במידה מסוימת, העיתונות הישראלית חייבת תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. בשטחו בפניה בשקיקה כה עזה את כל בני ביתו, הוא שיחרר אותה מן הצורך להתלבט באותה שאלת אתיקה עתיקה על גבולות פרטיותו של המנהיג (תסולח לי בבקשה המחמאה המובלעת במשפט דלעיל, כאילו ברור מאליו שהעיתונות הישראלית היתה בכלל טורחת להתלבט בשאלה שכזאת. אך לצורך דיון תיאורטי מותר להיות נדיב ותיאורטי).

ראש הממשלה פתח את שערי הפרטיות לראשונה כבר בפרשת הקלטת שלא היתה, והמשיך ופתחם לרווחה כאשר בחר לגייס את משפחתו לתעמולת הבחירות שלו. דומה כי איש לא יכפור בקביעה שבכך עשה מר נתניהו את אשתו, ילדיו, משק ביתו וגם - מה לעשות - את מעשה הניאוף שלו לחלק ממעגל המידע הלגיטימי.

לכאורה, ניתן להסיק מכאן גם מסקנה עקרונית. דהיינו, המנהיג עצמו הוא זה המגדיר את היקף החיטוט המותר בפרטיותו. ירצה – ירחיב, ירצה – יצמצם. ובלשון יותר ישראלית: ירצה  – ינהג כמשפחת נתניהו, ירצה – ינהג כמשפחת פרס. אך האם אמורה התקשורת לציית בהכנעה לכללים שמכתיב המנהיג?

למותר לציין כי שאלה זו אינה עוסקת בכל אותם תחומים פרטיים לכאורה בחיי המנהיג, שהעניין הציבורי בהם אינו שנוי כלל במחלוקת, וממילא הם בני פרסום ומחויבי פרסום. בריאות נפשו ולא מעט מבריאות גופו, עברו הפלילי, אם יש כזה, מצבו ואינטרסיו הכלכליים וכיו"ב.

ושוב ראוי להודות למר נתניהו שהספיק, על אף נוכחותו הקצרה יחסית בפוליטיקה הישראלית, לייצר צמד מקרי בוחן קלאסיים שאין כמותם להמחשת הפרדוקסליות של העיסוק התקשורתי בפרטיות המנהיג.

איור: אפרת בלוססקי

נתחיל, ולו מטעמים כרונולוגיים, בעניין הניאוף. נניח כי עיתונאי היה מגלה שראש האופוזיציה מנהל רומן אהבים אם אשה נשואה. האם עליו לפרסם את הסיפור? לכאורה – אין בזה כל עניין ציבורי, וממילא רק עיתונאי צהוב ובזוי היה מפרסם סיפור שכזה. אך למעשה - והמשכה של הסאגה הוכיח - היה בסיפור ההוא עניין ציבורי מהדהד ביותר. ראש האופוזיציה טען שניסו לסחוט אותו, המואשמים בסחיטה נעלבו עד כדי פרישה, נקרע קרע עמוק במפלגה, נולד מועמד חדש לראשות הממשלה, על מנת לפייסו צריך היה להבטיח לו הבטחות מפליגות ביותר, ובדיעבד תנועת הליכוד איבדה שבעה מקומות בכנסת – אך ורק משום שראש התנועה הלך שבי אחרי תשוקותיו.

אך לעומת זאת, לו פירסם העיתונאי את דבר קיומו של הסטוץ ההוא, סביר כי בכך היה הרומן מסתיים, ראש האופוזיציה היה מכחיש, תנועתו היתה מתלכדת סביבו בזעף קדוש, דוד לוי לא היה פורש, סיעתו לא היתה קמה, וכמה מחבריה לא היו היום ח"כים.

אמור מעתה: לא מעטים מאנשי סיעת גשר חבים את כסאותיהם לקסמיה של הגברת בר (או לעדינות נפשו המיותרת של העיתונאי, אם היה כזה, שהחליט שאין זה מעניינו של הציבור מה עושה ראש האופוזיציה בזמנו הפנוי).

הפרדוקס יתחדד עוד יותר אם נמחיש אותו בדוגמה דומה, אך דמיונית לחלוטין: לא ראש אופוזיציה, אלא ראש ממשלה, ולא רומן מהצד אל הומוסקסואליות. הפעם מגלה העיתונאי כי ראש הממשלה הוא הומוסקסואל (מטעמי פרנויה אני מבקש לשוב ולהדגיש כי מדובר בפרי דמיון מוחלט). האם עליו לפרסם? לכאורה – חס וחלילה. הלוא זה עניין פרטי לחלוטין, וגם שום פסול אין בו.

אך אם אין בו שום פסול – מדוע לא לפרסמו? התשובה האפשרית היחידה: מתוך כיבוד פרטיותו של ראש הממשלה הדמיוני ההוא, שבחר להצניע את העובדה הזאת מעיני צאן מרעיתו. אך, ראה זה פלא, דווקא העובדה שאותו מנהיג מקפיד להסתיר את העדפותיו המיניות, עושה אותן לבעלות עניין ציבורי. שהרי בכך הוא בעצם מאשר כי זוהי נקודת חולשה ותורפה, העושה אותו אובייקט זמין לסחטנות. ועובדת היותו של ראש הממשלה פגיע ולחיץ היא לכל הדעות עובדה בעלת חשיבות ציבורית.

הנה אפוא הפרדוקס במלוא תפארתו המוזרה. מנהיג המכריז בפרהסיה על נטיותיו המיניות עושה אותן לחלק מצנעת פרטיותו. אך כאשר אותו מנהיג מבקש לשמור על פרטיותו ולהצניע את נטיותיו, הן מיד הופכות לבעלות עניין לציבור.

