"חברון ערב פינוי" הוא שמו של טור דיווח יומי שהחל להופיע בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ב-18 באוקטובר, כאשר המשא ומתן על ההיערכות מחדש בחברון עלה לכותרות. למען כתיבת טור זה עזב צבי זינגר את ביתו בירושלים לטובת חדר דל ריהוט, בלשון המעטה, באכסניית בית-בית"ר שבשכונת אברהם אבינו - סמוך לשוק של חברון, לכיכר גרוס ולעוד מוקדי מתיחות.
את הטור הראשון בחר זינגר להקדיש לראיון עם מתנחלת חברונית ושמה אורית סטרוק. "משפחת סטרוק", סיפר לקוראיו, "חיה בארבעה חדרים צנועים, צפיפות שאופיינית לדירות המתנחלים כאן. אבל מה זה לעומת הקרוואן הדחוק שבו התגוררו כאשר באו לחברון. 'כל פעם שעשינו שם צעד, נשרה עלינו נסורת מהתקרה'", מצטט אותה זינגר. בהמשך הוא כותב: "14 שנה היא בעיר הזו. לפני כן התגוררה כחצי שנה בימית, והיא עדיין סוחבת את טראומת הפינוי ההוא. 'יצאנו משם כמו בהלוויה. היה קשה מאוד לראות איך מדינה שלמה מתגייסת להרוס את בתינו. ממש גררו אותנו משם בידיים. כעבור זמן קצר חזרנו ומצאנו את הבית הרוס. זו חוויה שלא שוכחים'. כמה שנים אחרי שהגיעה לחברון, הראתה לה אמה שיר שכתבה סבתה, המשוררת מלכה נשר שעלתה מהונגריה: 'על חברון נחלתי תקום', מצטטת סטרוק שורה אחת מתוך השיר. 'סבתא שלי לא הצליחה להגשים את חלומה. אני הצלחתי'".
מוטיב זה יהפוך לאחד הבולטים ב"חברון ערב הפינוי": מתן במה לעדויות המתנחלים על רגשותיהם כלפי המקום, למאווייהם, לחששותיהם, אפילו לבדיחות המתרוצצות ביניהם. זינגר מצטייר כמי שמבקש להציג בטורו את נקודת המבט של מתנחלי חברון, את רבגוניותם, את הפן האנושי של מחויבותם למקום, ומיניה וביה הוא מרכך את תדמיתם הקנאית השגורה בתקשורת. זינגר אינו מכחיש. "כשאתה בא לתאר דבר מקרוב, אתה צריך גם לתאר את ההיבטים האנושיים שלו. ואנשים זה דבר מורכב. זה לא שחור לבן. יש גוני ביניים ויש גם אפור באמצע. זה לא ציבור שעשוי מעור אחד".
איור: יערה עשת
אוכלוסייה רגישה לתקשורת
ובכל זאת, יש אפיון אחד שזינגר מסכים להחיל על היישוב היהודי החברוני כולו: "זו אוכלוסייה סופר-רגישה לתקשורת. אתה כותב עליהם פסיק אחד לא נכון, ומיד אתה מקבל פידבקים". על רקע זה, אפשר להניח שעיתונאי המבקש לגור בקרב אוכלוסייה כזו, ועוד באכסניה הנשלטת בידי הוועד המייצג אותה, עלול לכבול את עצמו מבחינה עיתונאית. אבל זינגר מצהיר כי עצמאותו גדולה: "אני מודיע לך שברגע שאמצא לנכון לכתוב את הדברים הכי חמורים עליהם, המגורים שלי שם לא ישפיעו כהוא זה על הכתיבה שלי. כהוא זה. אם הם זורקים אותי משם, מי שמפסיד זה הם - הם שמים את עצמם תחת סימן שאלה".
ומה עם הפסד הטור של "כתבנו שעבר להתגורר בחברון"?
