שלוש זוויות על שחיתות

כל העיתונים עוסקים היום בשר לשעבר בנימין בן-אליעזר, שמת השבוע כשעננה של חשדות וסעיפי אישום מרחפת מעל ראשו. לצד האג'נדות העיתונאיות (המוצהרות והנסתרות) וסגנונות העריכה הייחודיים, אופן הטיפול בחשדות ובעדויות על שחיתות במערכת הפוליטית הוא אחת מטביעות האצבע המאפשרות להבדיל בין שלושת היומונים הבולטים בישראל – "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" – שלכל אחד מהם שיטה וצורה משלו לעסוק בשחיתות.

"ישראל היום". החינמון של שלדון אדלסון – שבעצמו נאלץ בשנים האחרונות להתגונן מפני האשמות בביצוע מעשי שחיתות במסגרת עסקי הקזינו שלו (ושילם סכום עתק עבור השתקתן) – הושק כעיתון ששם לו למטרה ללחום בשחיתות. למעשה, זו היתה הכותרת הראשית הראשונה שפורסמה בו, אי אז בקיץ 2007: "התוכנית למלחמה בשחיתות". ראש הממשלה היה אז אהוד אולמרט, היושב כעת בכלא בגין עבירות שביצע כאיש ציבור. היומון הצעיר, שנוסד עבור האלטרנטיבה בנימין נתניהו, התאמץ לכרסם באולמרט ככל יכולתו.

השנה היום היא 2016. נתניהו סוגר שש שנים וחצי בשלטון, תקופה שבה האג'נדה של "ישראל היום" השתנתה מן הקצה אל הקצה: אחד מחמשת הדיברות שנדפסים בפתחו מדי יום אמנם קורא "לתמוך בשלטון החוק", אך בפועל הפך "ישראל היום" מעיתון שהתחייב להילחם בשחיתות לעיתון שלפחות בכל הנוגע לנתניהו משמש כמכשיר להכחשת חשדות לשחיתות ושאר התנהגויות תמוהות עד פסולות, שנקשרו בעיקר ברעייתו שרה.

איך בכל זאת נלחמים בשחיתות ושומרים על "שלטון החוק"? מפנים את החצים לאופוזיציה. למרבה הנוחות, פואד מגיע מחממות השחיתות של השמאל, ולא של הימין. ב"ישראל היום" תמכו השבוע בבעל הטור יוסי ביילין, שבחר למתוח ביקורת על בן-אליעזר, בשעה שרוב מספידיו דיברו על מושגים מופשטים כמו תרומה אדירה, חמימות ולבביות. בעל הטור הבכיר של החינמון, דן מרגלית, כותב היום שביילין צדק, וביילין עצמו הסביר את עצמו במדור הדעות לפני כמה ימים. כתבה מאת נדב שרגאי, המתפרסמת במוסף הפוליטי, מסכמת את חייו של האיש לנוכח הפרק החותם שלהם, זה שבו התרופפו בריאותו ותדמיתו הציבורית.

בידיעה קצרצרה מעדכנים עורכי "ישראל היום" את קוראיהם בהתפתחות האחרונה בפרשה שבעבר כיכבה בשער החינמון. על-פי תחקיר של מתי טוכפלד שפורסם ארבעה ימים לפני הבחירות הקודמות, "חברה פרטית המקורבת להרצוג" שילמה 40 אלף שקל לשם מימון קמפיין הכפשה נגד שלי יחימוביץ' לקראת הפריימריז שנערך במפלגת העבודה בעת שהרצוג כיהן כשר הרווחה. בתמורה, טען טוכפלד מפי מקור אנונימי, סייע הרצוג לעסקיה של אותה חברה.

"המשטרה: אין די ראיות להעמיד את הרצוג לדין", מדווח הבוקר כתב הפלילים איציק סבן בעמוד 17. "עם זאת, נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את שמעון בטאט, בכיר לשעבר במטה הרצוג, בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד ובקבלת תרומה אסורה", הוא מוסיף בקול ענות חלושה.

וביילין? טורו השבועי מוקדש היום להינדנבורג.

