ההתנגדות העממית לדרך שבה נוהלו הבחירות באיראן שודרגה בסוף השבוע האחרון, לפחות בכל הקשור לפרופיל התקשורתי שלה: יש לה אייקון. דמות אנושית שנהפכה לסמל העימות, כזו שקפצה למהדורות הטלוויזיה ולעמודים הראשונים כמעט בכל העולם. מותה של נדה אגה-סולטן לעיני המצלמות העניק באחת דיוקן אנושי לדמויות המטושטשות שריצדו במקטעי הווידיאו שצולמו בטלפונים סלולריים, לציוצים הקטועים שבקעו מטוויטר.
פתאום יש למחאה פנים, שם, ועכשיו גם קורות חיים. בת 26. יש לה ארוס. החברים מספרים שלמדה פילוסופיה אסלאמית לפני שהחליטה להתמקד בתיירות, לקחה קורס למורות דרך והחלה ללמוד טורקית. לפני חודשיים היתה בחופשה באנטליה. שמרה על הקודים המוסלמיים, אבל גם אהבה מוזיקה, בעיקר פופ איראני. בשר ודם, לא רק דם על המדרכה.
זה כלל בסיסי בעיתונות: לך על סיפור אישי. לא רק עיתונים פופולריים מביאים את "פני הרעב" בדמות ילדה ליד מקרר ריק. גם עיתוני איכות כ"וול-סטריט ג'ורנל" וה"ניו-יורק טיימס" מכירים את הטריק הפשוט והטוב מכולם: תמיד עדיף להתחיל כתבה בסיפור אישי. לכל איש יש שם. וגיל. ומקצוע. אפילו נושאים משמימים כמו משבר המכרות ברפובליקה המרכז-אפריקאית או מצוקת דיור בשנגחאי הופכים באחת לקריאים אם הם מקבלים דמות אנושית.
רגע הירייה ונסיונות ההחייאה (מתוך הסרטון ביוטיוב)
זו הפסיכולוגיה בגרוש שכל עורך מכיר: לקורא יש שכל, אבל הרגש הוא החיבור הטוב ביותר בין מסך הטלוויזיה ועמוד העיתון ובין עינו של הקורא ומוחו. וחוץ מזה, בכל אחד מאיתנו מתחבא מציצן קטן שמת להציץ לחייהם של אחרים. אז זה כלל הברזל: טיפה רגש, קצת מציצנות, ואז אפשר להסביר, לנתח, לעסוק בתופעה.
זה עובד מצוין בעיתונות, וגם בפוליטיקה ובזיכרון הציבורי. הדמות האחת, הקונקרטית, חזקה מן הסוגיה, מן הטיעונים וטיעוני הנגד. וצילום דרמטי של דמות כזו, ברגע של משבר, הוא משהו שרעיונות, תנועות ומהפכות אינם יכולים בלעדיו.
ככה זה עובד: כל מהפכה, בלי קשר למידת הצלחתה, זקוקה לסמל. זו הדרך להיקלט על מסכי התקשורת, ועוד יותר לחדור שנים אחרי האירוע דרך מסכי השכחה. יאן פאלאך, למשל. הוא לא היה היחיד, אבל ככל הנראה הראשון בשורה של סטודנטים צ'כים שהציתו עצמם במחאה על הכיבוש הסובייטי שרמס את "האביב של פראג", פרץ דמוקרטיזציה שהיה הפרומו לקריסת מסך הברזל שני עשורים מאוחר יותר. פאלאך הצית עצמו בינואר 1969 בכיכר ואצלב בעיר, והפך לאייקון של העימות בין לוחמי החופש הצ'כים למכונת הדיכוי הסובייטית. הוא גם הפך לגיבור תרבות, לא רק אצלנו בשיר שחלם אריק איינשטיין על פראג, אלא בכל העולם.
לפעמים האייקון נותר אלמוני, אבל הצילום חזק: כזה הוא הסטודנט שנעמד לפני עשרים שנה בדיוק מול הטנקים בכיכר טיאננמן בבייג'ין, עצר את תנועת השריון ובמשך כמה דקות היתל בנהג הטנק שבחר לא לרמוס אותו. הוא נותר אלמוני, מעוטר בכינוי "איש הטנק", אף שיש בסין אנשים שיודעים לספר מי הוא ומה אירע לו מאז. איש הקולנוע אנטוני תומס הפיק לפני כשלוש שנים את "איש הטנק", סרט משובח על האירוע, הצלמים שהנציחו אותו וההד הבינלאומ שעורר. וגם על כך שהסינים, המכירים בכוחן של תמונות להתסיס, אסרו על הפצת התצלומים בארצם. לפני ימים אחדים דווח כי מנהלי תחנת טלוויזיה בסין נענשו על שאיפשרו להקרין למשך כמה שניות את הצילום המפורסם, במלאת 20 שנה לאירוע.
