אפתח בסוף, במסקנה ובהודעה נלווית: העיתונות הישראלית מעדה, שלא לומר פישלה, בכיסוי אירועי חברון, וכמו יתר עמיתי מאמצעי התקשורת השונים, גם אני חטאתי באופן הסיקור. אם יבקש ביום מן הימים סטודנט לתקשורת או פרח עיתונות לחקור את אופי הדיווחים מחברון שקדמו ליום יציאת צה"ל ממרבית חלקי העיר, לא ייפלא אם יעניק לעבודתו את הכותרת "הפיצוץ שלא היה".

התחרות עלתה לכולנו לראש: ניפחנו הרבה, הגזמנו לא מעט, לקינו בצהבת.

תזכורת: אחרי מהומות הדמים בסוף ספטמבר שבה ועלתה חברון על ראש שמחתנו. מערכות העיתונים ושתי תחנות הרדיו הלאומיות מיהרו לאתר בעיר מקום משכן לכתבים. מה שיותר קרוב יותר טוב. הגימיק הזה, לא אכחד, שאפשר והיה מאחוריו גם צידוק עיתונאי מסוים, עבד היטב. הכתב הפך ל"שליחנו בחברון", שלא לומר "נציגנו האמיץ והמסור בלב העיר המסוכנת", והעובדה שהמערכת מוציאה מכספה למען שכירת חדר בלב המאפליה הפכה לידיעה עיתונאית בפני עצמה. ואז החלה תקופת ההמתנה, פינוי צה"ל בושש לבוא, ומאגר החדשות המהותיות הלך והידלדל. שום דבר ממשי לא קרה.

ומה יעשה הכתב החרוץ, המבקש להצדיק את קיומו ולהשמיע קול למרות הכל? הוא יחפש סיפורים גם מתחת לפני הקסבה, יחפור מתחת ליסודות בית-רומנו כדי לחשוף כוונות נסתרות של המתנחלים. כל התבטאות של העוזר לראש ועד מתיישבי חברון הופכת לפרסום בלעדי של "תוכנית מגירה". כל הצהרת מאוויים של סגן מתנחל בבית-חסון זוכה לכותרת ולשרטוטים צמודים על "חשיפת מבצע ההתיישבות" (ר' למשל צבי זינגר, "שכונת חזקיהו, פרסום ראשון", "ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 8.11.96). כל "הדלפה" של תת-דובר היישוב היהודי פותחת מהדורת חדשות. הגיגיהם של ראשי תנועת "כך" לשעבר, ברוך מרזל, נועם פדרמן ושות' מעטרים את כותרות "מבט" ואת חדשות ערוץ 2 (ר' למשל ראיון אזהרה של פדרמן בערוץ הראשון: אלפי מתנחלים, הוא הבטיח, יסיירו בשכונות הערביות של חברון ביום הפינוי כדי להכשילו. ראיון דומה של איש "כך" נתן לוי עם הח"מ; או שלמה צזנה ב"מעריב": "כך מתכוננים קיצוני הימין להדליק את חבית חומר הנפץ של חברון ביום הפריסה מחדש", 3.11.96, עמ' 8–9). והעם היושב בציון שבתוך תחומי הקו הירוק, מעבר להרי החושך, מזדעזע ופוכר את ידיו בייאוש.

ומה עושים אם בחברון מתגוררות רק חמישים משפחות של מתנחלים והפוטנציאל לאיתור סיפורים עיתונאיים די מוגבל למעשה?

הנה כמה פתרונות שנוסו בהצלחה מרשימה למדי בידי כתבינו: העלאה מתהום הנשייה של סיפור אחוזת הקבר של הטובח גולדשטיין. "מעריב" העלה מטוס לאוויר כדי לצלם תמונה של האתר, שעומד על תלו כבר שנתיים כמעט בלי שחל בו שינוי כלשהו (הצילום נמרח על עמודי "מעריב" פעמיים באותו יום, 5.11.96 בעמוד הראשון ובכתבת ההמשך). הציבור קורא ומזדעק, ועדות הכנסת דנות, העיתון השיג את שלו. אחר-כך נכנסים לוורידי המתנחלים ומפרסמים (בעמוד הראשון של "מעריב", גיליון יום שישי, 8.11.96, בכותרת הראשית, על פני מחצית העמוד) את רשימת המשפחות המתגוררות בחברון: שמות ההורים, מספר הילדים בכל משפחה, והרי לכם חדשות מסעירות. אגב, מה עם צנעת הפרט?