"ידיעות אחרונות". הטבלואיד של משפחת מוזס סיפק לכל אורך משפטי אולמרט תמונת מראה של הסיקור שהציע "ישראל היום". כשב"ישראל היום" מרחו כותרות על הגילויים שהעלו החקירות, המשפטים והתחקירים העיתונאיים (שביצעו כלי תקשורת אחרים), ב"ידיעות אחרונות" ריככו, סיחררו, החביאו בעמודים אחוריים ובשעת דחק – לאחר שכבר הוכח שהיתה שחיתות – גם הסבירו שלמרות זאת, אולמרט היה ראש ממשלה מצוין שעשוי היה להגיע להישגים כבירים אילו רק הניחו לו.

השבוע הגיעה הנטייה הפסולה הזאת לאחד משיאיה הגרוטסקיים, עם פרסום המלצת המשטרה להגיש עשרות כתבי אישום בפרשת השחיתות בחברה הממשלתית נתיבי-ישראל. בעיתונים הכלכליים "גלובס" ו"דה-מרקר" הקדישו להתפתחות כפולות עמודים מושקעות שבהן הובלט מצעד הבושה: דיוקנותיהם של החשודים המרכזיים, לצד החשדות המיוחסים להם (ב"הארץ" חיזקו גם בהפניית שער).

ב"כלכליסט" ובטבלואידים התלהבו קצת פחות: ביומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות" זיכו את ההמלצה בידיעה בינונית בעמוד 10, ובה שובצו תמונותיהם של שניים מבכירי החשודים, אלכס ויז'ניצר ושי ברס. ב"מעריב" הקדישו לסוגיה כתבה גדולה, אבל בכפולה החמישית; ב"ישראל היום", שהתהפוכות הקואליציוניות הוציאו את אביגדור ליברמן ואת ישראל-ביתנו מהרשימות השחורות שלו, התפרסמה ידיעה בינונית בעמוד 15. וב"ידיעות אחרונות"? פרשת השחיתות הגדולה שבה מעורבים כמה מאנשי המנגנון הבכירים בישראל-ביתנו ומקורביו של ליברמן, שבעצמו מקורב ל"ידיעות אחרונות", זכתה בעיתון לידיעת צד קצרצרה, נטולת פירוט וכמעט נטולת שמות, אי שם בעמוד 16. כפי שניתן לראות, היא כללה שלושה משפטים בלבד. אחד מהם מוקדש להכחשת הממצאים, שכאמור – כלל אינם מפורטים.

המקרה של בן-אליעזר ו"ידיעות אחרונות" אמנם היה פחות מובהק מהמקרים של פוליטיקאים מושחתים כאולמרט, ליברמן ואריאל שרון, אך גם כאן ניכרה נטייתם של העורכים להצניע את ההתפתחויות ולהיטיב עם האיש. כעת, לאחר מותו, המגמה הזאת נמשכת.

סימה קדמון, כצפוי, מתגייסת היום להגן על כבודו של השר המת: היא יוצאת נגד ביילין ("כל-כך מביך"), וגם נגד אהוד ברק, שדווקא שיגר הספד ממלכתי שכלל בסך הכל התייחסות ל"צללים" בחייו של פואד ("יותר יבש ומנוכר מערך ב'ויקיפדיה'"). כתבת מגזין מאת נחמה דואק מוקדשת לחבריו של בן-אליעזר ולבנו יריב, שמלין על "שפיכת דמו" של אביו. הבן, כזכור, נחקר גם הוא בגין מעשי השחיתות שבהם נחשד אביו.

בכתבה אחרת המתפרסמת ב"מוסף לשבת" מראיינת דואק את בעל הטור גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ומי שנודע בציבור בעיקר בגלל הסתבכותו בפרשות השחיתות של אביו. שרון הבן, מהפובליציסטים התמוהים שהצמיחה העיתונות העברית בשנים האחרונות (מקום של כבוד לצד חיים שיין), הודיע לאחרונה על התפקדותו לליכוד, ובעיתון שנותן במה קבועה למאמריו נותנים לו הזדמנות לשטוח את משנתו.