"הטור יכול להופיע גם אם אני לא גר שם. אני יכול להסתובב שם מזריחה עד חצות. אז אני אבוא כל יום לחברון, ביג דיל".
באותה נימת ביטול מגיב זינגר גם על השאלה בדבר מידת התלות שיש לו במקורות המידע בעיר. דיווח מן הסוג שהעניק להלכי הרוח בקרב מתנחלי חברון מחייב אותו להתערות בתוכם במידה רבה ולרכוש את אמונם, אולי גם את אהדתם. מה יהיה על כל זה אם יפרסם לפתע בטורו "פסיק אחד לא נכון" בעיניהם?
"אז אתה מוצא מקורות אחרים, אין בעיה", הוא מסביר בהחלטיות. "אני לא נשען על מקור אחד. יש לי הרבה מקורות. אי אפשר לאיים עלי בסגירת ברז. סוגרים ברז אחד, אז יש עוד כמה. אין בעיה. היו דברים מעולם, והסתדרתי לא רע".
קורה לפעמים שאתה אומר לעצמך: "את זה אולי לא כדאי לכתוב – איך יסתכלו עלי כאן מחר בבוקר"?
"לא. אין אצלי שיקול כזה".
לא מופעל עליך לחץ מצדם?
"תראה, כל אחד תמיד מנסה להעביר את המסר שלו, אבל זה לא לחץ. אין עלי לחץ, ואני מעריך שהסיבה לכך היא שאני נמצא כבר מספיק זמן אצל ציבור המתנחלים, והם יודעים עם מי יש להם עסק. המפתח לכל זה הוא הגינות. הם מוכנים לקבל ביקורת, בתנאי שהיא ביקורת הוגנת".
חברון של זינגר היא יהודית מתנחלית
בטורו לא נתן זינגר למתנחלים הרבה סיבות שלא להיות מרוצים. ראשית, חברון של זינגר היא יהודית במובהק. יצור מכוכב אחר שיסתפק בקריאת טוריו, אפשר שלא יידע כי בחברון גרים ערבים, ובמספר גדול לאין שיעור מזה של יהודי העיר. ביטויים כגון "אתמול שבו לחייך בחברון", או "12:30 בצהריים היא שעה מסוכנת בחברון", לעולם מציינים נקודת מבט יהודית מתנחלית. אתמול שבו לחייך בחברון, משמע - "'אלוהים איתנו', אמר אחד התושבים אחרי ששמע בחדשות כי המשא ומתן על הסכם הפריסה מחדש בחברון שוב תקוע"; 12:30 בצהריים היא שעה מסוכנת בחברון, משמע - "בשעה הזאת יוצאים תלמידי בית הספר ופורקים את זעמם על מכוניות העושות את דרכן בין חברון לקריית ארבע". לנקודת מבטו של הצד הפלסטיני החברוני אין כמעט זכר. זינגר מסביר: "אין לי קשרים בצד הפלסטיני, וגם מלכתחילה הטור לא התיימר לתת את הזווית הזו". זה כנראה נכון בהחלט. ב"ידיעות אחרונות" מציגים כתבים אחרים את נקודת המבט הפלסטינית על המתרחש בעיר.
שנית, הסכנה הביטחונית בחברון של זינגר היא ערבית בעיקרה. "ייתכן כי אחת הסיבות לדחיפות שבה ישראל מבקשת לסיים את המשא ומתן על הפריסה מחדש בחברון", כתב ב-27 באוקטובר, "היא תופעה חדשה, המדאיגה מאוד את גורמי הביטחון בעיר: ניכרת תנועה של פלסטינאים המבקשים ליישב מחדש בתים שהיו נטושים זה שנים רבות בקסבה המזרחית של חברון". גם בקרב יהודי העיר הורגשה מגמה שכזו, וזינגר אף הקדיש לה כתבת מגזין מפורטת; אלא שאותה לא הגדיר כ"מדאיגה מאוד את גורמי הביטחון". הוא מאשר בשיחתו עמי כי לדעתו היישוב היהודי בעיר שקט לעומת היישוב הערבי. זו גם, כאמור, העמדה השלטת בטוריו.