איור: מיכל שטיינר

ובעיקר: שימוש בנימת דיווח מאיימת ומפחידה, תוך מיחזור האזהרה ושחיקתה עד דק: הפיצוץ בוא יבוא, בטוח. אין ספק. תוכנית טלוויזיה יוקרתית ("עובדה") עולה לאוויר בשידור ישיר מחברון. הפרומו למשדר: "חברון – המקום המתוח בעולם". כתב טלוויזיה נמרץ (ציון נאנוס, ערוץ 2) מתייצב מול המצלמה ומסכם את סקירתו: "עוד יום רגיל בחברון, כנראה בדרך לפיצוץ בלתי נמנע". חבית אבק שריפה. קפיץ מתוח. פצצה מתקתקת (ר' למשל כותרת ענקית של ורד ברזילי ב"ירושלים", 15.11.96: "חברון – חבית חומר נפץ").

מתוך הקרבה הפיזית בין חדרי המגורים של הכתבים לבין משפחות המתנחלים נולדה אינטימיות גדולה. גדולה מדי. אירועים פולקלוריסטיים קיבלו, בגלל נוכחותם של העיתונאים, ממדי ענק. סיפורים שהיו משובצים בימים כתיקונם בעמודי הזוטות קיבלו מקום של כבוד בדפי הכותרת. כך, למשל, דיווח צבי זינגר ב"ידיעות אחרונות", בעמוד 2(!), פרטי תאונה קטנה שהיתה בביתו של הרב לוינגר בשכונת אברהם אבינו: הרב הדליק תנור חימום, ובטעות הוצת מכל הנפט לקולות הבהלה של בני הבית. לא היו נפגעים. במקרה שני באותו בית, כעבור כמה ימים, כבר היו נפגעים, וגם הכותרות בהתאם.

או ידיעה מרעישה שהופיעה בעמודי הכותרת ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", בליווי צילום: "מרגלית הר-שפי, אורחת בחברון". שאלת תם: האם היום היתה מופיעה ידיעה מעין זו, למצער, בטורי הרכילות?
האינטימיות הזו בין המסוקרים לסוקרים יצרה גם תופעה הפוכה: ביקורת עיתונות צמודה. מדי בוקר, בדרך-כלל אחרי יומני הבוקר ברדיו ואחרי עיון בעיתונים הטריים, נהגו המתנחלים אשר על ההסברה בחברון להתייצב למול הכתב (לעתים אפילו בחדרו השכור שבשכונת אברהם אבינו) ולהתווכח איתו על דיווחיו. לפחות בשני מקרים (שלמה צזנה ב"מעריב", גיא קוטב בקול-ישראל) לוותה "ביקורת העיתונות" באיומים להשלכת הכתב מהחדר ששכר מידי המתנחלים. הדינמיקה שנוצרה במהלך שלושת חודשי ההמתנה הארוכה מוכרת לכל פובליציסט מתחיל. מערכות העיתונים ואמצעי התקשורת להוטים לכל דיווח מחברון. הכתב החרוץ מספק את הסחורה ומוסיף ניחוחות משלו כדי שהסיפור יזכה לשיבוץ מחמיא במהדורות (או בעמודי) החדשות.

כותבי המאמרים והמגיבים למיניהם (רבים מהם, למיטב ידיעתי וסליחה מראש על ההכללה, לא ביקרו מעודם בחברון) ניזונים מהדיווחים האינטנסיביים, מוסיפים את הנופך שלהם, את תוארי הלוואי המתלהמים. הכתב שבשטח מעיין בכובד ראש בניתוחים המעמיקים שמופיעים בעיתונו על המציאות שהוא מסקר, מתחזק בדעתו שחברון נמצאת על סף תהום, מספק את הסחורה בדיווחיו הבאים, וחוזר חלילה. המידע שזורם מהשטח משמש, בדרך-כלל, בסיס לכתיבה פרשנית, וזה לגיטימי. אך לא בכל מה שקשור בחברון. כדי להבין את ההוויה, את המציאות, בעיר הזו, אין ברירה אלא לבקר בה. הפליא לעשות "הארץ", שפירסם מאמרים אין קץ על האווירה בחברון, אבל מיעט מאוד לשלוח כתבים לעיר.

