ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר השבוע להתייחס לסוגיה עיתונאית שלרוב אינה מגיעה לכותרות – בוודאי לא לסטטוסים של ראשי מדינות: מדיניות עריכה של תגובות. בפוסט לא קצר קבל נתניהו כנגד מה שכינה "תופעה חדשה אצל חלק מגופי התקשורת". העילה לתלונה של נתניהו: גדיעת המשפט "זה לא 'אולפן שישי' בלי כתבה מגמתית ומכפישה נגד נתניהו או הימין", מתוך התגובה של לשכת נתניהו לכתבה של אודי סגל שעסקה במדיניות המינויים הבעייתית בלשכה.

נתניהו ראה בכך לכאורה הוכחה נוספת, אולי ניצחת, לכשל המערכתי שזיהה תמיד אצל עיתונאים בישראל: הם יודעים לבקר ולהכפיש את כל העולם, חוץ מאשר את עצמם. וכאשר מישהו (נתניהו למשל) מציב מראה אל מול פרצופם – הם ממהרים לנתצה.

נתעלם רגע לצורך הדיון מהנחות היסוד של ראש הממשלה: שאכן מדובר בכתבה מכפישה (היא כללה גם ראיון עם היועץ ניר חפץ שהיה מלא בשבחים לראש הממשלה ולרעייתו), שאכן מישהו ב"אולפן שישי" טורח לשבץ בכל מהדורה "כתבה מכפישה נגד נתניהו או הימין", ואפילו מההנחה הפבלובית שכל ביקורת על צמרת השלטון בישראל (או "הימין") היא בגדר "הכפשה". נניח להם, מכיוון שנתניהו מעלה סוגיה מעניינת יותר: האם, מתי ועד כמה מותר לעיתונאים לקצר תגובות של מושאי ביקורת?

ב"אולפן שישי" מיהרו להתקרבן ולנפנף בהישג עיתונאי מקביל כהוכחה לקטנוניותו ונרקיסיסיותו של ראש הממשלה: הנה, באותה מהדורה ממש שודרה כתבה עם ממצאים עצובים שצריכים להדאיג באמת מנהיג – קשישים עוסקים בעבודות ניקיון כדי להתקיים. בכך כידררו מעצמם הרחק והלאה את ליבת הטיעון של נתניהו ("אתם לא יודעים להתמודד עם ביקורת כי אתם מפחדים ממנה פחד מוות", בפראפרזה על דבריו) אל מחוזות ה"תסתכל על עצמך, תראה איך אתה מתנהג ולאן האגו שלך לוקח אותך". נתניהו מרגיש מצוין בקרב הזה, בבחינת מ.ש.ל (מה שהיה להוכיח): טענתי שעיתונאים לא יודעים לקבל אצלנו ביקורת, והנה הם מוכיחים שצדקתי.

ה"תופעה" שנחשפה בהתנהלותו של ראש הממשלה היא דווקא נטייתם של אישי ציבור, מוסדות ציבור ואפילו אנשים פרטיים להגיב לביקורת באמצעות הכפשת השליח ושלוחיו באופן כללי ללא סימוכין, רק כדי ליצור תחושה (כוזבת) של קרב חתולים בסימטה

היה מוטב לו ב"אולפן שישי" היו משיבים את התשובה השקופה, המתבקשת והנכונה במקרה זה: תגובתו של נתניהו קוצרה באותם מקומות שבהם לא היתה ראויה לשידור כתגובה. המשפט שקוצר אינו "דבר ביקורת" אלא השמצה סתמית, נטולת כל הקשר או הוכחה שהופנתה כנגד קבוצה גדולה של עיתונאים, ובכללם גם כאלה שלא היו מעורבים כלל בהכנת הכתבה של סגל. נתניהו מן הסתם לא ספר את מספר הכתבות "המכפישות" על "ראש הממשלה והימין" ב"אולפן שישי", וגם לו היה עושה זאת ומוצא שמספרן מבהיל ממש, עדיין אין במשפט הסתום והציני הזה כדי להשיב לטענות המועלות בכתבה, ולפיהן מינוייו בעייתיים, לשכתו חלשה ורעייתו ובנו פוסקים את מי למנות אליה (תשובותיו לטענות אלה כן שודרו).