המראיינת לא מזכירה שרק לפני חמש שנים התפקד שרון לקדימה, המפלגה שאביו הקים כשדווקא פרש מהליכוד, אך כן מקפידה להזכיר את החשדות לגביו בפרשת האי היווני, שבמסגרתה קיבל מאות אלפי דולרים מאיש העסקים והעבריין המורשע דודי אפל (דואק משמיטה את פרשת סיריל קרן, שגם בה נקשר שרון). עורכי המוסף, מצדם, עושים מעשה-עמוס-רגב ונמנעים מהבלטת הפרטים ותגובתו הסתומה עליהם ("התיק נסגר ולא חשוב מאיזו סיבה", הוא אומר, ודואק מדייקת: הסיבה היא מחסור בראיות). אחרי הכל, שרון יצא לקמפיין, והסיקור ב"ידיעות אחרונות" הוא חלק ממנו, ולא ניסיון לחשוף את האינטרסים שעומדים מאחוריו.

הכותרת שהוענקה לראיון ("שרון השלישי") ממצבת את שרון כממשיכם של אביו (שבעצמו קיים יחסי קרבה נסתרים עם בכירי העיתון של המדינה) ושל אחיו עמרי (חבר-כנסת לשעבר שכזכור נשלח למאסר בגין עבירות שביצע בעת שניהל את קמפיין הפריימריז של אריאל שרון – פרט שכמובן אינו נזכר). כיתוב התמונה קורץ לימין, כמנהגו של "ידיעות אחרונות" מאז הפסיד בבחירות האחרונות ("פינוי התנחלויות? מה פתאום"). הציטוט המובלט מבליט את עיסוקו של המרואיין ברעיית כבשים (דוד המלך, משה רבנו, גלעד שרון), בתוספת סופרלטיב עצמי המדגיש שוב את ייחוסו המשפחתי ("גדלתי בבית פוליטי שבו נושאי ביטחון, התיישבות ומים נדונו סביב השולחן"). לחיזוק התדמית הדביקה מחלקת הגרפיקה גם תמונה קטנה של כבשה.

ומה לגבי הראיון עצמו? שרון מתחמק מלענות על שאלות בסיסיות, ובניגוד לטוריו עזי המבע מצטייר כאדם אפור עם תוכנית מדינית שמבוססת על ההנחה החוצנית שלפיה הציבור הפלסטיני אינו מעוניין במדינה משל עצמו. "חוץ מהתארים ומהשם שרון, מה אתה מביא איתך?", שואלת אותו דואק, וגלעד שרון משיב: "מי שקורא את טורי בעשור האחרון ראה שם את עמדותי ואת הפתרונות שאני מציג בנושאים השונים".

ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" לטובת הקריירה הפוליטית של גלעד שרון מזכירה שוב את נטייתו של העיתון לבחור את פוליטיקאי המחמד שלו לפי מידת הסירחון של קופת השרצים שהם נושאים אחריהם.

"הארץ". העיתון היחיד מבין השלישייה שהעמיד את פרשות השחיתות של בן-אליעזר במרכז סיקור מותו הוא "הארץ", שביודעין מקבע כך את זכרו כפוליטיקאי מושחת שנתפס על חם רק בשנותיו האחרונות, ולא כפוליטיקאי ומצביא נהדר ואמיץ שרק במקרה, לא ברור איך, הסתבך באי-סדרים פעוטים ולנצח יהיה זכאי לחזקת החפות. הטור לזכרו נושא היום את הכותרת "הממזר שהיה למלך", וכולל אפילו את הקביעה שלפיה (למרות כל מה שנאמר עליו בימים האחרונים) בן-אליעזר בעצם גם לא היה מצביא דגול.

אמיר אורן, החתום על טור החיים שכאלה של בן-אליעזר, פותח את הרשימה בסיפור שאירע במשמר-הנגב ב-1969, ושממנו ניתן ללמוד על יחסו של האיש לכללי המשפט: "פואד בן-אליעזר, סגן-אלוף במדים מאובקים, אחרי לילה נוסף של פעילות סיירת שקד בשלוש הגזרות של פיקוד הדרום – סיני, עזה, ערבה – שותה קפה במשרד המפקד ומשוחח עם אורח. קדוש, רס"ר היחידה, מנסה להקפיד על מראית עין של משטר ומשמעת, לא בדיוק מורשת היחידה. הוא פותח את דלת החדר ואומר: 'משפטים'. האורח קם לצאת. 'שב', תופס פואד בידו, 'תראה איך אני שופט חיילים'.

