סערה של עונת מלפפונים, כך אפשר לכנות כמעט כל פרשה עיתונאית שגולשת על גדותיה בחודש אוגוסט שקט, כלומר כזה שאין בו מבצע צבאי. אלמלא אדם אחד עם הרבה יותר מדי זמן פנוי, יתכן שהשנה סערת המלפפונים היתה נחלתה הבלעדית של בהלת הסלמונלה. אבל נתניהו לא באמת יכול לאפשר לנושא אחד לשלוט בממלכת החדשות בלעדיו יותר משבוע.
הקריזה, או שמא הקריז שאחז בעיתונאים כמו לפיד בוער בשק יוטה בעקבות "המפגשים" הלוהטים עם ראש הממשלה, רק ממחישים כמה קלה דרכו אלינו. הוא רק צריך ליזום מהלך קטן (ועוד "חשאי", אוף דה רקורד) – אנחנו כבר נדאג להרים אותו לשמיים בזיקוקי די-נור, למנף אותו לאינספור מאמרים ומאבקי רשת שאינם בוחלים באף נושא או טיעון עקרוני, חצי-חשוב או סתם מופרך – החל מ"האם הוא באמת קוסם" ועד "למה בכלל העיתונאים היו צריכים ללכת".
האמת היא שהעולם לא נפל, ודבר לא באמת התרחש. ראש ממשלה אחד נתן הצצה נדירה אל נפשו המסוכסכת משהו, אל העולם הדיכוטומי שבו הוא מתקיים, עולם שבו הוא גם השמש היוקדת וגם כדור הארץ המסתובב סביבה. כן, הוא איש מכירות מעולה, גוזמאי רב-כשרון, וגם מנהיג עם הרבה תסביכים קמאיים – אשה, אח, אבא. אלה בהחלט חומרים למאמרים מעניינים, בין אם מדובר באותו הביבי שחמי שלו פגש ב-49 המפגשים הקודמים או באדם חדש לחלוטין.
אלא שהשיח סביב "מדוע ראש הממשלה נפגש עם כל-כך הרבה עיתונאים לכל-כך הרבה שעות" בעצם סיפק מענה ישיר בכותרתו, כאילו "הברנז'ה" כפי שקוראת לה באחרונה מירי רגב, היא באמת מעגל סגור, חונטה כלשהי ואולי כת. מה זאת אומרת "מדוע"? בדיוק כדי שתדונו בכך כמה חודשים טובים, תתווכחו בלהט, תיכנסו זה בזה, תכו על חטא, תמליכו אותו מחדש כאילו לא היה כאן עשרים שנה או תדרכו עליו בעונג כאילו לא עשיתם זאת עד כה.
"מה הוא מבקש להשיג"? הוא לא "מבקש", כי הוא כבר השיג הכל. שוב הצליח לגרום לכם לעסוק בו ורק בו: במאווייו, בכשרונו, בכהונותיו המבוזבזות, ברדיפת התקשורת, בצלו של האח, בשאלה האם הזהיר או לא הזהיר מהמנהרות (על אף תילי המלים שהשחית על כך לא ראיתי ניסיון אמיתי להתמודד עם טיעוניו או להפריכם), בהישגיו המרשימים והלא-יאומנו, שעליהם דיבר כמעט באותה נשימה אגב התחשבנות ריקה עם ציוץ סתמי שכלל גידוף בנאלי.
תגידו מה שתגידו עליו – הציבור קורא ומבין שאין בלתו. לטוב ולרע, ליפה או למכוער, להווה או לעתיד – ישנו כאן רק אוגר אחד שמניע את הגלגל. עובדה שהעיתונות גודשת ובוטשת ללא היכר כבר שבועות רק בגלל שפגשה אותו לכוס קפה וסודה (מאוד) ממותקת בלישכה.
הנה כי כן, הוא אומר לעצמו בשוכבו על יצועו אחרי עוד קונצרט רוק בן ארבע שעות, הוכחתי מה שרציתי למנוולים: שהם שטחיים, פשטניים, נטולי כבוד למדינאים, נטולי כבוד עצמי, בלתי מקצועיים, מובלים בכחש מחד וממהרים לחרוץ דין מאידך, מתארחים בלשכתי רק כדי לספר כמה בעצם לא רצו להיות שם – או לחלופין מובלים כאסירים בשלשלאות כי "איזו ברירה יש" רק כדי לספר אחר-כך לחבר'ה כמה מרהיב, מרתק ומלא השראה היה המפגש "המפתיע".
נתניהו שוב ניצח: הוא ורק הוא במרכז השיח. אנחנו אולי ניסינו לשאול שאלות על איראן והצל, על לבנון וישראל, על העניים והעשירים, על חקירות ועל מתנות, וכשקיבלנו תשובות של "אני ואני ואני" רצנו לספר לציבור שאכן "הוא והוא והוא". ובעצם, לא רצינו להיות שם בכלל. אבל היה נהדר. ולא נבוא שוב בלי תנאים. עד שיזמין פעם הבאה. אולי.