כל חובב ספורט מכיר את ההרגשה האופפת אותו בעת שהוא מתחבר, באמצעות הטלוויזיה, לרגע ספורטיבי היסטורי שבעת שהוא מתרחש הוא נחרת בו ברגע בתודעה ההיסטורית הגלובלית. יוסיין בולט שובר את שיא העולם בריצת מאה מטר, סרגיי בובקה מרחף לגבהים בלתי נתפסים בקפיצה במוט, מנצ'סטר יונייטד מבקיעה שני שערים בתוספת הזמן וזוכה בליגת האלופות, קארל לואיס משלים רביעיית מדליות זהב באולימפיאדה אחת. אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד.

אירועי ספורט מסוגם של המונדיאל והאולימפיאדה מהלכים קסם מיוחד על חובבי הספורט. אולי זה מפני שהם לא מגיעים מדי שנה, אולי כי מדובר במנה מרוכזת של גן-עדן. כל הכוכבים, כל הנבחרות, כל הדרמות, כולם מרוכזים בכמה ימים דחוסים בכל טוב. יש אנשים שזוכרים איפה היו כשאפולו נחתה על הירח. יש כאלה שזוכרים איפה היו כשפאולו רוסי תפר שלישייה לרשת של ברזיל.

אבל ערוץ הספורט, שקיבל לידיו את זכויות השידור של אולימפיאדת ריו 2016, לא הסתפק כנראה בחובבי הספורט, וביקש לחבר אליו גם את קהלי המיינסטרים. אלה פחות מתעניינים במייקל פלפס, אלא יותר בירדן ג'רבי. וכך קיבלנו לא שידורי אולימפיאדה של מיטב אירועי הספורט שיש לעולם להציע, אלא מעקב אובססיבי ובלתי פוסק אחר ההצלחות והכשלונות של ספורטאי ישראל, מתובל בתנודות מאני-דיפרסיביות של גאות ושפל.

אין כל רע במעט גאווה לאומית, כמובן, והעובדה שישראל שלחה למשחקים האולימפיים משלחת הכוללת עשרות ספורטאים בענפי ספורט מגוונים היא עניין לסיקור עיתונאי. כל זה מובן מאליו. אבל כשערוץ הספורט מקדיש זמן מסך אינסופי לשידור בלופ של חיבוקי הג'ודוקא אורי ששון עם הישראלים המשולהבים המקפצים בטריבונה, או למאמן הג'ודו אורן סמדג'ה מודה במסיבת העיתונאים לאשתו ולאלוהים, מתגברת התחושה שמשהו טוב יותר מתרחש כעת, אך אינו מגיע אל מסכינו.

בימים רגילים משמש ערוץ הספורט יעד לבריחה ממדורת השבט המיוזעת. כמה חבל שדווקא בימי האולימפיאדה השבט רדף אחר הבורחים ממנו.

כדי להמחיש את הפספוס נדלג אל מחוזות המדע הבדיוני ונניח לרגע שנבחרת ישראל בכדורגל מעפילה לטורניר גביע העולם. מדובר כמובן בהצלחה ספורטיבית עצומה ובנושא הראוי לטיפול עיתונאי ראוי. אך נסו לרגע לדמיין איך יתנהלו שידורי הטלוויזיה מטורניר המונדיאל. במקום משחק בין הולנד לצרפת, נקבל בשידור חי את כתבנו רודף אחר רופא הנבחרת, בתקווה שיזרוק משפט למיקרופון על מצב הברך של השוער, דקות לפני מסיבת עיתונאים של המאמן, שתועבר כמובן גם היא במלואה בשידור חי. במקום משחקי רבע הגמר, נקבל בפעם החמישית כתבה על הקידוש בארוחת ליל שבת במלון הנבחרת, והאם שחקני ההרכב הערבים בירכו גם הם על החלה.

גם אוהדי הכדורגל הפטריוטים ביותר ימאסו בסופו של דבר בנבירה בכל הזוטות הסובבות את הנבחרת הישראלית ויבקשו לאוורר את עיניהם במעט כדורגל של ממש. אתם יודעים, משחק, כולל שריקת הפתיחה, הפנדלים בסוף וכל מה שביניהם. שהרי לשם כך נתכנסנו.

מה שברור בכדורגל צריך להיות ברור גם בענפי הספורט האולימפיים. ההטיה הלוקאלית בסיקור הטלוויזיוני של האולימפיאדה פוגמת בסופו של דבר בחוויה הספורטיבית של צופי הספורט. ערוץ הספורט, שהקדיש לא רק את שלל ערוציו הרגילים לשידורי האולימפיאדה, אלא אף פתח אפיק אולימפי מיוחד לצורך העניין, יכול היה לפתור את העניין בקלות. אפשר היה להקדיש ערוץ אולימפי אחד רק לספורטאים הישראלים, על שלל הדרכים שיש לטלוויזיה לטפל בהם ובהישגיהם, ולשחרר את יתר הערוצים לתחרויות שייבחרו על-פי קריטריון אובייקטיבי של עניין ספורטיבי, בלי קשר לזווית הישראלית.