"נכנס לוחם, רב-טוראי. מה עולל, במה חטא, לא ידוע, לא נאמר. אין צורך, אין זמן. עוד הרב"ט מתלבט אם להצדיע ומאפרה מתעופפת לעברו, מחטיאה במקצת את בלוריתו. 'מה, המג"ד, פואד...', פולט הנאשם המותקף, המום מזריקת הדיסקוס האולימפית. 'שתוק!', גוער פואד. 'על מה שעשית' – אותו מעשה מסתורי, שפואד לעולם לא יטרח לברר מהו – 'מגיע לך להיכנס ל-35 יום בפנים. אין לי חיילים לבזבז עכשיו. זה העונש שלך. צא!'. ולאורח, לאחר שקדוש והרב"ט פינו את החדר, ההבעה הזועפת התחלפה בחיוך שובב: 'ראית?'".

אורן כלל לא מגיע לענייני השחיתות שנחשפו בערוב ימיו של בן-אליעזר. הללו נפרשו בהרחבה בידיעות שפורסמו ב"הארץ" השבוע, לאחר הודעת המוות. אפילו יוסי ורטר, המקדיש חלק מטורו להלעגת יוסי ביילין, מודה כי "עובדתית, הוא צדק בכמה מהאבחנות שלו: פואד היה פוליטיקאי כוחני ודורסני, איש הפוליטיקה הישנה, של קבלנות קולות וקולות בקבלנות, נגוע בשחיתות" ("אך מת בחזקת חף מפשע"). ורטר, אגב, לא מפרט במה שונה ה"פוליטיקה החדשה".

בניגוד ל"ידיעות אחרונות", המצניע דרך קבע מידע על שחיתות ציבורית (לעתים אפילו כשמדובר בחשדות הקשורים לראש הממשלה נתניהו), ובניגוד ל"ישראל היום" המוציא את שופר השחיתות רק כשהדבר תורם לצרכיו של האיש שלמענו נוסד העיתון, ב"הארץ" מדגימים גם השבוע אג'נדה שלפיה שחיתות פוליטית היא תופעה פסולה באופן גורף – בימין, בשמאל, בכל מקום – ולא רק כשהיא נדבקת במי שרוצים לפגוע בו.

בהתאם, בעמודי החדשות של העיתון מתפרסם היום תחקיר קצר (חיים לוינסון) על התנהלות מעוררת תהיות של יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל (המחנה-הציוני), יממה לאחר פרסום תחקיר בעל קווים דומים על שרת המשפטים איילת שקד (הבית-היהודי). באופן טבעי, "הארץ" הוא העיתון היחיד שממשיך גם היום לעמול על קילוף מעטה החשאיות מעל רשת קשריו הכלכליים של ראש הממשלה, העומדת בימים אלה תחת חקירה שרוב פרטיה טרם נחשפו.

"בשנות ה-80, כאשר בנימין נתניהו היה שגריר ישראל באו"ם, הוא ניצל את התקופה בארצות-הברית כדי לטוות סביבו רשת של תורמים חרדים-אמריקאים, בהם משפחת רכניץ. המשפחה, המתמחה בנדל"ן, תורמת כסף למסעות הבחירות של נתניהו ומגייסת לו תורמים – מעורבת בימים אלה בבדיקה המתנהלת נגד ראש הממשלה, ואחד מבניה נהפך לעד מדינה בפרשת שחיתות הנחקרת בניו-יורק", קוראת כותרת המשנה לכתבתו של שוקי שדה.

גם השבוע, באף עיתון אחר לא חשבו שמן הראוי לחפור בסוגיה.

הכותרות הראשיות

כותרותיהם הראשיות של ארבעת היומונים מחלקות אותם הבוקר לשני מחנות: מחנה אחד, שבו חברים "ישראל היום" ו"מעריב", מבליט את התפוצצותו של הלוויין עמוס 6 בארצות-הברית במהלך ניסוי שנערך לפני שיגורו. בכל העיתונים מסכימים כי מדובר במכה כלכלית קשה לחברת חלל של שאול אלוביץ', העומדת בפני מכירה לחברה סינית (ב"ישראל היום" נמנעים מלהזכיר את שמו של בעל ההון המיודד עם ראש הממשלה), ומוסיפים כי מדובר גם במכה עבור התעשייה האווירית, יצרנית הלוויין. "הלוויין אמור היה לשמש גורמים ממשלתיים", מציינים עורכי "ידיעות אחרונות" בתרשים שנלווה לדיווח.

