לרגעים ארוכים נדמה היה שזה עשוי לקרות. צ'לסי תזכה בגביע האלופות בכדורגל, וכל הכותרות שהוכנו מראש יוצאו מהמגירות: על דוד שניצח את גוליית, על בנו של ניצול השואה שהראה לגויים האנטישמים, ומה לא. הגביע לא יהיה של צ'לסי, גם לא של הבעלים רומן אברמוביץ', אלא של אברם. אברם שלנו. ההוא ממלבס.

בסופו של דבר החמצה ועצירה סללו את הדרך לסיום אחר. וכך נחסכו מאיתנו הראיונות עם האשה צופית על כל הרשעים שמנסים להכשיל את אברם, או עם הבן שנורא גאה באבא. דגלי הכחול-לבן שמילאו את האיצטדיון במוסקבה היו דגלי צ'לסי, בלי מגן דוד, ובכיכר רבין אף אחד לא קפץ לבריכה. כן, גם ראש הממשלה לא טילפן לברך. ואם טילפן, דוברו החרוץ חסך מאיתנו את הבשורה. הוא היה עסוק בעניינים אחרים.

אברהם גרנט (צילום: אסף שילה. אילוסטרציה: ש"ט)

הפרשנים מיהרו לומר שבמשחק עצמו (לפני בעיטות העונשין), צ'לסי – זאת אומרת אברם – היתה זו שניצחה, היא רק לא ידעה לתרגם את הניצחון הזה לשערים. אלה בוודאי רק הרהורים קטנוניים של מי שלא מבינה בכדורגל, אבל אילו היו אלה שתי קבוצות נטולות ישראלים, איש לא היה טורח להדגיש את התיאור הזה. אלא שהחגיגה בסוף היתה של האדומים דווקא, עם אחד, אלכס פרגוסון, סקוטי, והם לא נדרשו למיתוסים מן העבר הרחוק כדי להצדיק משהו.

ובכל זאת, אף גוף תקשורת בארץ לא יכול היה לוותר הבוקר על הכותרות על ישראל שהגשימה חלום להשתתף בגמר גביע האלופות, ועוד במוסקבה, על אברם שהיה במרחק בעיטה מהפרס הגדול, על ההחמצה של אברם, על הכבוד הגדול שהוא זכה לו, וכך הלאה וכך הלאה.

הדרמה של אברהם גרנט, שצמח בפתח-תקווה וכאשר היה מאמן נבחרת ישראל ספג קיתונות של בוז ולעג מכל מי שהחזיק עט או מקלדת בידו, אכן מרתקת. דווקא הוא, האלמוני בזירה הבינלאומית, נבחר על-ידי הבעלים של אימפריית הכדורגל הלונדונית להוביל את הקבוצה ולחלץ אותה ממשבר לא נעים. הבעלים רצה להוכיח שהוא הקובע, שאינו מחויב להתחשב בפרשנים או בדעת הקהל.

העיתונות האנגלית, שממילא אינה ידועה ברמה, באמינות, ובעיקר בסגנון בדיווחי הספורט, עשתה לו את המוות. אפילו להישגים שלו התקשתה לפרגן. אבל צריך לומר: כמו מועדונים אחרים, צ'לסי היא אימפריית עסקים שבמקרה עיסוקה הוא כדורגל. את השאר, החלומות והפנטזיות, כאבי הלב והעצבים, אמור לספק קהל הצרכנים, ולקהל יש חוקים משלו.

איך כל זה קשור אלינו? זהו, שלא. גרנט הגיע להישגיו לא כישראלי, אלא כאיש מקצוע המציע את כישוריו לכל דורש, ובמקרה נמצא מי שהאמין בהם. יש כמוהו, כידוע, הרבה מאוד בני המוצא הישראלי שעוסקים במקצועם בחוץ-לארץ, וגם מגיעים להישגים מרשימים. גם אם גרנט ניסה לפצות על העובדה שנאלץ לעבוד בערב יום השואה בעזרת ענידת סרט על השרוול, הוא לא שליח שלנו, לא נציג שלנו, לא של הישראלים ולא של העם היהודי.

לא הכדורגל הישראלי הגיע להישג הזה. לכן לא היה שום צורך לצלם אותו נואם לפני נערים באושוויץ למחרת המשחק בלונדון, מספר שאביו, הניצול, עודד אותו לעבוד. גם כשיצחק תשובה בונה מלון גדול בניו-יורק או במיאמי, הוא לא עושה זאת בשם עולם העסקים או הבנייה של ישראל, אלא כדי למלא את קופותיו ולחזק את מעמדו כאיל הון עולמי. הוא ראוי לכל הכבוד האישי והעסקי, אבל לא הלאומי. רק התקשורת הישראלית לא יכולה להתאפק. אנחנו כל-כך רוצים להיות גלובליים, ויוצאים מה זה פרובינציאליים.

נ"ב

אמנם זה איננו טור ביקורת טלוויזיה, אבל קשה להתעלם מהחיבור בין קיטש "פטריוטי" לתאוות בצע. ערוץ 2, שכעדות אחד מראשיו, כל תכליתו לעשות כסף ולמלא את המרווחים בין הפרסומות, הוא המקום האחרון שבו צריך לשדר דרמה כמו משחק גמר בינלאומי בסדר גודל כזה. החוויה האנושית, הדמעות, הפנים החתומים, דילוגי השמחה והחיבוקים חשובים לא פחות ממהלך המשחק עצמו, ובוודאי דוחים עוד מקבץ פרסומות שרק מעורר חמת זעם ולא חשק לקנות. כמאמר המשורר, מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב.