הבוקר התעוררה העיתונות הכלכלית הישראלית לתוך סיוט. סיפור על אקזיט מדהים בגובה מאות מיליוני דולרים, פריצת דרך רפואית-טכנולוגית, סינדרלה ישראלית שנרכשה על-ידי ענקית בינלאומית על רקע מדמנת המיתון הבלתי נגמרת – כל אלו התגלו כגבינה שווייצרית, ומה שמסתמן כפארסה מפוארת המשמשת כמטפורה אחת גדולה לתהום שאליה הידרדרה העיתונות הכלכלית בישראל.

"אין כמו סיפור המדבקה", כתב לי אחד העורכים הבכירים בעיתונות הישראלית, "יש בו הכל: הפנטזיות הישראליות, החרדיות המקופחת, הבורות הציבורית, השטחיות השערורייתית של הכתבים, וכמובן, ההיסטריה, חוסר המקצועיות והאגרסיביות של העורכים".

הופעתו של הסיפור בכותרות ראשיות על שערי העיתונים מדגימה חלק ניכר מהתחלואים בשרשרת הייצור של העיתונות הכלכלית. ממועדי הפרסום שלו באינטרנט שלשום אנחנו למדים שהסיפור הגיע אל מערכות העיתונים בשעות אחר הצהריים. אלו שעות הדמדומים של המערכות הכלכליות; העמודים כבר מתוכננים, העורכים כבר עובדים, העיתון, הלכה למעשה, מוכן. כאשר נוחת סיפור כזה בשעה מאוחרת, המערכת נכנסת לתזזית: צריך להזיז סיפורים במהירות לעמודים נידחים, לפנות מקום, להפעיל כתבים, צלמים – הזמן דוחק.

הזמן דוחק כיוון שבשנים האחרונות העיתונים המודפסים פועלים על-פי דגם ההתנהלות של אתרי האינטרנט שהם מפעילים: לפרסם ראשון, להקדים את המתחרים, לבדוק אחר-כך. אז מה אם בניגוד לאינטרנט, לא ניתן לשכתב ידיעות בדיעבד, להעלים אותן מהארכיון, לתקן אותן בתוך שניות. כיוון שכך, המידע שהועבר לעיתונאים על-ידי הגוף שהפיק את ההודעה מודפס כמו שהוא. חוק האצבע קובע כך: ככל שההודעה לעיתונות מקיפה יותר, כתובה טוב יותר, והשעה מאוחרת יותר – כך גדל הסיכוי שהיא תודבק כפלסטר ענק לתוך עמודי העיתון, ללא כל בדיקה או שינוי. זהו התפר הראשון שדרכו מסתנן הסיפור אל עמודי הכלכלה.

שער "כלכליסט" המודיע על עסקת מדבקת מיליארד הדולר

התפר השני הוא הכתבים הפועלים בתנאי לחץ ומחסור כרוני בכוח אדם. למעט "גלובס", שמפעיל כתבת במשרה מלאה (גלי וינרב) שעוסקת בתחום הביוטכנולוגיה, אין בגופי התקשורת האחרים מי שמסקר את תחום הביוטכנולוגיה באופן קבוע ומלא. כתבי ההייטק מבינים בקרדיולוגיה כמו שהם מבינים בארכיאולוגיה. משום כך אין מקורות, אין הצלבות, אין שאלות קשות. את מקומם תופסת הבורות, ודרכה משתחל הסיפור (כתב שמכסה את התחום באופן קבוע היה מיד מעלה את השאלה כיצד מדבקה המוצמדת לנקודה אחת בגוף יודעת לעשות אק"ג, שכיום מחייב חיבור לכמה נקודות בגוף, וכיצד מדבקה בודקת את רמת הסוכר בלי לבצע בדיקה פולשנית).