אייקון אלמוני אחר היה "האיש הנופל", שצולם קופץ מאחד ממגדלי התאומים ביום הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. תחקירים שערכו עיתונאים העלו השערות שונות באשר לזהותו, אבל התצלום היה ונשאר "האיש הנופל", ממש כמו "איש הטנק". כוחו של אייקון הוא בתמונה ובמסר. השם שנתנו רוברט הרימן וג'ון לוקייטס לספרם המנתח את הצילומים שהיו לסמלים הוא "לא דרוש כיתוב".
"איש הטנק" (צילום: ג'ף ויידנר, איי.פי; שימוש הוגן)
והיתה גם הילדה הווייטנמית קים פוק, שצולמה ביוני 1972 רצה עירומה, מבוהלת, מהכפר טראנג-בארנג שבדרום המדינה, שהובער בפצצות נפל"ם על-ידי טייסי הממשלה הדרומית. צלם AP ניק אוט, שהיה במקרה סמוך למקום, לכד את הרגע במצלמה, והשאר היסטוריה. הצילום היה לסמל אכזריותה של המלחמה והעצים את המאבק הציבורי בארצות-הברית להניח לווייטנמים לנפשם ולהחזיר את הבנים הביתה. אוט זכה בפרס פוליצר, ופוק עצמה, כשבגרה, כתבה אוטוביוגרפיה בשם "הילדה שבתמונה" והיתה לשגרירת רצון טוב מטעם יוניצ"ף, קרן האו"ם לסיוע לילדים. אגב, אילו היה מדובר בילדה אמריקאית, שום עיתון בארצות-הברית לא היה מעז לפרסם את תמונתה בעירום מלא.
גם לנו יש אייקונים. אפילו עם מעמד משפטי: השופטת חנה ינון קבעה לפני כמה שנים כי התצלום של שלושת הצנחנים שצילם דוד רובינגר בכותל עם שחרורו ב-1967 הוא אייקון תרבותי ידוע ומכובד בארץ ובעולם. ינון חייבה את משרד הפרסום זרמון-גולדמן לפצות את רובינגר על השימוש שנעשה בתצלום במודעת פרסום לאתר וואלה (תחת הכותרת "דף הבית בידינו"), וקבעה שהמעשה פגע לא רק בכבודו ובשמו של הצלם, אלא גם "בשותפים לתחושת האייקון הצילומי, הם ציבור המעיינים בתמונה, המציגה הצנחנים ברגע היסטורי בו מביטים הם בערגה אל הכותל, עם איחודה של ירושלים, רגע הנצור ושמור בציבור הישראלי הרחב כרגע היסטורי נעלה ומיוחד".
אצלנו, מתברר, אייקון אינו יכול לנוח בשלום בארכיוני העיתונים ובזיכרון הציבורי. לפעמים הוא מתגלגל לבתי-משפט. זה גם מה שקרה לאחד האייקונים המזרח-תיכוניים הבולטים ביותר של העשור האחרון: הילד מוחמד א-דורה, שצילומי מותו באוקטובר 2000 בצומת נצרים חרצו את דינה של ישראל לשבט בכל חזיתות ההסברה בעולם, וממשיכים לשרת את ההסברה הפלסטינית. עם כל הכבוד למאבקו העקבי של פיליפ קרסנטי, הוא כנראה אינו מבין שנגד אייקון אין טעם להילחם.
טובי המשפטנים, המסבירנים, מומחי הנשק ומעבדות הצילום אינם יכולים להחזיר את האייקון לקנה. זה כוחו של אייקון: הוא שווה אלף מלים, מעצב את הדימוי של האירוע, מקבע אותו בזיכרון.
מבחינת השלטון בטהרן, הכדור שפגע בנדה הוא צרה צרורה: האשה הזאת תרדוף אותם עוד שנים, תצוץ מחדש בכל תוכנית טלוויזיה וכתבה בעיתון על אופיו של המשטר בטהרן. תמונתה תונף בהפגנות כאשר יגיע אחמדינג'אד לביקורים בחו"ל. וגם אנחנו, בעוד שנים, כשמישהו יזכיר את הימים הללו ברחובות טהרן, נגרד בפדחתנו וניזכר רק בדבר אחד: דמותה של האשה היפה שמתה על המדרכה.