים, ישלמו מס על הכנסותיהם, תהיה תקווה להציל גם נשים רבות ולתת להן הזדמנות לשיקום".

ההצעה של דותן היא אחד הצעדים המתבקשים שניתן לבצע כדי להעניש את סוחרי הזונות של ישראל (לצד העמדתם לדין על עצם היותם סרסורים), אבל בלי להתכוון היא גם מצביעה על הצלע החסרה בתחקיר של "7 ימים". כמצופה מפעילה נגד זנות (ומכל אדם בעל מידה מינימלית של מוסר אנושי), הרשמים שהביאה בר-סתו ביקורתיים: הנשים הן קורבנות, הגברים חזירים, והאופרציה כולה בזויה באופן בלתי נסלח. כמצופה מצהובון, הכתבה כללה פה ושם גם תיאורי צבע על אקטים מיניים ותצלומים של החדרים שבהם מתקיימים יחסי המין, כדי שניתן יהיה לדמיין.

קוראים קבועים של "ידיעות אחרונות", שכבר התרגלו לסוג התחקירים הזה, בטח לא הבחינו במה שהיה חסר בו: הנבלים יצאו ללא פגע. הגברים המקרבנים לא נחשפו, מנהל בית-הזונות תואר בעמימות כאיזה "משה" שבכלל לא ברור אם זהו שמו האמיתי, והעבריינים הכבדים שככל הנראה עומדים מעליו יצאו גם הם נקיים. ללא שמותיהם וללא הפרטים המזהים על בית-הזונות קשה עד בלתי אפשרי לקשור אותם להפעלתו.

בר-סתו חתומה על פיסה של רפורטז'ה אמיצה: לא כל עיתונאי היה שורד שבועיים של עבודה פעילה במקום מחליא כמו בית-זונות. בזכותה, קוראי "ידיעות אחרונות" קיבלו עוד הזדמנות להבין שמצגים פופולריים על זונות שאוהבות את העבודה ובסך הכל עושות זאת למען ההכנסה המכובדת הן כמעט תמיד פנטזיה מניפולטיבית של גברים קהי מוח. אבל לצד האומץ והעניין, מדובר גם בדוגמה מעציבה לעיתונאות נכה: מרוב צבע, לא נותר מקום לחשיפת הנבלים ולצמצום יכולתם להמשיך בעבודתם כרגיל. משה עדיין חופשי, וגם הבוסים שלו. ספיר וקטיה, צמד הנשים שתועדו בכתבה, נשארו משועבדות.

מה עם משהו בשבילך?

"שרת התרבות והספורט". שער "גלריה", היום

"שרת התרבות והספורט". שער "גלריה", היום

כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", היא ראיון ארוך עם אופירה אסייג לרגל השתתפותה בתחרות הזמר הטלוויזיונית "אייל גולן קורא לכם". אסייג, מהדמויות הכוחניות וההמוניות בתקשורת הספורט הישראלית והתורמת הגדולה להתפוררותה המקצועית והאתית, קיבלה מ"הארץ" במפתיע ראיון חנפני שבקלות יכול היה להתפרסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", עיתון הבית שלה (המחזיק בחלק ממניות אתר האינטרנט של בעלה, one).

המראיין, ניב הדס, נמנע מלאתגר את המרואיינת שלו, ובשלב מסוים אף אומר לה שאם היא תתמודד ב"אח הגדול", היא בוודאי תזכה. לאורך כל השיחה הוא ממטיר עליה שלל שאלות תם שמזכירות ראיונות נרגשים של ילדים שהתמזל מזלם להיפגש עם סלבריטי ולתעד את חילופי הדברים עבור עיתון בית-הספר. להלן מבחר מייצג: "לשפוט בתוכנית מוזיקלית זה משהו שבא לך טבעי?", "למה הקשבת כשגדלת?", "איך את רואה את התפקיד שלך בפאנל?", "איך זה להיות שופטת יחידה בפאנל גברי?", "מה את חושבת על תפקודה של שרת התרבות?", "הרגשת שהופלית לרעה בגלל שאת אשה מזרחית מדימונה?", "את רואה את עצמך כחברתית?", ושאלת הסיום המתבקשת – "את כל הזמן חוזרת לילדים, מה עם משהו בשבילך?".

לו היתה טיפוס סרקסטי, אסייג יכולה היתה לומר שבפעם האחרונה שחשה צורך להתפנק היא הרימה טלפון וקבעה לעצמה ראיון ב"גלריה".

תופעת הבגידות

"תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות", טוען הרב אליעזר מלמד בטורו הקבוע בחינמון "בשבע", הנושא השבוע את הכותרת "שומרי מצוות מצליחים יותר". "כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר", הוא מעיר.

כהרגלו, מלמד נמנע מלציין בטור אילו אירועים אקטואליים (כנראה) הולידו את מקבץ ההגיגים השבועי. מי שייקח לידיים את "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" יוכל להשלים את החסר ולקרוא על "פרשת ניאוף מסועפת שבה מעורב מקורב לרב אליעזר מלמד" (יפעת ארליך). למרבה האירוניה, מהכתבה עולה שהסיבה לחשיפת הפרשה היא אי-שביעות רצון של כמה פעילי ימין קיצוני מדברים שכתב מלמד בטור שפרסם בתחילת השנה.