לשבחה של מערכת החדשות של קול-ישראל, שאני נמנה עם עובדיה, ייכתב כאן שההנהלה יזמה לפחות חמישה סיורים מקיפים בחברון, בהשתתפות כתבים, מפיקים, עורכים ומגישים. כמה מאנשי המערכת התוודו באוזני שאופי שידוריהם בעניין חברון השתנה בתכלית בעקבות הסיור.

נכון, גם אירועים אמיתיים, שמצדיקים כותרות שמנות, היו בחברון. שניים, למען הדיוק: התה הרותח שהותז על יעל דיין, והפיגוע שעשה נועם פרידמן. נכון, כפסע היה בין מעשה פרידמן ובין רצח מסדר הגודל שביצע ברוך גולדשטיין, אבל חדשות הן פונקציה של "מה שקורה" ולא של "מה היה קורא אילו", והיריות של נעם פרידמן אל הקסבה ממחישות בסופו של עניין יותר מכל את המוטו של המאמר הזה: "הפיצוץ שלא היה".

בימי ההמתנה הארוכה להסכם התהוותה בחברון עוד תופעה מרתקת, שכדאי להקדיש לה כמה שורות כאן: "אח"מים עולים לרגל". כבר בימיה הראשונים של היערכות התקשורת מחדש בחברון איתרו אנשי ציבור את פוטנציאל הפרסום הגלום בעיר. משלחות של חברי-כנסת משמאל ומימין, שרים מלווים ביחצנים, גנרלים בדימוס, חברי עמותת שלום-וביטחון, קבוצת קציני ביטחון ושלום, ארגונים חוץ-פרלמנטריים – כולם שיגרו נציגות לעיר המתוקשרת, לשדה הציד של העיתונאים.

המשוואה הזו של נוכחות תקשורתית צפופה, עם צמא עיתונאי לכל בדל חדשות, עם סוגיה שנמצאת בראש סדר יומה של האומה, יוצרת תוצאה מתבקשת: אתה רוצה לזכות בחצי דקת שידור במבט? אתה מבקש להעלות את סיכוייך לשבת באולפן מול דן מרגלית? אתה מעוניין בראיון ביומן של קול-ישראל? או גל"צ? מייחל לתצלום כמו-קרבי בעמודי החדשות של "מעריב" או "ידיעות אחרונות"? כל מה שעליך (או על איש יחסי-הציבור שלך) לעשות הוא לשגר בזימוניות של כתבי ההתיישבות לוח-זמנים מדויק של ביקורך הצפוי בחברון, ולנסח אמירה בוטה שתשחרר מאוחר יותר לתוך המיקרופונים ברחוב א-שוהדא. הצלמים והכתבים כבר ימתינו לך שם. הם בעצם ממילא שם.

נא לא להבין אותי שלא כהלכה. חברון היתה, מן הסתם עוד תהיה, עיר מתוחה, מסובכת ומורכבת. האיבה תוסיף לאיים על ראשי התושבים והאורחים שנקלעו לעיר. יהודים, פלסטינים, אנשי כוחות הביטחון משני הצדדים. החלטת מערכות העיתונים ואמצעי התקשורת האלקטרוניים לשגר עיתונאים לעיר בתדירות גבוהה היתה מחויבת המציאות. אולם אף עיתון, אף תחנת רדיו וטלוויזיה ישראלית, לא יוכלו להינקות מחטא עשיית היתר.

המציאות ההיסטרית שהשתקפה מדיווחי העיתונות הכתובה, מהמסמכים וממכשירי הרדיו רחוקה למדי ממה שהיה שם באמת בשלושת החודשים שקדמו לפינוי. המתנחלים מכאן והפלסטינים מכאן ביקשו, מסיבות מובנות, להלך אימים, ליצור אווירה של סף מלחמה, והתקשורת הישראלית התמסרה להתלהמויות בקלות רבה, ודיווחה בלי פילטרים.

