קשה לבוא בטענות ענייניות כלפי קריקטורה, בעיקר משום שקריקטורה, כסוגה עיתונאית, אינה אמורה להיות עניינית. מושגים כמו "איזון" או "אובייקטיביות", הנכרכים עם דיווח עיתונאי אידיאלי, נמצאים בקוטב המנוגד לחלוטין לכל מה שהקריקטורה מייצגת. הקריקטורה, במהותה, היא פרובוקציה. תפקידה העיקרי הוא להרגיז. מבחינה זו, הקריקטורות השערורייתיות מדנמרק, שהוציאו כל-כך הרבה מוסלמים לרחובות ברחבי אירופה, יכולות להיחשב להצלחה גדולה במיוחד. יותר משהן מותחות ביקורת על האסלאם העכשווי – ביקורת שניתן היה למתוח באותה מידה גם דרך מאמר שקול ומנומק – הן מהוות ניסיון, מוצלח מאוד, להוציא את מאמיניה של דת שלמה מהכלים. קריקטורה טובה היא קריקטורה רעה.

אין בעובדה זו, כמובן, כדי לשלול את הלגיטימציה של הקריקטורה כסוגה עיתונאית, כפי שאין לשלול את הלגיטימציה של סוגות פרובוקטיביות אחרות דוגמת סאטירה. כמשקל נגד לאופיין של סוגות אחרות בעיתונות, לקריקטורה בהחלט יש זכות קיום. הבעייתיות מתעוררת כאשר קו הגבול בין הקריקטורה ובין תוכני העיתון האחרים מיטשטש.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מה-23 במאי 2008 התפרסמה כתבתו של אמיר שואן תחת הכותרת "שלטון הצדק". הכתבה תיארה את היערכות תנועת צדק-חברתי, שהקים המיליונר ארקדי גאידמק לבחירות ברשויות המקומיות, תוך ניצול פרצה בחוק מימון הבחירות, וכיצד הדבר הוא חלק מ"תוכנית מפורטת להפוך לכוח פוליטי חדש ורב-עוצמה" בישראל. הרושם המתקבל מהכתבה על גאידמק ואנשי תנועתו אינו מאוד חיובי, בלשון המעטה. אך הרושם הזה הוא כאין וכאפס לעומת הרושם העולה מהאיור שנבחר ללוות את הכתבה, מעשה ידיו של גיא מורד.

באיור זה, המתפרש על עמוד שלם מול העמוד הפותח של הכתבה, נראית דמותו של גאידמק כתמנון רב-זרועות, האוחז את הכנסת ואת מנורת שבעת הקנים. האיור לא רק ממחיש באופן חזותי ובוטה למדי את המסר העולה מהכתבה, על נסיונו של גאידמק להשתלט על מוקדי כח פוליטיים בישראל, אלא גם מתכתב עם דימויים קריקטוריים-היסטוריים לא נעימים. יש בו יותר משמץ של דמיון לקריקטורות אנטישמיות שתיארו את השליטה הפיננסית של היהודים בעולם, תוך שימוש באותם דימויים. קריקטורות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות דומות ממשיכות להתפרסם עד היום בעיתונות בעולם הערבי.

אינני יודע עד כמה היתה ההתכתבות הזו מודעת מצדו של מורד. אילו היה איורו מתפרסם במדור הקריקטורות של העיתון, אפשר היה לראות בו מחאה על הכיוון שבו מתנהלת הפוליטיקה הישראלית – מחאה שרבים היו רואים בה חסרת טעם. אפשר היה לראות באיור גם סתם עוד ניסיון להרגיז את גאידמק. אך כפי שצוין קודם, במסגרת סוגת הקריקטורה, גם פרובוקציה היא לגיטימית.

אבל הבחירה של עורכי "7 ימים" להציג את האיור לא כקריקטורה אלא כ"איור מערכתי", חלק אינטגרלי מהכתבה שאליה הוא נלווה, היא בחירה בעייתית. מדובר בניסיון ליהנות משני העולמות: גם דיווח עיתונאי רציני מצד אחד, גם פרובוקציה שנועדה להלהיט יצרים, מצד שני. אלא שבמקרה הזה, פועל הניסיון בעיקר לכיוון הפרובוקציה: אם תמונה אחת שווה אלף מלים, הרי שהבחירה באיור המסוים הזה כדי ללוות את הכתבה מורידה אותה לדרגת טקסט מתלהם, מגמתי ומלא רשעות לשמה. לאלה הבקיאים בהיסטוריה של הדימויים שהאיור מייצג הוא יכול לתפקד ככותרת חלופית: "גאידמק – רצח אופי", זאת ללא כל קשר לטקסט המופיע בכתבה, מאחר שדימויים כאלה אכן שימשו לרצח אופי בעבר, כאשר ליוו טקסטים שהתחזו לעיתונות נורמטיבית.

עצם ההחלטה של העורכים לחבר בין האיור לכתבה, חיבור שהופך את כולה לקריקטורה שמתחזה לדיווח, עושה שירות גרוע לכותב, למאייר, ובעיקר לקוראים. קריקטורה היא סוגה לגיטימית. עיתונות חוקרת היא בוודאי סוגה לגיטימית. אבל ראוי לשמור על הפרדת רשויות בין השתיים.