החשש הביטחוני הוא, אם כן, מנת חלקם של היהודים בעיקר, וחשש זה זוכה לביטוי מפורט ביותר בטוריו. "תלמידי ישיבת שבי חברון, שמאז ומתמיד היו מן המתונים בעיר הקיצונית הזו, מקפידים בימים האחרונים שבעתיים על הוראות הביטחון של רבם - לא לצעוד בלי נשק את כ-150 המטרים המפרידים בין כיכר אהרון גרוס לישיבה בבית רומנו. נתתי טרמפ לשני תלמידי ישיבה שביקשו להגיע לבית רומנו. בכיכר גרוס הם הבחינו בשניים מחבריהם - אחד חמוש, השני לא. הנוסעים, שאחד מהם היה חמוש, ביקשו לרדת מהמכונית וללוות את חבריהם ברגל. 'ככה הם הורו לנו', הסביר לי אחד מהם. 'את הקטע הזה הולכים רק עם שני רובים לפחות'". ועוד דוגמה: "החששות מפני הפריסה מחדש", כתב, "הביאו לירח דבש ביחסי המתנחלים עם חיילי צה"ל. גם עם השוטרים היחסים לא רעים. תושבי הרובע היהודי לא חדלים לפנק את החיילים. אתמול בצהרי היום ליקקו הצנחנים של בית הדסה ארטיקים משיבי נפש שהעניקו להם המתנחלים. תושבת הרובע היהודי בחברון מסכמת במשפט אחד את השינוי מאז עלתה ממשלת נתניהו: 'בחודשים שלפני הבחירות צברתי עשרות תיקים ותלונות במשטרה. מאז הבחירות לא היתה אפילו תלונה אחת'".
העיתונאי הפופולרי בעיר
תושבת אחרת של הרובע היהודי בחברון, אלישבע פדרמן, נצפית מתראיינת לכתב גלי צה"ל, אורי גורדון, בשעה שזינגר ואני חולפים במכונית "ידיעות אחרונות" על פני ביתה. זינגר עוצר להאזין. זה כבר כמה ימים שבעלה, נועם פדרמן, נתון במעצר מנהלי, והיא שופכת את מר לבה בפני הכתבים. האמירה "על כל מתנחל בחברון יש ארבעה חיילים, ועל כל חייל ארבעה עיתונאים" מקבלת חיזוק נוסף כשעיני צדה במרחק כמה מטרים מאתנו את צוות הטלוויזיה של איתן אורן מערוץ 1, עורך ראיון עם מתנחלת מקומית סמוך לבית הדסה. חשדנותה של המתנחלת כלפי אורן עצומה. "נו, זה היה מספיק פנאטי?", היא זורקת לעברו בתום הראיון, ולא ברוח טובה. אורן מספר שוועד היישוב היהודי אסר על התושבים לדבר עמו. הדברים הגיעו לידי כך, שלעבר הצוות שלו הושלכו אבנים מכיוון הקרוואנים של תל-רומיידה.
זינגר פטור מאי נעימויות כאלה; הוא העיתונאי הפופולרי בעיר. מתנחלים ניגשים אליו, שואלים לשלומו, משוחחים איתו על דברים שהיו ומספרים לו על אירועים העתידים להתרחש. כשעה לאחר הראיון עם פדרמן הגענו לרחבת מערת המכפלה. אדם ממושקף, חובש כיפה סרוגה ועטוף בדובון כחול, ניגש אליו ואמר: "בסוף תקבל אזרחות כבוד כאן, זינגר. לא, אתה באמת בסדר, לא כמו ההוא מ'מעריב' שליכלך ומצא את הדרך החוצה".
