בשנה שעברה הציג המשכן לאמנויות בעין-חרוד את התערוכה הרטרוספקטיבית של האמן מיכאל דרוקס. המפורסמת ביצירותיו היא "דרוקסלנד", פניו של האמן כפני מפה טופוגרפית של הישראליות. אי-שם במרכז הפנים, כאחד הנ"צ של המפה, מיקם דרוקס את ברוך'ס פוינט, "נקודת ברוך". אדם ברוך. מחווה אמנותית לאיש שהשפיע על דרוקס אישית ועל אמנים רבים אחרים בישראל כמבקר אמנות, כאוצר תערוכות, כאיש תרבות.
נקודות ברוך כאלה היו פזורות לארכה ולרוחבה של הארץ. וגם בין דפי העיתונים, אלו שנעלמו, כמו "מושג" ו"אתגר" ו"שישי" ו"מוניטין", ואחרים שאיתנו, כמו "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שבו פירסם בשנים האחרונות את טורו האישי, הייחודי, "שישי"; טור שהחל במענה לשאלות קוראים, שהציפו אותו בפניות כמו היה אדמו"ר מודרני בענייני הלכה (בשנה האחרונה כתב על הלכות אבל וניחומים), ונחתם ב"יקירתי" החידתי.
עטיפת הספר "מה נשמע בבית", הוצאת דביר, 2004
אדם ברוך הביא איתו לעיתונות את עולם הציורים והמוזיאונים. ואת מאה-שערים וספרי הרבנים. ואת הכלכלה והמשפטים. ואת הפוליטיקה והתקשורת. ובעיקר את לשונו החדה, המדויקת, העניינית, שלפעמים הגביהה מעט מעל המקובל בדפי העיתון, אבל הרבים שחיכו לה מדי שבוע במוסף שבת של "מעריב" ידעו שאין עוד כותב כמוהו. ולא יהיה.
לזכרו של אדם ברוך (2008–1945) הנה כמה קטעים, בלשון אדם ברוך, מספרו "מה נשמע בבית".
גורודיש. ב-87' הגעתי לגורודיש, שכרה אז יהלומים בג'ונגל של הרפובליקה המרכז אפריקנית, במכרה שלו. מכרה היהלומים נמצא במורד הרדוד של הנהר. המכרה הוא המורד עצמו. מורד צהבהב, תנועת המים בו איטית [...] השיחות עם גורודיש התפרסמו ב"ידיעות אחרונות", והדיהן התערבלו והתערבלו, ולא נמוגו. הן היו שיא בקריירה העיתונאית שלי [...] ב-87' ניצלתי את גורודיש. והוא ניצל אותי. ניצולים הדדיים, חוקיים, אלמנטריים. מבחינתי, מתוך הניצולים ההדדיים, המודעים, היה אמור לנבוע דבר מה שהוא מעט "יותר מזה", יותר מעיתונות. מה? אולי ספרות, אולי מחזה מוסר [...] ניסיתי לדחוק את גורודיש לשיחה על מופע משה דיין בנפשו, לא רק בחייו המקצועיים. על דיין כדמות אב. ללא הועיל. הוא דיבר ודיבר על דיין, פירט את תוכניתו לרצוח אותו ביריית אקדח, דיבר על דיין המשליך אותו לכלבים, ועל דיין כהשראה, כאידיאל.
דן בן-אמוץ. דן בן-אמוץ ערך לעצמו מסיבת מוות בחמאם היפואי. צחקו שם, שרו שם, ובכו שם. בן-אמוץ הזמין את אורחיו גם על-פי קנה מידה זה: היכולת (והרצון) להיות סוכן זיכרון של בן-אמוץ בתרבות ובתקשורת. חלק מהאורחים הבין כי בזה מוטלת עליו משימה: להיות סוכן זיכרון של דן בן-אמוץ. וחלק, תוך כדי המסיבה ואף מעט לאחריה, קיבל על עצמו את המשימה. איש לא ממש האריך בה. מת, מתה המשימה (הסוכנות). בן-אמוץ מת בייסורים. וממותו, תוך כשנה, כמעט ולא נותר לו סוכן זיכרון ממשי [...] הערה: ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון אינו חד וחלק. הרבה תלוי במזל. הרבה תלוי באופנה, בנסיבות משתנות, במפת אינטרסים משתנה, ברוטציה טבעית, בכוחניות, ברשעות, בקנאה, בבוררות, בממסדים, בכסף.
מורשת רבין. "חוג רבין" התנשא על הישראלי, ולאחר הרצח אף פיתח והפיץ במהירות חבילה ארוזה ששמה: "מורשת רבין". גם [יוסי] גינוסר היה סוכן של "מורשת רבין", בפועל ובאופן משתמע. "מורשת רבין"? חבילה ארוזה, כולל הוראות שימוש. השימוש ב"מורשת" היה עורמה בפני עצמה: "מורשת רבין" הוצמדה באחת לרצף ההיסטורי של "מורשת קרב", "מורשת שיבת ציון" ועוד.
