בהתחלה היו השמועות וחצאי האינפורמציות והקריצות. אחר-כך – ואולי עוד קודם לכן, ואולי בד בבד – באה החקירה המשטרתית ואימתה את כל מה שנאמר בלחש מפה לאוזן, בצו איסור פרסום, כמקובל אצלנו. ולבסוף באה ההודאה במעשים.

בין לבין ראינו אדם מתבוסס בקיאו הנפשי ומאבד לנגד עינינו את כל שרידי הכבוד האנושי שהיו לו.

בין לבין שמענו עשרות חברים מנסים להבין ולהסביר, פסיכולוגים וחוקרים בדימוס שלא מדברים על המקרה הספציפי, כמובן, שהרי עליו הם אינם יודעים כלום, אלא "באופן עקרוני", "על מקרים דומים שאירעו בעבר".

בין לבין ראינו גם את אבי אחד מקורבנות התקיפה מדבר, כמובן לא רק בתור אב מודאג, אלא בתור אזרח שהציב לעצמו כבר מזמן אג'נדה לטיפוח המשטרה, במסגרת החלוקה ל"בני אור ובני חושך" הלקוחה מפרשיות אחרות לגמרי (ובינינו, המשטרה עשתה הפעם את מלאכתה כמו שצריך, אבל אין לה שום סיכוי בעולם לזכות באשראי התקשורתי המגיע לה כל-כך).

בין לבין שמענו וראינו גם את עורך-הדין הידוע מחליק את רעמת השיער הלבנה ומפיץ ביד מקצועית אמונה את זרעי קו ההגנה הצפוי שלו, על מצבו הנפשי המעורער של מרשו, על התרופות הרבות שהוא לוקח, על מה שקורה לכוכב כמותו שנופל באמצע הלילה, לאדם כמותו שמבלה לילה בבית-המעצר – שום פרט לא נחסך מאיתנו.

בהוליווד כבר היה יושב עכשיו התסריטאי וכותב את הדרמה המרתקת הזאת, והיא היתה יוצאת לאקרנים או לערוצי הטלוויזיה כבר בסתיו הקרוב, כדי שלא להפסיד זמן יקר שבו הציבור עדיין זוכר את האיש שאותו נשא ברמה שנים ארוכות, ואחר-כך מאס בו ובעט בו מכל המדרגות עד שהוא הגיע לאן שהגיע. אולי גם כאן, בינינו, יש כבר תוכניות ראשונות בכיוון.

הגיבור הטרגי של הסיפור ייעלם או-טו-טו מעינינו ויצטרף להמוני עצירים הממתינים למשפטם. השלב הבא בתהליך, המשפט, יתקיים בוודאי בעוד זמן רב, כשעורך-הדין הידוע יתפנה ממשפט ידוע אחר שמילא את העיתונים והערוצים שלנו, ושם הוא אומר שאין לו פנאי לטפל בכל לקוחותיו כראוי. אבל זו דרמה אחרת.

עכשיו, אחרי שהוברר סופית שלא העולם התחתון ניסה להשתלט על התקשורת, שלא גורמי הון עלומים ניסו להכתיב לתקשורת במה לעסוק ובעיקר במה לא לעסוק, אלא מדובר בבעיה אישית טרגית של אדם שאיבד את החוש המבחין בין טוב לרע, וכאשר המערכת הוכיחה שלפעמים היא מתפקדת כראוי – אפשר אולי לבקש לרדת מהאיש?

את כל מה שזכות הציבור לדעת הוא כבר יודע. את כל הפרשנויות הסבירות והמופרכות כבר שמענו. עכשיו אפשר להניח לו לקלוט את כל מה שהוא עשה ולהתמודד עם מה שעומד לקרות לו? אפשר לחזור לאיזו נורמה של טעם טוב, סליחה על הביטוי? אפשר להתפנות לחדשות אחרות על סדר היום – למשל, נאום לא כל-כך חשוב שאמור להינשא בקהיר בעוד יומיים, ואמור לקבוע את גורלנו במובנים רבים? מעמדו של המיעוט הערבי במדינה למשל? ויש עוד כמה וכמה נושאים שממתינים לתקשורת שתתפנה ותפנה להם את שלל עמודיה ודקות השידור שלה.

בקשה היפותטית, אני יודעת. ובכל זאת, די! מספיק זה מספיק, כלשון הביטוי האנגלי.