כתב "מעריב" מתבקש להתפנות
מסוקרן אני ניגש לצלם "מעריב", הנמצא בקרבת מקום, ושואל במה הדברים אמורים. הוא מספר לי על הכתב שלמה צזנה, שעורר את זעמה של הקהילה היהודית המקומית בעקבות כתבה שפירסם על הפולחן סביב קבר ברוך גולדשטיין. שיחה עם צזנה מגלה יותר מזה: מתברר כי לפניו הרגיז את מתנחלי העיר עמיתו לעיתון גדעון שמרלינג, כשראיין סמוך לקבר גולדשטיין מתיישב שהביע תמיכה ברצח רבין ואף השמיע איומים מרומזים לגבי רצח נתניהו. ימים מספר לאחר מכן, כשהגיע צזנה לעיר וביקש להתאכסן באותה אכסניה שבה מתגורר זינגר ולדווח ממנה באופן יומיומי, אמר לו משה בן-זמרה, סגנו של דובר ועד היישוב היהודי בחברון, כי בעקבות מקרה שמרלינג "אנחנו שוקלים אם לאפשר לכתב של 'מעריב' לגור במקום". במשך ארבעה ימים עזב צזנה את העיר מדי לילה בחצות, עד שניתן לו מפתח לחדר בבית-בית"ר.
ב-4 בנובמבר פירסם "מעריב" כתבה פרי עטו, שגרמה לפרנסי הקהילה היהודית בחברון לשלול ממנו את זכות המגורים בקרבם. הכתבה סיפרה על טיפוח אתר קברו של גולדשטיין וכללה תצלום אווירי מאיר עיניים, שהראה את חלקת הקבר ואת הגן המקיף אותה. פרסום התמונה בעמודו הראשון של "מעריב" עורר את כעסם של מתנחלי חברון; הם טענו בפני צזנה שלא פנה לקבל את תגובתם ומחו על כך שכתבות מסוג זה מעכירות את האווירה והורסות אמון. בן-זמרה הודיע לו: "נפסיק לשתף פעולה איתך". יומיים לאחר הפרסום קיבל צזנה הודעה למכשיר האיתורית שלו כי עליו לפנות מיד את חדרו בבית-בית"ר, בנימוק ש"החדר דרוש לאנשים אחרים".
"צזנה עשה מעשה שלא ייעשה מבחינה עיתונאית", אומר צבי זינגר. "הוא פירסם כתבה גדולה על קבר גולדשטיין, שלא היה בה שום פרט חדש. לדעתי, הוא לא אשם בזה אישית. כך הנחו אותו. הדבר החדש היחיד שהיה שם זה שצילמו את המקום ממסוק. יופי. אבל בחומר הכתוב עצמו לא היה שום חידוש, לא היתה שום חשיפה. הקישור הזה שנעשה בין הגן הציבורי לבין הקבר היה לא במקומו, כי הגן היה קיים חמש עד שבע שנים לפני הקבר".
הקבר מוקם כך מלכתחילה, כסופו של שביל בגן?
"תראה, אתה בא עכשיו עם העניין של השביל - יכול להיות שזה דבר חדש, אני לא יודע. אבל הגן היה קיים, הצבא נתן את האישורים, וכל הדברים האלה כבר פורסמו. זה שצריך להעיף משם את הקבר זה סיפור אחר, אבל מבחינה עיתונאית, אם אני לא תורם איזו עובדה חדשה, אז מה עשינו?"
מה בדבר התרעה על תופעה קיימת?
"אז תחכה לבר-מצווה של הבן של גולדשטיין ותגיד דברים חדשים. אמנם לא אני דיווחתי משם, אבל 'ידיעות אחרונות' הצליח להכניס לשם כתבת, ובכתבה שלה בהחלט היו חידושים והיתה לה הצדקה עיתונאית. ועובדה: אף אחד לא בא אלי בטענות, למרות שנכתבו שם דברים מאוד קשים".
אתה לא היית חתום על הדיווח.
"זה לא משנה. הרבה פעמים יכולים לבוא אליך בטענות, שנוגעות לעיתון שלך למרות שאתה אישית לא כתבת את הדברים".