אמנות ועיתונות. במשך כעשרים שנה הייתי מעורב בעריכת ירחונים, שבועונים ועיתונים יומיים: "מושג", "מוניטין" "כספים", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס", "שישי/גלובס" – והתאמצתי ש[רפי] לביא או [דוד] אבידן יהיו חלק בלתי נפרד מהעיתון. בלתי נפרד כפשוטו. לא "אמנות" או "שירה" ביום חגן בלבד, או בתוככי המוספים הספרותיים בלבד, אלא חלק טבעי של החוויה הישראלית, כפי שהיא מתבטאת בתקשורת הרגילה. רגיל, באופן רגיל, כרגיל, להרגיל [...] לא מגיע לי גן עדן בשביל זה. חשבתי ש"השירה", כלומר המשוררים, יועילו מאוד לקורא, לעיתון, לשיח בין הקורא והעיתון, לשפה, לבירור הערכים. יועילו גם במובן הפשוט של: מעניין, יותר מעניין. נתן זך בתוך הכרוניקה והכתיבה הפוליטית. דליה רביקוביץ כמבקרת טלוויזיה. מיכל נאמן כמבקרת ספרים. מיכאל סגן-כהן כמשוטט-צייר. הדיוקנאות הרשומים של מנשה קדישמן לצד הדיוקנאות המצולמים. יומני מסע של תומרקין.
ערוץ 2. אז מה היה לנו עד עכשיו? ערוץ 2 העצים את תהליך ההיטפשות הישראלית. נתן לטיפשות בית. ערוץ 2 שיטח את השיח הישראלי ועשה אותו אלמנטרי, מחוסר ניואנסים. ערוץ 2 התעלם מהערבי הישראלי, מהפריפריה, מהחרדי, מהעולה, מהמיעוטים, מהעובד הזר, מהמדע, מהתעשייה, מהאמנות. ויצר "כולם" מלאכותי, בולל, כמעט קניבלי. ערוץ 2 שיכלל פטריוטיות חנפה, סנטימנטלית, דוחה ביקורת, שעיקר חיותה בימי משבר, ובימים רגילים היא סתם רוחשת לה בערוץ, ומתירה במינון זהיר ביקורת פוליטית או כלכלית.
ערוץ 10. ערוץ 2 התנגד בכל כוחו להקמת ערוץ 10. מה הוא לא אמר. הוא אמר שהוא יתרסק אם ערוץ 10 יקום, ושאם הוא יתרסק, הדמוקרטיה הישראלית תיפגע, ושבתוך שנה ערוץ 10 יתרסק יחד איתו. ותמיד, כל צד הציג בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה את שקף עוגת הפרסום הישראלית שלו. לפי תומכי ערוץ 10: יהיה נתח (פרסום) לכולם. לפי ערוץ 2: מחר כולם ימותו. ערוץ 10 נולד מתוך הדף רב-רכיבים, בלתי נשלט. לפוליטיקאים שתמכו בו נמאס להיות שבויים של ערוץ 2.
"עד ראייה". רעיון [הסדרה] "עד ראייה" רחש אצלי זמן רב, ויום אחד, בתחילת 2002, עצרתי את הווידיאו והלכתי להכין קפה, וכשחזרתי לחדר על המסך ריצד מסדרון הממשלה הריק. אריאל שרון כבר חצה אותו בדרך לישיבת הממשלה, ודליה איציק רק התחילה לבצבץ מהמדרגות. הכל מכירים את המסדרון הזה. הוא דימוי יסוד בטלוויזיה הישראלית. מסדרון קצר יחסית, חסר חן, ישראלי. בדרך כלל, מסדרון הממשלה מוצג בטלוויזיה כשלעצמו: אין בו ידע, מידע או חדשות. הוא מסך סרק. אבל הטלוויזיה (כל הערוצים) מריצה אותו פעמיים-שלוש ביום. מבחינת הטלוויזיה, המסדרון משמש אמצעי פיסוק, השהיה, השאה (סוגסטיה). הוא חלק בלתי נפרד מתחביר השפה הטלוויזיונית. שפה פתורה, שומנית, חנפה, שמרנית. מסך סרק. וכאן, במסדרון הממשלה הריק, נולד פרויקט "עד ראייה": מבט אל השפה של הטלוויזיה הישראלית, על כל ערוציה, ובפרט ערוץ 2.