סבך מוזר לא פחות מצמיחה גם פרשיית המטפלת לבית נתניהו. ושוב, רק צדיקים גמורים ומעלה יכפרו בזכותה של העיתונות לעסוק באותה נערת או-פר אשר נמצאה בוכייה על המדרכה מול בית ראש הממשלה. ראש ממשלה המחזיק ללא הרף את אשתו מתחת לבית שחיו, המספר שוב ושוב בנפלאות הזמרה הליטורגית של בנו, הגורר עימו את כל משפחתו לנסיעות עבודה – אל לו להלין אם העיתונות ממשיכה ומציצה בבני ביתו גם, ואולי דווקא, בשעות שבהן אין הוא מציג אותם לראווה רשמית.

כזכור, נגדשו העיתונים בסיפוריה של המטפלת המושלכת על מנהגי ההעסקה המוזרים של הגברת נתניהו, על הרגלי הניקיון המופרזים שלה, על סגנון דיבורה ועל הליכות ביתה. למרבה הצער, עדויותיה של המטפלת נשמעו הרבה יותר אמינות מאשר אשד ההכחשות (שלפחות חלקן מופרכות וחצופות בעליל) של הגברת נתניהו ולהקת הדוברים הזריזים של משרד ראש הממשלה. גם אם רק מחצית מדבריה של הגברת נתניהו נכונים, עולה האפשרות שהיא תצא נשכרת אם תפנה לקבלת ייעוץ וסיוע מקצועיים. ולפתע מוצאת עצמה התקשורת, שהיתה בטוחה כי אין היא עוסקת אלא בסיפור עסיסי על אשת ראש ממשלה רגזנית, תקועה עם דילמה הרבה יותר סבוכה: האם, במסגרת הפרטיות הפתוחה שהנהיג ראש הממשלה, גם מצבה הנפשי של אשתו הוא נושא לגיטימי לעסוק בו? לכאורה – חס וחלילה. הגברת נתניהו איננה מנהיגה, איננה אשת ציבור, איננה נבחרת, וממילא ענייניה האישיים והרפואיים הם בחזקת צנעת פרט מוחלטת. אבל מאידך גיסא, האומנם רשאית התקשורת להתעלם מן האפשרות שבעיות מן הסוג הזה בבית ראש הממשלה מטואטאות אל מתחת לשטיח אך ורק כדי לשמור על חזות משפחתית נקייה מכל רבב?

והרי לנו שוב פרדוקס: ראש הממשלה עשה את פרטיותו לפומבית, אך דווקא הנתחים שבהם הוא מבקש להתהדר ראויים אך בקושי לפרסום. אין בהם כל חשיבות. וכי איזה עניין ציבורי יש בתמונות הגיפופים בין ראש הממשלה ואשתו, או במראה ילדיו המותשים בוהים בדוב פנדה או בחללית דיסקברי?

אך לעומת זאת, מרגע שמר נתניהו פתח בפני התקשורת את השערים הללו – הופקע העניין מסמכותו, ודווקא הפינות הנידחות יותר, שאותן, מן הסתם, הוא מבקש להצניע – דווקא הן זוכות לפתע בחשיבות ציבורית. התקשורת אמנם רשאית להמשיך ולהציץ בנתחי ה"פרטיות" שהקציב לה ראש הממשלה כדי לענג בהם את בלוטות הקרנות של לקוחותיה, אך חובתה האמיתית היא להעמיק ולחדור אל מעבר לתחום הזה, על מנת לבדוק מהו המחיר שמשלמים כל בני המשפחה על חשיפתם לעין הציבורית.

למשל, האין זו חובה לחקור, ולפרסם, מה עושה החשיפה לאבנר ויאיר? האין זו חובה לחקור ולפרסם האם אמנם סובלת הגברת נתניהו מהפרעה התנהגותית כפייתית? (ולחלופין - האין זה לגיטימי לחקור ולפרסם מה אמת ומה שקר בעדויותיה של אותה מטפלת?). והאם אין זו חובה לחקור ולפרסם עד היכן מוכן בנימין נתניהו להרחיק לכת בהתעלמותו מבעיות דומסטיות, בגיוס אנשי לשכתו ובהסתכסכות עם האמת כדי לשמור על תדמית משפחתית נקייה מכל רבב?

שאלת החדירה העיתונאית לפרטיותו של המנהיג היא, כך נדמה לי, עוד אחת מאותן שאלות נפתלות שאין להן תשובה נוסחתית חדה וברורה. אין כלל ברור לחובותיה וזכויותיה של העיתונות זולת המבחנים הנזילים והסובייקטיביים של "זכות הציבור לדעת" ו"חובת הציבור לדעת". אך כל מנהיג המבקש לשמור את נפשו מצרות, ראוי לו שיידע כי מרגע שהורם מעם והוצב בראש המחנה, אין לו עוד "חיים פרטיים" כלל. כל תג ותג בו, בחייו, בהליכותיו, נעשו נחלת הציבור. מוטב לו על כן שיהלך בכל רגע ובכל מקום, בשכבו ובקומו, בבואו ובלכתו, במסתרים ובפרהסיה, כאילו ארבע מצלמות נועצות בו את עדשותיהן וכאילו שבעה מיקרופונים מייחלים למוצא פיו, ותריסר עיתונאים עם עטים שלופים אופפים אותו כלהקת יתושים טורדנית. כי הסוד אשר הוא ינסה להצניע מתחת ל"צנעת הפרט" - הוא-הוא הסוד אשר יפילו.

גיליון 4, יולי 1996