סימנייה

"ניימן לוין, יהודי-בריטי, היה גאון עם תגליות פורצות דרך בתחום המכ"ם, הרדיו והטלוויזיה. הוא היה גם ראש תוכנית הגרעין הבריטית, ולמרות זאת הוא כמו נמחק מדפי ההיסטוריה. ב-1965, בזמן שהתנהלה נגדו חקירה סמויה בחשד להדלפת סודות גרעין לישראל, הוא מת מהתקף לב", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "מוסף הארץ", שעליה חתומים חוקר הפצת הנשק הגרעיני אבנר כהן, ומריון ג'ונס, עורך החקירות בלשכה לעיתונות חוקרת בלונדון (TBIJ). "גם היום, יותר מ-50 שנה אחרי מותו, נאבק הממשל הבריטי בכל ניסיון לחשוף את הפרשה ולגלות אם אכן היה ניימן מרגל. רשימה זו מתפרסמת חרף נסיונות ההסתרה הללו, במטרה לשפוך אור על סיפור שהצללים בו רבים", נמסר לקוראים.

ענייני תקשורת

רגולציה. "חדשות 2 ו-10 מערערות על קנסות בסך מאות אלפי שקלים שהטילה עליהן הרשות השנייה מתחילת 2016", מדווח ב"גלובס" יונתן כיתאין. "שתי חברות החדשות נקנסו בשל שידור מהדורות של יותר משעה", הוא מזכיר. "גורמים המקורבים לנושא אמרו היום ל'גלובס' כי גם אם הקנסות לא יבוטלו לחלוטין אין סיכוי שחברות החדשות ישלמו סכומים עצומים כאלה".

הכסף מדבר. "ימים יפים עוברים על מפעל הפיס, והמספרים מעידים על כך", מכריז המשפט הפותח של כתבת תוכן שיווקי במימון מפעל הפיס, המתפרסמת במוסף השבועי של "מעריב". המרואיין היחיד בכתבה הוא עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, המנצל את הבימה כדי לשבח את הארגון שבראשו הוא עומד. את הכותרת אפשר לקרוא כמופע של חוסר מודעות משווע, או לחלופין כתובנה מרירה של עורך מתוסכל: "הכסף מדבר".

על-פי סטטוסים זרים. ב"מוסף הארץ" כותב עידו קינן על הפגישה שקיימו לאחרונה השרים גלעד ארדן ואיילת שקד עם נציגים של גוגל ופייסבוק במסגרת מאבקם בהסתה הפלסטינית. "החקיקה [לשליטה בפרסומים ברשתות החברתיות] מפחידה את החברות, משום שהיא עלולה להוות תקדים ולתת השראה למדינות מערביות אחרות שסובלות גם הן מטרור ויד קלה על הדק החקיקה", הוא כותב.

"אבל פייסבוק וגוגל, עדיין תאגידים אמריקאיים עצומים ובעלי נוכחות גלובלית רבת-עוצמה, הבהירו לשרים: אנחנו מחויבים למלחמה בהסתה לטרור ומספקים כלים לדיווח על תכנים כאלו. אם תבקשו להסיר תכנים באמצעות חקיקה וצווים – נציית, אבל רק בתחום השיפוט של ישראל, כך שהתכנים ימשיכו להיות נגישים בשאר העולם. מעשית, התכנים יוסתרו מעיני הישראלים, אבל קהל היעד שלהם, פלסטינים שארגוני הטרור מנסים לגייס בשטחי הרשות הפלסטינית, ימשיכו לראותם". באופן לא מובן מאליו הצליח קינן לקבל תגובות רשמיות משתי ענקיות האינטרנט.

יוני בן-מנחם, 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

יוני בן-מנחם, 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בשירות ראש הממשלה. ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה רחבת יריעה לרגל 20 שנה למהומות מנהרת הכותל. הכתב, נבו זיו, מראיין שלל בעלי תפקידים שהיו מעורבים בטיפול במהומות; אחד מהם הוא יוני בן-מנחם, מנכ"ל רשות השידור לשעבר ומי שתואר לא פעם כמקורב לנתניהו וכאיש שהוצנח לתפקיד ללא כישורים ולשם מילוי מטרות פוליטיות (ואכן, תחת ניהולו קרסה הרשות).

מתברר כי בשנת 1996 היה בן-מנחם כתב ברשת ב' של קול-ישראל, אך תפקד לא כעיתונאי אלא כשליח סמוי של ראש הממשלה הישראלי. בראיון עמו הוא מספר על שיחה שקיים עם ג'יבריל רג'וב שבה ביקש ממנו האיש להעביר מסר לנתניהו. "סיפרתי לשי בזק, יועץ התקשורת של ביבי, והוא אומר לי: 'רגע אני הולך לספר לראש הממשלה'", מספר בן-מנחם. "הלך לביבי ועידכן אותו, חזר ואמר לי: 'שמע ביבי מבקש טובה, תביא לו כמה שיותר אינפורמציה מהפלסטינים על הצד שלהם, הוא צריך לקבל החלטות'. ככה זה התנהל במשך שלושה ימים, כל כמה שעות הייתי מתקשר לרג'וב שיעדכן אותי, אני מספר לשי בזק והוא מעביר לראש הממשלה וחוזר עם שאלות".

עשה זאת בעצמך. "דמות האדם בטקסט הנפוץ ביותר בעולם מקוממת, כמובן, בהתנשאות חסרת השחר של הוגיה, בגימודו של הצרכן הנאמן לכלל אוטומט חסר מוח שאמור לסגוד לישות ולמהר אל מקדשה הסמוך", כותבת אריאנה מלמד במוסף הספרים של "הארץ", בביקורת המוקדשת לא לתנ"ך או לברית-החדשה אלא לקטלוג 2017 של איקאה. את התובנות של מלמד ראוי לקרוא לאור שאלון לא קל ופופולרי שעלה השבוע לרשת, ובו מתבקשים הגולשים להבחין בין ציטוט של איקאה וציטוט של יאיר לפיד.