המחנה האחר מבליט משבר קואליציוני, ולמעשה את השלכותיו על הציבור הרחב. "הרכבת לא תבצע עבודות בשבת, ונסיעות בשישי ובמוצ"ש יבוטלו", מוסרת ביובש הכותרת הראשית של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" נוטלים את המידע הזה וטובלים אותו בצהוב, או יותר נכון בחאקי: "שמו פס על החיילים", זועקת הכותרת הראשית של העיתון (איתמר אייכנר).

בכותרת המשנה משליכים את האחריות למשבר על ראש הממשלה. "בערב: נתניהו ויתר לחרדים שאיימו לפרק את הקואליציה – והודיע שהעבודות ברכבת יתבצעו בשישי בבוקר ובמוצ"ש במקום בשבת", נכתב שם. "כל זה קורה רק כי נתניהו החליט להחליש את [שר התחבורה ישראל] כץ, לסכסך בינו לבין החרדים ולהראות שמה שכץ לא נתן – הוא, נתניהו, ייתן", נדפסת בשער תמצית מטורה של סימה קדמון.

"ישראל היום" הוא היומון היחיד שבו הסוגיה כלל אינה מעפילה לשער. כדי לקרוא מה חדש בעניין המשבר הקואליציוני נדרשים הקוראים לדפדף עד עמוד 17, שם נדפסת ידיעה קצרה שבה מוכחש המידע המופיע בכל שאר העיתונים. הכתב, מתי טוכפלד, שוחח עם "גורמים בלשכת ראש הממשלה" ושמע מהם כי "בישיבה לא עלתה סוגיית ביטול קווים כלשהם".

הסינים

"מאי 2014, חברת ברייטפוד הסינית קונה את תנובה לפי שווי של 8.6 מיליארד שקל. השווי הזה כל-כך גבוה שאפילו מאיר שמיר, שלא רצה להיפרד מהנתח שלו בתנובה, משתכנע למכור. אוגוסט 2016, בנק הפועלים מזמין הערכת שווי לתנובה, ומקבל מספר נמוך ביותר משליש: 5.5 מיליארד שקל", כותב גולן פרידנפלד ב"מוסף כלכליסט".

"בין לבין באו לכאן סינים שרצו לקנות את הפניקס, סינים שרצו לקנות את כלל-ביטוח, סינים שרוצים לקנות את חלל-תקשורת, סינים שקנו את קבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב – כולם במחירים מופרזים, כאלו שיכולים לשכנע את מי שלא רוצה למכור. עוד לפני ששואלים אם ראוי לאפשר רכישות כאלה, צריך שמישהו יתחיל לנסות להבין למה הסינים מוכנים לשלם כל-כך הרבה תמורת נכסים שברור לכולם ששווים פחות".

הסוגיה עולה גם ב"גלובס", שם משוחח עמירם ברקת עם יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר. עמידרור קורא למדינת ישראל להקים מנגנון שימנע מכירה של "חברות ונכסים בתחומים מסוימים" לזרים.

חולשות וצנזורה

"אני חלשה. אני בורחת אל גבולות הלגיטימציה, הנוחות, אל המרחק הקצר אל בית-החולים, אל הסבירות שהאיש הזר בתחנה אינו רוצח", כתבה אמילי עמרוסי בטור שפרסמה בשבוע שעבר ב"ישראל היום" תחת הכותרת "למה עזבתי את טלמון". עמרוסי, מנשות התקשורת הבולטות שהצמיחה תנועת ההתנחלות, הודיעה לקוראיה כי החליטה לעבור לירושלים – הצהרה שבאופן טבעי עוררה פולמוס ער בקרב הקהילה שאותה היא מייצגת. כעת, מקץ שבוע, מצטרף לפולמוס הזה גם העיתון המזוהה ביותר עם מפעל ההתנחלות, החינמון השבועי "בשבע".