ה"תופעה" שנחשפה בהתנהלותו של ראש הממשלה היא דווקא נטייתם של אישי ציבור, מוסדות ציבור ואפילו אנשים פרטיים להגיב לביקורת באמצעות הכפשת השליח ושלוחיו באופן כללי ללא סימוכין, רק כדי ליצור תחושה (כוזבת) של קרב חתולים בסימטה. לא אחת מקבלים עיתונאים תגובות הכוללות (לצד מענה ענייני כזה או אחר לשאלות) גם "תוספות" בנוסח: "כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שכתבכם מונע ממניעים אישיים של שנאה כלפי הח"כ/השר/עורך-הדין". או "כלי התקשורת שלכם ידוע כאנטי-ציוני/מפרסם דברי שקר" וכיו"ב.

שיטה זו, המושפעת מן הסתם מתרבות הטוקבקים, מהשיח ברשתות החברתיות ואולי גם מסגנון החארטה הכללי המאפיין את הציבוריות הישראלית, מתקבלת על-ידי עיתונאים רבים בשלוות נפש, לעתים בבת שחוק: אם הצלחנו להרגיז מישהו עד כדי כך, כנראה שאנו עושים משהו כמו שצריך. אלא שאין שום סיבה לשתף את הקורא או המאזין ב"הכפשה עצמית" מסוג זה. ראוי בהחלט "לצנזר" תגובות מכל מרכיב דיבתי שהוא, גם אם הדיבה מופנית כלפי כלי התקשורת המשדר או הכתב עצמו.

לתופעת ההכפשה העצמית יש הסתעפות נוספת: ניצול זכות התגובה להכפשת גורם שלישי. נניח שעולה לשידור בתחנת רדיו עורכת-דין המייצגת נפגעת בעבירות מין שעניינה מתנהל ברשויות אכיפת החוק. היא מעבירה ביקורת על התוקף של מרשתה ועל האסטרטגיה שבה בחר לנהל את מאבקו. מטבע הדברים ממהרים עורכי התוכנית לפנות לעורך-הדין של התוקף לצורך קבלת תגובתו. אלא שזה, במקום להתייחס ספציפית למקרה או לנסיבותיו, בוחר לזרוק בוץ דווקא על עורכת-הדין, ומבקש לשדר משפט בנוסח "כבר נקבע בעבר בפסקי דין שונים שעורכת-הדין הזאת אינה דוברת אמת" וכיו"ב.

בתחנת הרדיו מסרבים לשדר את קטע התגובה המדובר, ועורך-הדין המגיב שוצף מזעם: את הביקורת עלי ועל מרשי שידרתם בעזוז, ועכשיו כשאני מגיב – אתם פתאום נבהלים ומצנזרים? אלא שקיים הבדל משמעותי: הביקורת של עורכת-הדין מטעם המותקפת התייחסה למקרה עצמו, ואילו עורך-הדין מעדיף להסיט את האש ממרשו לעבר מחוזות אחרים, כחלק מטקטיקת הכפשה. בכך הוא מכתים גם את תחנת הרדיו, אשר תהיה חשופה אף היא לדיבה, ולא תוכל לטעון כי "בסך הכל שידרנו תגובה", שכן מחובתה לבדוק האם הטענות על "עורכת-הדין שנקבע בבית-משפט כי אינה דוברת אמת" הן אכן אמת.

חזרה לנתניהו: הוא כמובן רשאי לטעון ש"אולפן שישי" מכפיש אותו באופן קבוע. הוא יכול לעשות זאת בראיון שיעניק, או בפוסט שיכתוב (כפי שאכן עשה). הוא יכול לכתוב מאמר בנושא. לרשותו עומד גם עיתון שנדמה שסר למרותו ככל שיתבקש, כפי שקרה גם הפעם. הוא יכול לכנס עיתונאים לשיחות בארבע (או שמונים) עיניים למשך ארבע שעות, לתנות את צרותיו ולפרט את תוכניותיו. הוא רשאי לפנות למועצת העיתונות בתלונה או לתבוע דיבה את "אולפן שישי" (נתניהו מכיר היטב את השיטה הזאת ועושה בה שימוש ליברלי בהשוואה למנהיגים אחרים). הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אחרי הכל הוא ראש הממשלה. אבל דבר אחד הוא לא רשאי לעשות: לתפוס את מקומם של העורכים.