וכגודל הציפייה כך עומק הנפילה. פינוי כוחות צה"ל מהשכונות הערביות של העיר עבר בשקט ובשלווה, אפילו בהשוואה להיערכות מחדש מחוץ לעזה ולשכם.

גיל ליטמן הוא הכתב הפרלמנטרי של קול-שראל; עד נובמבר 1996 היה כתב קול-ישראל לענייני התיישבות

גיליון 7, פברואר 1997

מעט כתבים צדיקים בחברון

גיל ליטמן, כתב קול-ישראל, היטיב לתאר בגיליון הקודם את מעידת התקשורת בכיסוי אירועי חברון. חברון, שהיתה במשך חודשים העיר המתוקשרת בעולם, נשקפה אלינו מבעד לפילטר הצהוב דווקא על-ידי התקשורת הישראלית, בעוד שעמיתיה מארצות הים מפליאים לשגר לקהלם כתבות מעמיקות ואינטליגנטיות. בשונה מליטמן, שביקורתו היא קולגיאלית וסלחנית, הרי שלי, כאחת ה"גיבורות לרגע" של "סיפורי הצבע", כתב-אישום חמור הרבה יותר.

בתחילת נובמבר התארגנה קבוצת אנשים, כולם בנים או צאצאים ליישוב הישן בחברון, בקריאה לממשלה להוציא את המתנחלים מהעיר. יוזמה זו, לו היתה מטופלת כראוי על-ידי התקשורת, יכולה היתה להעלות על סדר-היום את אחת הסוגיות החשובות והמעניינות ביותר בנושא חברון – את עצם זכותם של המתנחלים לשבת שם. אבל כשעוסקים בשאלה "האם גב' פדרמן כן או לא תשרוף את עצמה", למי יש זמן להתעסק במשפט או בהיסטוריה.

וכך, במשך חודשים נפלה התקשורת בבור שכרו לה המתנחלים. לוינגר ברא בלוף לפני שלושים שנה, ו"כתבינו בשטח" האדירו והנציחו אותו לעוד שלושים שנה.

כאשר עיתונאי מגיע לסקר את חברון, וכל מאגר הידע העומד לרשותו הוא השילוש הקדוש של מערת המכפלה, טבח תרפ"ט ונועם ארנון, הרי אין תימה על כך ששר הביטחון נאלץ ללבוש שכפ"ץ כשהוא אומר "חירבה", ואין גם תימה על כך שאני – בת לשתי משפחות מעמודי התווך של הקהילה העתיקה, שישבה מאות שנות אחווה וידידות עם שכניה הערבים – נקראת "שמאלנית" ואפילו שקרנית.

כמה, מני רבות, עובדות יבשות בנושא חברון שלא באו לידי ביטוי, ולו פעם אחת, על-ידי כתבינו:

▪   הרובע היהודי אינו נושא זיקה כלשהי לדת ולקדושה. יש לו משמעות היסטורית נוסטלגית רק לבני משפחותינו (מחקתם אותנו מספרי ההיסטוריה שלכם, אבל בתינו הם "סלע קיומכם"?).
▪   הבתים לא שייכים "לעם היהודי" או "לנרצחי תרפ"ט", וודאי שלא למתנחלים שפלשו אליהם. הם שייכים על-פי חוק לצאצאים – עובדה שתחקיר לא מאומץ היה חושף.
▪   בטבח – נורא כשהיה – ניצלה מרבית הקהילה בידי השכנים הערבים, שחירפו את נפשם בעשותם זאת.
▪    היישוב היהודי לא הסתיים בתרפ"ט. הוא חודש ונעזב שוב ב-1936.
▪   קבוצת הצאצאים איננה גוף פוליטי – חבריה מחזיקים איש-איש בדעותיו. היא לא קמה כדי לגנות או לפנות התנחלויות, אלא כדי לשחרר את צה"ל מהחובה להגן במיטב אנשיו על נכסיהם.
▪   אנשי הקבוצה יצאו בהצהרה כי הם מוכנים לתרום את רכושם ולנצל את מורשתם בת מאות השנים לתכנים של עשייה למען השלום העתידי.