עורך "בשבע" עמנואל שילה, תושב קרני-שומרון, מקדיש חלק ניכר מטורו השבועי כדי למתוח על עמרוסי ביקורת רכה (אם כי רומז רמיזה לגופה של עמרוסי, ולא לגופה של הסוגיה העקרונית: "ייתכן שיש לאמילי נימוקים נוספים ומוצדקים שבחרה לא לשתף בהם את קוראיה"), ומציין כי לא היה נדרש לכך אלמלא פרסמה את דבריה ב"עיתון הנקרא ביותר בישראל", כהגדרתו.

במוסף המגזיני של "בשבע", "אתנחתא", מספק בעל הטור אבי סגל זווית הפוכה. "מתברר שהציפייה היא לצנזורה עצמית, לכתיבה חיובית ולהצגת המתנחלים כגוש אחד גדול של שלמות והרמוניה קוסמית", כותב סגל. "בישראל תשע"ו, המתנחלים והציבור הסרוג עדיין כמהים לאהבה ורגישים לביקורת, גם כשהאחרונה מובלעת בתוך תיאורים של קשיים אובייקטיביים ותחושות סובייקטיביות, גם כשהיא כוללת מחלוקות ערכיות ענייניות ונטולות רוע, וגם כשהיא עטופה במילות הערכה וכבוד ומונחת לצד תיאורים חיוביים לשם האיזון הקדוש. הטור ב'ישראל היום' חייב להיות ייצוגי במאת האחוזים, כי האויב מאזין. הרי מישהו בתקשורת העוינת עוד יחגוג על המתנחלת שהתייאשה מהמגורים ביו"ש".

לשם ההמחשה חולק סגל סיפור אישי. "גם אני עזבתי פעם את ביתי שבהתנחלות ועברתי לעיר הגדולה", הוא כותב. "הייתי אז בן אחת עשרה וחצי, ולמרות שהמעבר היה בחירה של הורי ולא שלי, זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. למעשה רציתי לעבור משם זמן רב קודם לכן.

"בדומה לגיבורת סרט האנימציה המוצלח 'הקול בראש', גם אצלי היה רגש בשם כעס שדחף אותי לעלות על אוטובוס, לברוח מהיישוב ולחזור לעיר שבה נולדתי. [...] מדוע רציתי לעזוב? לא משום שלא היה מניין נשים ביישוב, וגם לא כדי לפגוש יותר חילונים או יותר אתיופים. רציתי לעזוב כי המקום היה קטן, הילדים היו אכזרים ולפחות שני מורים הכניסו לנו מכות על בסיס קבוע.

"עד יומי האחרון לא אשכח את הסטירה המצלצלת שהעיף אחד המורים הצעירים לילד בן תשע רק משום שהתמהמה בכניסה לכיתה. והילד הזה הוא אני. ולא, ממש לא הייתי מקרה יחיד. באופן פלאי למדי, הבאגים של ילדותי ביישוב מעולם לא פגעו באהדתי לאנשיו, שלא לדבר על היישוב היהודי ביש"ע כולו. זאת לא תסמונת שטוקהולם – אוקיי, אני מקווה שלא – אלא תוצאה של התבוננות ממרחק, של ההשתדלות לראות את המציאות כפי שהיא: מורכבת".

עניין אינטימי

כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" היא ראיון שערך כתב התקשורת יונתן כיתאין עם אבי משולם, עורך "וואלה" ו"מעריב" לשעבר וכיום מנכ"ל רדיו תל-אביב. משולם מכחיש את הטענות על צנזורה, פרסום סמוי וניגודי עניינים שעלו בתביעה שהגישו השדרנים הראל סלוצקי ועופר דומינגז, אם כי נמנע מלהיכנס לפרטים. "לא מדובר בוודוורד וברנסטין, אלא בסלוצקי ודומינגז", הוא אומר אחרי שכיתאין מעמת אותו עם טענותיהם המפורטות של השניים.

כשהוא נשאל אם ניתן להגדירו כמקורב לג'ודי שלום-ניר-מוזס – שהינדסה את מינויו לתפקיד עורך "מעריב" וזכתה (לטענת סלוצקי ודומינגז) להגנה מפני אזכורים ביקורתיים ברדיו – משולם עובר לאוף-רקורד, ולאחר מכן מוסר התייחסות עמומה על קרבה ערטילאית. גם על מה שעשה נוחי דנקנר לעיתון שמשולם ערך הוא מעדיף שלא להרחיב ("זה קצת להיות חזק על חלשים"), וכך גם בנוגע לשאלה מהי האוריינטציה הפוליטית שלו ("זה עניין אינטימי").