מקסוול ו"מעריב", ספטמבר 1991. הנציגים של משפחות מייסדי "מעריב" התכנסו במשרד עו"ד הרצוג, פוקס, נאמן (בית אסיה, תל-אביב). 15 מיליון דולר יחולקו שם בין המשפחות, כדי להשלים אחזקת מקסוול בעיתון לכדי 83%. היום הזה לא נרשם כראוי בהיסטוריה הישראלית. יום הראוי לסופר או למחזאי. עד לרגע האחרון הופצו שמועות שהכסף לא יגיע [...] אחדים נטו לשמועות שהכסף לא יגיע, "מקסוול בצרות", וטחנו את השמועות ביניהם לבין עצמם, טחינה בשיניים חשוקות, טחינה של מודחים ממעמדם. טחינה של לעג לרש עצמי [...] הייתי שם אחד מנציגיו של הכריש מקסוול. הכסף הגיע מחולק לכל משפחה, על-פי אחזקתה בעיתון. חלק מנציגי המשפחות לא התאפקו ופתחו שם את המעטפות. חלפה לה כליל תהילת עולם מייסדי "מעריב". הם היו אנשים הגונים שעשו עיתון הגון. אבל הכל החמיץ להם. באותו ערב רשמתי תקציר קצר של האירוע. אני מתבונן בו עכשיו. אורכו כאורך הקטע כאן, אבל הוא אכזרי ממנו: הוא גם צופה את המכירה הבאה של "מעריב".
הצילום. על הקשר שלי לצילום: בין 78' ל-82' הייתי שותף למאמץ של הירחון "מוניטין" להציב את הצילום כמעט כשווה ערך לטקסט. באותה תקופה עבדתי עם הצלם מיכה קירשנר, וב-1977 אצרתי תערוכה שלו, כולל ספר, "הישראלים" (הוצאת מעריב). ב-1988 אצרתי את הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לצילום של עין-חרוד, והצגתי שם עבודות של מיכל היימן, אלכס ליבק, גדי דגון ואף הצעתי תיאוריה ששמה "ארט-כרוניקה", הצעה לשעתה ולא לדורות. במשך שנים הייתי נשוי לאריאלה שביד, צלמת מהמעלה הראשונה. בשנים הראשונות אריאלה פיתחה בבית את התצלומים: חדר החושך, אמבטיית החומרים, ריח הכימיקלים, שורת הפילמים תלויים לייבוש, הארכיון המצטבר [...] ב-74'-75', במסגרת כתב-העת "מושג", ייבאתי לישראל את הצילום של וינוגרד, ארבוז ופרידלנדר (ה"ניו-דוקומנט"). בין 82' ל-88' ייבאתי ל"ידיעות אחרונות" את התצלום המגזיני. חיי המקצועיים, ובמידה רבה אף הפרטיים, משוקעים בצילום. אני רואה בעזרת צילום. אם תצלם לי את זה – אראה את זה. הצילום הוא תשוקה, התעוררות נפשית, הארת הכרה. והוא מעין תיאטרון, מסכת מוות. ומבחינתי ועבורי הוא עדיין גם תמים.
אמא. חונכתי בילדותי על-ידי אמי. לאחר בר-המצווה נסעתי ללימודים בישיבה, כולל הפנימייה, ואז, בעצם, כבר עזבתי את הבית. אמא תמיד חושדת בכל. הגלוי מכסה. הפרטים מאבכים. לעולם תאמת את הדברים פעם נוספת. הדברים אינם עומדים כשלעצמם: הדברים של העשיר אינם הדברים של העני. דבר אינו כשלעצמו. גם העבר אינו ידוע. היא מאמינה בעיקר במעשים. אמא קבעה בתודעתי את החולשה למהגרים. חולשה כחמלה, וחולשה כאי-הבנה, כמרחק בלתי נסגר [...] אני זוכר אותה משביעה אותי: מחזיקה את סנטרי, מדברת לתוך עיני, לאחר מכן מחבקת אותי, מספיגה בי את הדברים: אל תפרוש מהציבור; למלשינים אל תהי תקווה; זנב לאריות ולא ראש לשועלים; לא עליך המלאכה לגמור; אל תתקע לזר כפיך; אהב את המלאכה; עוף השמים יוליך את הקול; בור כרה ויחפרהו. אמא ביקשה להגן על בנה בכורה.
אבא. אבא מת בן 85. חולה, זקוף, יפה תואר, הדור, פרטי, מאופק, רזה, גבוה, מזוקן, אירוני, מוכן למות. חף מ"סיפורים", יודע, קרן ממנו אור טוב, גופו שלם, אהוב. מת בביתו בחודש מארס 2002. אשר רוזנבלום האחרון. לא הכרתי אותו די. הצוואה שלו היתה לאקונית: כל רכושי לאשתי, נחמה. הצעתי שיקדים דברים לצוואה, מעין מבוא, דברים על חייו, השקפה. רציתי שישאיר אחריו דבר מה כתוב. כל ימיו הרי שוקעו בספרים, בטקסטים. מזה, מהמבוא לצוואה, אולי הייתי מפענח משהו. אשר רוזנבלום: "צוואת מוסר?! לא די לך בעשרת הדיברות?!".