כדי לזהות את הדנ"א שברא את יחסי שמעון פרס והתקשורת הישראלית לדורותיה יש להתבונן על "ישראל היום" של תשע השנים האחרונות. ראשיתה של הביוגרפיה התקשורתית של פרס אמנם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אך יסודותיה צפים מחדש בחינמון שמממן שלדון אדלסון. ליסוד הנפשי, ההזדהות האידיאולוגית והשיקולים הציניים שעיצבו את יחסם של עיתונאים מרכזיים לפוליטיקאי פרס ב-65 שנותיה הראשונות של המדינה היתה עדנה בשנים האחרונות בממלכתו של עמוס רגב, בגישתו כלפי הפוליטיקאי בנימין נתניהו.

מדובר בתרבות עיתונאית של ראשית ימי המדינה שנגזרה ממצוקותיה הקיומיות ומתפיסת עיתונאיה (מרביתם, לא כולם) את תפקידם. העיתונאים של שנות ה-50 וה-60 היו זרועותיהן הקצרות של המפלגות שניהלו אז את ענייני המדינה. יותר משהם היו עיתונאים מקצועיים, הם היו שליחיהן האידיאולוגיים של התנועות הפוליטיות שהתחרו על השלטון.

זו היתה עמדה מוצהרת: העיתונות היתה מפלגתית (ברובה), והעורכים והכתבים היו דובריה. העיתון היה כלי הביטוי של המפלגה. קראו אותו חברי המפלגה וחסידיה כדי לקבל חיזוקים להזדהותם אתה. היו אי אחד או שניים של עיתונים יומיים בעלי גישה עצמאית (בעיקר "הארץ" ו"מעריב"), אך גם הם היו נגועים בנאמנות אישית, או אידיאולוגית, לפוליטיקאים מסוימים.

זו היתה, כנראה, תופעה בלתי נמנעת: באקלים עמוס במחויבויות רעיוניות ובנאמנויות מפלגתיות, שזוהם גם בשיקולים כוחניים של אנשי שררה דומיננטיים ובאינטרסים עסקיים, זלגה ההזדהות הרעיונית גם אל ציר היחסים האישי שבין עיתונאי למושא סיקורו. כתבים ופרשנים, גם במערכות שהודרכו על-פי תפיסה מקצועית עניינית, פיתחו יחסים קרובים עם פוליטיקאים – קרבה שכרסמה ביכולתם למלא את תפקידם כהלכה. היוצא מן הכלל המובהק היה השבועון "העולם הזה".

היו עיתונאים שהאמינו ששמעון פרס הוא לא רק פוליטיקאי, אלא גם ידיד

על רקע זה לבלבו יחסי שמעון פרס וחבורות של עיתונאים לדורותיהם. משמרת אחר משמרת של כתבים ועורכים בכירים, בשנות ה-50, ה-60, וגם לאחר מכן – עד לשנות ה-90 ועד בכלל, התייחסו אל פרס כאל בעל ברית, לא כאל מושא סיקור שיש לבחון את התנהלותו באופן חסר פניות. בהשאלה מסיסמת פרסומת ישנה של בנק דיסקונט אפשר לומר שהם סברו ששמעון פרס הוא לא רק פוליטיקאי, הוא גם ידיד.

עיתונאים ידועי שם בתקופות פעילות שונות זו מזו פיתחו מערכת יחסים הדוקה עם פרס. ביסודה היתה ההזדהות איתו, אך היא היתה מן הסתם מושפעת גם משיקולים מקצועיים של תן-וקח. מתי גולן, הכתב המדיני של "הארץ" בשנות ה-70, שיקף את הגישה הזו כאשר הצהיר בהומור עצמי ראוי לציון, בעקבות נצחונו של יצחק רבין על שמען פרס במאבק על הנהגת מפלגת העבודה לקראת הבחירות של 1977, כי "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון".

כדי להתוודע אל האופן שבו הסיקור המוטה לטובת פרס בא לידי ביטוי לאורך עשרות שנות פעילותו הציבורית, אין צורך לעלעל בגליונות מצהיבים; די לעקוב אחר האופן שבו מסוקר כיום נתניהו ב"ישראל היום". ארבעים שנה לאחר גוויעתה של העיתונות המפלגתית הכנועה ופריחתה של תקשורת נחושה ובועטת נולד החינמון שנועד להעניק שירותים תדמיתיים לנתניהו.

מה שהיה זליגה "טבעית" מנאמנות מפלגתית להזדהות אישית הפך בשנים האחרונות לתפיסה מקצועית עקרונית

הלך הרוח הקובע את יחסו של "ישראל היום" לנתניהו דומה בעיקרו לדפוס התנהלותם של העיתונאים שהעניקו גיבוי תקשורתי לפרס במסלול הפוליטי הארוך שעשה: הבלטת הישגיו, הצנעת כשלונותיו, האדרת דמותו, השחרת פני יריביו, הצגת עמדותיו באור חיובי, גימוד טיעוניהם של מתחריו, הזדהות מוצהרת עם מהלכיו, הוקעה מפורשת של השקפות יריביו. מדי פעם ניתן היה לזהות גם קנוניות תקשורתיות של ממש שרקחו עיתונאים כדי לשרת את מושא אהדתם.

מה שהיה זליגה "טבעית" מנאמנות מפלגתית להזדהות אישית הפך בשנים האחרונות לתפיסה מקצועית עקרונית. על-פי הלך הרוח הרווח כיום בתקשורת, לא ייתכן סיקור ללא משוא פנים משום שכל עיתונאי הוא מניה וביה אדם בעל הטיות, והן אינן מאפשרות לו מלכתחילה לדווח מתוך יושרה ולפרש בתום לב את המתרחש.

בעולם מושגים זה, הסיקור המגויס שהעניקו עיתונאים לפרס היה לגיטימי לחלוטין, ומי שמשיג על כך תלוש מהמציאות. יש משום תיקון עולם אירוני בעובדה שבשנותיו האחרונות, בעיקר מאז נבחר לנשיא המדינה, לא נזקק פרס יותר לקבוצת תמיכה מקרב צמרת העיתונות: הוא היה לדמות ממלכתית אהודה בכוחות עצמו.