"חלק מהנושאים והתהליכים שעליהם מדברת מירי רגב למשל הם נושאים נכונים", הוא אומר בהמשך. "אתה יודע למה יש ברדיו האזורי גם יותר ימין וגם מוזיקה ים תיכונית?", הוא מוסיף, "כי הרדיו האזורי בנוי על זה שהוא מפרנס את עצמו. [...] זאת החלטה עסקית, זה מה שמדהים. עכשיו, זה לא 'לתת לעם מה שהוא רוצה'. זה לא לספק את יצריו, זה לשקף אותו, וזה בסדר".

חרף האווירה הזחוחה והרגועה שמשרה משולם לכל אורך השיחה, ואולי בגללה, מי שיקרא את הכתבה עד תומה עשוי להישאר עם תחושה מטרידה: הנה איש תקשורת בכיר המנהל כלי תקשורת רווחי (על-פי עדותו) שאיש אינו מאיים על קיומו, והוא חושש לדבר על מקורביו, על השקפותיו הפוליטיות, על התנהגות פסולה של טייקון שכבר אינו משקף איום לאף אחד ועל האופן שבו שורת ההכנסות של החברה פוגעת באופן יומיומי באיכות השידורים.

בתצלום השער של המוסף, זה שבו פורש משולם זוג זרועות אנושיות על זרוע מתכווננת של מיקרופון, אפשר להבחין שהוא מחייך, אבל רק קצת. "אני לא מפחד מליכודניקים", קוראת הכותרת העסיסית. לו עיתונות היתה סוגה ספרותית, אפשר היה להוסיף לכותרת הזאת עוד חמש מלים: "אני לא מפחד מליכודניקים, אבל חושש מהרבה דברים אחרים".

פישמן

ב"דה-מרקר" מקדיש גיא רולניק עוד טור לאליעזר פישמן, וחולק עם הקוראים סיפור אישי הממחיש את יחסיו האינטימיים של הטייקון הקורס (ובעל השליטה ב"גלובס") עם מערכת הבנקאות. "באחד הימים הוא זימן אותי למשרדו במגדל רובינשטיין בתל-אביב כדי להביע את חוסר שביעות רצונו מכתבה נוספת שפורסמה על מצבו הפיננסי", כותב רולניק.

"כאשר הצעתי לו להעביר למערכת את המידע שהוא חושב שטעינו לגביו, כדי שנוכל לתקן, הוא נעץ בי מבט ואמר: 'לא הבנת אותי. לא אמרתי שהכתבה לא היתה מדויקת. אמרתי שאני לא רוצה שתכתבו'. הסברתי לו שהוא אמנם קנה את 'גלובס', 'ידיעות אחרונות' ו-HOT, אבל לא את 'הארץ' וגם לא את 'דה-מרקר', והוא בתמורה הסביר לי בידידות שזה זמני, כי בקרוב נפשוט רגל. כאשר שאלתי אותו מאין לו הביטחון הזה, הוא פתח בתיאור, מדויק לדבריו, של החובות של קבוצת 'הארץ' למערכת הבנקאות. לא היה לי מושג מהם חובות הקבוצה – שהיא פרטית ואינה מפרסמת דו"חות לציבור – אבל התרשמתי שהאיש יודע על מה הוא מדבר. 'סודיות בנקאית'? לא כאשר מדובר בפישמן ובראשי מערכת הבנקאות בעשור האחרון".

עושים לביתם

במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" נמשך גם היום קמפיין "משפחה בצמיחה" של בנק הפועלים, הכולל טור פרסומי מאת מנהלת בכירה בבנק ("המהפכה הטכנולוגית מאפשרת לנהל את התקציב טוב מאי פעם – ובהשקעה מינימלית של זמן"). העיתון של משפחת מוזס אמנם חתם לאחרונה עוד קיץ ללא שיתוף הפעולה המסחרי עם משרד החינוך, שיצא מידיה של מפלגת יש-עתיד, אך היום מגיע לשיאו קמפיין פרסומי אחר שיצא לפועל באמצעות מערכת התוכן של "ידיעות אחרונות".