כיצד אתה רואה את ההוראה שקיבל צזנה לפנות את חדרו?
"בחומרה רבה. זה לא היה מוצדק".
העט הרחומה של זינגר
לא היתה זו הפעם היחידה במהלך מגוריו של זינגר בחברון, שבה דיווח "מעריב" על עובדות שזינגר לא מצא לנכון לדווח עליהן. "מתנחלים הציתו את ביתנו" - זו היתה כותרת דיווחו של שלמה צזנה מ-4 בנובמבר על בית פלסטיני בחברון, סמוך לקריית-ארבע, שעלה באש. ארבעה מבני המשפחה נפגעו בריאותיהם משאיפת עשן ופונו לבית-חולים. "עדי ראייה משכונת ג'אבל ג'ואר", כתב צזנה, "טענו שהבחינו בבירור בשלושה מתנחלים שנסו לאחר האירוע מהבית הבוער לכיוון קריית-ארבע. משטרת מחוז שומרון ויהודה (ש"י) פתחה בחקירת נסיבות המקרה". זינגר: "זה היה ודאי שלא יהודים עשו את זה. לפי הבדיקות שעשיתי במשטרה, היה מדובר בתנור שנשרף".
רק אנושי הוא, שהישיבה בקרב מתנחלי חברון משפיעה על כתיבתו של זינגר, גם אם אינו מודע לכך. תהליך כזה עובר על כל עיתונאי במגעיו עם מקורותיו, קל וחומר בתנאים שבהם זינגר פועל: כתיבה מקרב קהילה קטנה, כשהמשימה שהטיל עליו עיתונו היתה - במפורש - להביא את דברה אל ציבור הקוראים. אין זה מפתיע, איפוא, שכאשר מדווחים זינגר וצזנה על אירוע שהיה כרוך באלימות פיסית או מילולית מצד מתנחלי העיר, עטו של זינגר לעולם תהיה רחומה יותר כלפיהם.
הנה כמה דוגמאות. כותב צזנה: "ראש עיריית חברון, מוסטפה נאטשה, ביקש אתמול לסייר בסמוך למתחם היישוב היהודי בית הדסה, בחברון. הוא התקבל על ידי המתנחלים בצעקות, הפסיק את הסיור וחולץ מן המקום בליווי משטרתי". זינגר, על אותו סיור: "ראש עיריית חברון, מוסטפה נאטשה, הקפיץ אתמול את כל הגזרה בחברון כאשר יצא לטיול של לפני הצהריים, בלוויית צוות טלוויזיה, דווקא ברחוב העובר ליד בית הדסה. במשטרה יודעים היטב שנאטשה הוא סדין אדום בעיני המתנחלים. למקום הוקפצו מיד כ-40 חיילים ואנשי משטרה, שהקיפו את נאטשה מכל הכיוונים כדי לגונן עליו מכל התקפה אפשרית. המתנחלים, מצדם, לא ויתרו על ההזדמנות ובכל זאת הגיעו כדי לקרוא לעבר נאטשה את הקריאות המסורתיות:'רוצח, לך מכאן'. אחרי שכל צד מילא את התפקיד המצופה ממנו שב השקט, עד הפעם הבאה, אל הרחוב".
