הדבר הקשה ביותר במשברים הוא שאף אחד לא יודע אם הגענו לתחתית או שמא הדרך למטה עוד ארוכה. העיתונות המסורתית (מודפסת ואלקטרונית) שרויה במשבר עמוק כמעט מאז תחילת העשור. בכל פעם שנדמה שאי-אפשר לרדת נמוך יותר, נסגר עוד עיתון. בישראל עדיין לא נסגרים עיתונים (לא, "24 דקות" לא נחשב עיתון), אבל מצבם רחוק מלהיות משמח. למעשה, מצבם רע. של כולם. ללא יוצא מהכלל.

המשבר הכלכלי מייצר בהדרגה משבר מקצועי. יותר ויותר עיתונים מתמודדים עם מחסור הולך וגובר בכוח אדם. העיתונאים שנותרים במערכות נדרשים לסקר תחומי ענק, והתוצאה מתבטאת בסיקור שטחי, בבורות, באי-יכולת להביא עובדות או לוודא שהעובדות שהובאו נכונות.

בניסיון להתמודד עם המציאות המקצועית המידרדרת פונים העיתונים אל הרגש, אל הבטן, באמצעות כותרות ענקיות, צבעוניות, צהובות או מדממות. קהל הצרכנים אינו מתרשם, ואמצעי התקשורת המסורתיים, בעיקר העיתונים, נאלצים להילחם על כל לקוח, בין השאר באמצעות קמפיינים ירודים שבהם הם משחירים את פניהם של המתחרים, קמפיינים שרק ממאיסים על הקוראים אותם ואת העיסוק האובססיבי והדביק שלהם בעצמם.

לעיתונים ולערוצי הטלוויזיה בעיות רבות, וקשה למנות את כולן, אבל נראה שכל הבעיות מתנקזות לעובדת חיים אחת שלא עומדת להשתנות: לצרכן יש היום חלופה. חלפו הימים של ערוץ אחד ועוד שניים-שלושה עיתונים, חלפו ולא ישובו לעולם. החלופה נמצאת באינטרנט בדמות אינספור בלוגים, אתרי תקשורת עצמאיים, סרטוני וידיאו, תמונות ודיווחים שהעלו אנשים פרטיים, וכל אלה מדלגים בקלילות מעל ראשיהם של אמצעי התקשורת המסורתיים ומדברים עם הקהל ללא עזרה וללא תיווך.

את התגובה של כלי התקשורת המסורתיים לתופעה הזו ניתן לחלק לשניים. החלק הראשון היה: "אוי באמת, זו ממש לא עיתונות. מי מאמין לאנשים ההזויים האלו שחושבים שהם עיתונאים?". החלק השני היה: "אם תיעדתם אירוע מעניין, אנא, שלחו לנו אותו לאימייל האדום".

כלי התקשורת שלקח את הרעיון הזה עד הקצה הוא רשת CNN, שפתחה מסלול מיוחד באתר האינטרנט שלה לאזרחים-עיתונאים, המכונה iReport, ובו כל אחד מוזמן להגיש ל-CNN סיפור כדי שזו תוכל לפרסם אותו. והיא מפרסמת. לא שזה עוזר לה. הגולשים זעמו על תת-הסיקור שהמאורעות הדרמטיים באיראן זכו לו, ול-CNN לא נותר אלא לשלוח לקו החזית את המגיש המקוון ביותר שלה כדי שזה יגן עליה. כן, גם בארה"ב תחושת המיאוס מאמצעי התקשורת המסורתיים עולה על גדותיה.

אף שלסוג החדש של העיתונות שצומח על פלטפורמות ניו-מדיה יש לא מעט חסרונות, הוא נמצא בתנופה. גוגל החליטה לנסות לרכוב על הגל, ובשבוע שעבר השיקה את "מרכז הכתבים של יוטיוב", אגף מיוחד באתר, שמנסה לסייע לדור החדש של העיתונאים באמצעות שלל עצות מצולמות מבכירי העיתונאים בכלי התקשורת המסורתיים: קייטי קוריק, מגישת תוכנית הערב ב-CBS; בוב וודוורד, אחד משני העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט ב"וושינגטון פוסט"; כריסטינה בלטוני, כתבת ה"וושינגטון טיימס" בבית הלבן; כתבים מה"ניו-יורק טיימס", "ניוזוויק", "טיים מגזין", רויטרס ועוד.

קשה לראות את בכירי העיתונאים בישראל (שלא מעטים מהם מביעים על בסיס קבוע זלזול ותיעוב כלפי אותם "חסרי חיים" שכותבים בלוגים) מצלמים את עצמם ואת האירועים שמסביבם ומדברים על כל אלה באינטרנט, משיאים עצות למי שהם סבורים שאינם מסוגלים להחליף אותם אבל מנסים בכל זאת. אבל למרות ההתנשאות והאינסטינקט הטבוע לבטל את כל מי שאינו מסתובב עם ביפר, מומלץ לעיתונאים, כתבים ועורכים, שעדיין לא פוטרו, לשים לב לתהליך שמתרחש בעולם, וגם כאן, מתחת לאפם.

יותר ויותר צרכנים נוטשים את אמצעי התקשורת המסורתיים, ולא משום שהחלופה כל-כך נפלאה. מי שחשב שיפתח חשבון בטוויטר ומיד יבין מה מתרחש באיראן, קלט עד מהרה שזה לא המצב. מי שמצפה לקרוא תחקירים על לשכת ראש הממשלה בבלוג עצמאי, יצטרך כנראה להמתין עוד זמן מה. החלופה המקוונת זולה (ברבים מהמקרים היא ניתנת לגמרי בחינם) ויש בה לא מעט יתרונות, אך היא עדיין פגומה ורחוקה מלהיות מושלמת.

למרות זאת, אנשים ממשיכים לוותר על המתווך, זה שליווה אותם במשך עשרות שנים. הם מוותרים עליו כי נמאס להם ממנו, כי הם לא סומכים עליו. נמאס להם מהרמה הנמוכה שרק הופכת נמוכה יותר משנה לשנה, מהתכנים הירודים, מהסגנון הצעקני, מהאינטרסים הצולבים, מהאמינות שהולכת ומידרדרת. לאנשים נמאס – אז הם מצביעים ברגליים. לאחר מכן הם הופכים לעיתונאים של עצמם; הם מדווחים בעצמם, לעצמם ולאנשים כמוהם.

כמה מהתהליכים הם בלתי הפיכים. האינטרנט לא ייעלם, וגם לא הפלטפורמות והכלים שעליהם מתבססת המדיה החדשה. בתקופת השינויים הארוכה, נראה שהדבר היחיד שאמצעי התקשורת המסורתיים עושים כדי לשמור על הלקוח שלהם הוא להציף אותו בתכנים מעליבים. האם אין בנמצא דרך אחרת, טובה יותר?