מנויי העיתון מקבלים היום לבתיהם מהדורה פרסומית מיוחדת של המוסף "זמנים בריאים" (המופץ בדרך כלל בימי ראשון) במימונה של חברת תנובה. שמו של הקמפיין כבר מוכר להם מהשנה שעברה ומהמדור הקבוע ב"7 ימים": "בית בריא". בתפריט: טור חגיגי מאת המנכ"ל, מדריך מאת דיאטנית הבית וכתבות מאת הכותבים הקבועים יקיר אלקריב, איריס ליפשיץ-קליגר, שיר-לי גולן, איילת הירשמן ומירי בן-דוד ליוי, המתגייסים למיתוגה של תנובה כחברה המייצרת מוצרים בריאים.

אף שהמוסף נושא גילוי שלפיו הוא מתפרסם "בשיתוף חברת תנובה", עורכיו בכל זאת מאפשרים לחברה המממנת להסוות את סיבת קיומו. פרויקט "בית בריא", כותב המנכ"ל אייל מליס במאמרו, "נולד מתוך הרצון לסייע לקוראים ולגולשים לשפר את התזונה המשפחתית שלהם ולהגדיל את המודעות לאורח חיים נכון". אפשר לשער שלא זה מה שנכתב בבריף שניסחה חברת הפרסום שתיווכה בין הצדדים.

שרה בדרכים

שני עיתונאים נדרשו לשם חיבור ידיעת התצלום התקופתית של "ישראל היום" על שרה נתניהו ועל האהבה שמרעיף עליה הציבור. עשרות מסוגה התפרסמו בחינמון בשנים האחרונות.

ענייני תקשורת

ב"מוסף הארץ" מראיין ניר גונטז' את תת-אלוף יוחאי בן-יוסף, שליש מההרכב שישפוט את אופק בוכריס, קצין צה"ל הנאשם בביצוע אונס ועבירות מין אחרות בשתי חיילות שהיו כפופות לו. בן-יוסף מנצל את ההזדמנות כדי לסגור חשבון עם הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, שפרסם עליו השבוע מידע שגוי. הוא מכנה אותו "כתב רקק שמייצג רק רכילות ואינטרסים בלי שום הבנה בצבא ושום יכולת ניתוח", ומאיים כי יגיש נגדו תביעת דיבה. בהערת שוליים מציין גונטז' כי יהושוע נמנע מלהגיב, וכי למחרת הפרסום נדפסה ב"ידיעות אחרונות" התנצלות.

אבי בניהו, בטורו השבועי ב"מעריב", ממחיש את הבעייתיות שבהענקת טור אישי קבוע ליועץ תקשורת שמתוקף תפקידו בוחש תדיר בציבוריות הישראלית. היום למשל הוא מקדיש חלק ניכר מטורו לשני הישראלים הבולטים שמתו השבוע, בנימין בן-אליעזר ומוזי ורטהיים. בניהו מהלל את שניהם, ובשולי הדברים מספק גילוי נאות: בן-אליעזר ("ייתכן גם שכשל, אינני יודע") מינה אותו למפקד גלי-צה"ל, ואילו ורטהיים ("לוחם, חולם ומגשים") היה הלקוח הראשון שלו לאחר שפרש מהצבא ופתח משרד יחסי-ציבור.

בניהו כביכול עושה כראוי ומצרף גילוי נאות, אך בכך אין די. ניגודי האינטרסים שלו אינם מתמצים בגופים ובאישים הנמנים על חוג לקוחותיו, אלא כוללים גם את מתחריהם ואת הלקוחות הפוטנציאליים, שהם למעשה כל השאר. גם ליועצי תקשורת יש זכות לכתוב בעיתון, בוודאי כשהם משתדלים לציין את ניגודי העניינים שלהם כפי שעשה בניהו במקרה זה. יחד עם זאת, העורכים צריכים להפנים שמדובר במוצר שערכו ירוד וטיבו האמיתי אף פעם לא ידוע, ולכן עדיף פשוט לחסוך אותו מהקוראים.