כמה ימים לאחר מכן התפתח בחברון עימות מלווה דחיפות וצעקות. צזנה: "כ-60 פעילי שמאל, מתנועות מרצ וחד"ש הגיעו אתמול לחברון וצעדו שלובי יד עם פעילי פת"ח במרכז העיר. בראש המשלחת שהגיעה אתמול לחברון עמדו חברי הכנסת דדי צוקר, ענת מאור, נעמי חזן, ואליד צאדק (כולם ממרצ), וזהבה גלאון, מנכ"ל תנועת רצ. בראש המשלחת הפלסטינית עמדו ראש עיריית חברון, מוסטפה נאטשה, ושר התחבורה הפלסטינאי, עלי קוסמא. התהלוכה הגיעה לבסוף אל מול היישוב היהודי בעיר. למקום הגיעו גם מתנחלים והחלו חילופי מלים וצעקות בין הצדדים. אז מנעה מהם משטרת שומרון ויהודה להפגין, הכריזה על ההפגנה כבלתי חוקית - ובמקום פרצה מהומה". ואצל זינגר: "השלווה הופרה אתמול בצהריים כאשר עשרות פלסטינאים ופעילי חד"ש מישראל, בראשות ח"כ האשם מחאמיד, הגיחו לפתע מתוך השוק הקמעונאי של חברון הישר אל מרכז כיכר גרוס, הסמוכה לשכונת אברהם אבינו. חוליית צנחנים, שהבחינה לפתע בפעילי השמאל, הצועדים מבניין עיריית חברון לעבר הרובע היהודי, ניסתה לחסום את דרכם, אך נהדפה חיש מהר. בכיכר גרוס נתקלו מפגיני השמאל והפלסטינאים בעשרות שוטרים וחיילים, ובמקום התפתח מאבק אלים של דחיפות ושל צעקות, שבמהלכו ניסו השוטרים לדחוק את המפגינים בחזרה".
מחאת העיתונאים
בדיווח על תקרית, שבה תבעו מתנחלים את גירושה של עיתונאית פלסטינאית משכונת אברהם אבינו, היה בידיעה של זינגר - לעומת זו של צזנה - דגש על התנהגות פרובוקטיבית מצדה של העיתונאית: "'תסתלקי מכאן, יש לנו ילדים בחצר. אנחנו לא רוצים שיסתובבו פה ערבים', קראה אתמול מתנחלת לעבר עיתונאית פלסטינאית, שליחת העיתון 'אל ג'דידה' שהגיעה יחד עם עשרות צלמים וכתבים לשכונת אברהם אבינו, כדי לסקר את פגישת ראשי המתנחלים עם האלוף אורן שחור. התפתחה תקרית. העיתונאית הפלסטינאית רק חיכתה להזדמנות הזאת, כדי לעשות ממנה סיפור שישודר בכל תחנות הטלוויזיה בעולם. היא שלפה שתי תעודות עיתונאי, ישראלית ובינלאומית, וצעקה: 'יש לי זכות כמו לכל עיתונאי ישראלי. זו אפליה גזענית'. כוח משטרה שהגיע למקום סילק את העיתונאים ממתחם שכונת אברהם אבינו. 'עשינו את זה כדי לשמור על העיתונאית'. בשידורי התחנות הזרות זה הצטלם הרבה יותר גרוע".
אגב, עיתונאים רבים, וביניהם כמה כתבי שטחים ישראלים כגון ארנון רגולר מסוכנות עתי"ם ויורם בינור מערוץ 2, נטשו מיד את המקום במחאה על גירוש העיתונאית. זינגר, וכמוהו כתב קול-ישראל גיל ליטמן, החליטו להישאר. יומיים לאחר מכן ביקר שר החוץ הבריטי, מלקולם ריפקינד, בבניין עיריית חברון, ועל הכתבים הישראלים נאסר מלכתחילה להיכנס ולסקר את הביקור. הובהר להם במפורש, מספר רגולר, כי האיסור בא במחאה על כך שכמה עיתונאים ישראלים נשארו בשכונת אברהם אבינו לאחר שהעיתונאית הפלסטינאית גורשה משם.
ארנון רגולר, כתב השטחים של עתי"ם, בחר להתגורר מדי פעם בחברון הערבית. הוא קובל על האווירה ברובע היהודי וטוען שהיא בלתי נוחה לדיווח עיתונאי חסר פניות. ואולם, גם על תושביה הפלסטינאים של העיר הוא יודע לספר, שהם מפעילים לעתים לחצים על העיתונאים החיים בקרבם.
אביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית
גיליון 6, נובמבר 1996