אלה כמה מהעובדות שלא זכו להתייחסות כלשהי, אלא רק בתקשורת הזרה. לעומת זאת כן הופיע נציג מטעם הקבוצה בתוכנית "פופוליטיקה" ונדחף בידי דן מרגלית להצהרה מחויכת-מביכה שמטרתם היא "בתי קיץ" בחברון (11.11.96); קיבלו את הכותרת הסנסציונית "צאצאי הנרצחים בתרפ"ט" ("מעריב", 10.11.96) וזאת אף שסבינו, ינוחו בשלום על משכבם, זכו לשיבה טובה ולמיתה טבעית. אבל בעקבות כותרת זו נכתב מאמר רווי ארס על בקשת סליחה והתנצלות של נטבחים מרוצחיהם (חגי סגל, "מעריב", 15.1196); הואשמו על-ידי אמנון לורד ("ידיעות אחרונות", 21.1.97) כי הם שיביאו את מתקפת הקואליציה הערבית על מדינת ישראל(!); חבר בקבוצה, איש במיטב שנותיו, לא הורשה להתראיין לגל"צ, שכן "דעותיו הפוליטיות ידועות"... אולם כל זב חוטם, הר-שפי ודרדק מפעילי ארגון "כך" זכה להשמיע את הגיגיו – שכן חידוש רב היה בהם; והגדיל לעשות ד"ר מעוז עזריהו במקומון "תל-אביב" (31.1.97), שסחר בתוארו האקדמי, ותחת הייחוס של "חוקר תרבות" פיתח בעיתון תיזה דמיונית על משלחת שמאל, וזאת על-פי פריים יחיד בטלוויזיה. וכלשונו: "אך לעתים אנו נתקלים בכמה הבלחים ויזואליים שיש בהם כדי לספר בתמונה את מה שאלף המלים מנסות להסתיר. לעתים קרובות, הכוח של התמונה הוא לא במה שהיא אומרת באופן ישיר, אלא במה שהיא מניחה שהוא ברור מאליו...".

צדיקי קולמוס מעטים בלבד היו בסדום זו, הקרויה חברון של ערב הפינוי. המנסים למוצאם יכולים לשוב אל מאמרו החשוב של צבי בראל ("הארץ", 30.10.96), שטען כי "המתנחלים הצליחו להפוך את עצמם למקום קדוש". אלה כהן, שתהתה היכן בעליו החוקיים של הרכוש בחברון שירימו קול נגד "הפולשים והבוזזים הפוליטו-דתיים שמבקשים חזקה על רכושם" ("מעריב", 29.12.96), וחיים הנגבי הבלתי נלאה, שכבר שנים תובע מהמתנחלים את עלבון סבו שהיה רבה האחרון של הקהילה הספרדית בחברון של פעם, חברון שלנו.

אולם מה עם כתבות מעמיקות, ברמה של תחקיר משפטי-היסטורי? מובאה כלשהי מ"ספר חברון", שנחשב אחד המסמכים החשובים לתולדות היישוב הישן (והוא, ולא התנ"ך, מהווה את בסיס הלגיטימציה לישיבת המתנחלים בבתי גיבוריו)? בירור איתנו, היורשים-הנגזלים, אם מי מאיתנו נתן את הסכמתו לשינויים הכה מכוערים שנעשו במבנים, למרות חובתו המשפטית של הממונה על נכסי נפקדים לעשות כן? למי יש זמן, כשצריך לעשות תחקיר מי היא חברתו לחיים של המשפריץ לדרמן.

אכן, חברים – פישלתם בגדול. אבל לא על פרס פוליצר הימרתם, אלא רק על שלומם של ילדיכם שימשיכו להגן – מאז ולתמיד – על "סלע קיומנו" רק משום ששם נוצרו הגנים שלי.

יונה רוכלין (משפחות מני וחסון)
הכותבת היא סטודנטית למדע המדינה וסוציולוגיה

גיליון 8, אפריל 1997