התפר השלישי הוא תפר העורכים. אותם מעניין רק דבר אחד: שגם אצלם יהיה הסיפור שללא ספק יופיע מחר בכל העיתונים ואולי אפילו במהדורות הערב בטלוויזיה. כיוון שכל עורך מזהה את הפוטנציאל הטמון בסיפור, הטיפול שהוא מקבל מתנתק משאלת נכונותו. בשלבים אלה, אמיתותו של המידע והדיוק בפרטים אינם על תקן משתנים בפונקציה המכתיבה את אופן סיקורו. סיפור על מדבקה פלאית, סטארט-אפ ישראלי והרבה כסף הוא כל מה שצריך כדי לגרום לעורך לרייר בהנאה: סוף-סוף קורה משהו.

התפר הרביעי הוא תפר הכסף. מוספי הכלכלה עוסקים בכסף, וככל שמדובר ביותר כסף, כך הסיפור גדול יותר. אם היה מדובר באקזיט של 10 מיליון דולר, היו תוקעים אותו בעמוד נידח. אקזיט של 370 מיליון דולר הוא סיפור שאי-אפשר לסרב לו. קחו את כל המרכיבים האלו, ערבבו אותם היטב, וקיבלתם נוסחה מתימטית שסופה קרקע פורייה שעליה ניתן להצמיח כל דבר. גם עץ של מדבקות.

שער "דה-מרקר" המודיע על העסקה

השאלות המדהימות שהתפרסמו אמש והיום בעיתונים ובאתרי האינטרנט על נכונות סיפור ההמצאה והאקזיט היו צריכות להישאל 24 שעות קודם לכן:

מי הם היזמים שמחזיקים יחד ב-100% מהחברה? היכן קרנות הון הסיכון שבדרך כלל משחקות תפקיד מרכזי בחברות סטארט-אפ? מה לשני רופאי שיניים ואיש מחשבים ולעולם הקרדיולוגיה? מה לחברת אלקטרוניקה טייוואנית ולציוד רפואי? כיצד חברה ששוויה קצת יותר מ-600 מיליון דולר קונה חלק מחברה ישראלית תמורת 370 מיליון דולר? האם אפשר למצוא פטנט אחד (מתוך 130 הפטנטים שנטען שנרשמו על-ידי החברה) במאגר הפטנטים? האם אכן החברה קיבלה אישור FDA? מדוע אין ציטוט של מנהל בכיר מהחברה הרוכשת? כיצד זה שאפילו באתר החברה הישראלית אין אזכור לעיסוק בתחום הרפואי (לפי האתר, החברה פועלת בתחום האנרגיה הסולרית, מערכות להתפלת מים ומערכות לתאורת רחוב)?

יש להודות שעיתוי הפרסום הערים קשיים אובייקטיביים על הבדיקה: קשה לתפוס נציגים של חברה זרה ביום ראשון (בשלב זה MSI מכחישה באופן גורף כל קשר עם החברה הישראלית), לא קל לאתר קרדיולוג מומחה תוך דקות, ואם אין קרנות הון סיכון שמעורבות בחברה, אין את מי לשאול שאלות. אך האם טיעונים אלה מצדיקים טיפול עיתונאי כל-כך חלקי ורדוד, שאין כלי תקשורת בישראל שחמק ממנו (לבד ממי שפיספס את הסיפור לגמרי)?

הידיעה (שנמחקה בינתיים) באתר "גלובס" על עסקת המדבקה

גם אם יסתבר באורח פלא שכל הטענות של החברה הישראלית נכונות, הרי שאף אחת מהשאלות שהיו אמורות להישאל לא נשאלה בזמן אמת, אלא רק בדיעבד. מדוע בעצם? השאלות הללו אינן שאלות של בלש פרטי או של תחקירן רב-ניסיון. על רובן ניתן לקבל תשובות זריזות באמצעות גלישה קצרה בכמה אתרי אינטרנט פתוחים וחופשיים או באמצעות שיחה עם מומחה בתחום. אם במקרה אין אינטרנט ואין מומחה, אמור להיות לעיתונאים כלי נוסף העומד לרשותם: השכל הישר.

סיפור המדבקה מלמד כי הכלי הזה סובל מחלודה, כנראה בשל העדר שימוש. כרגע מה שחשוב הוא לפרסם הכל ומיד, זהו הערך הראשון במעלה. האם הסיפור נכון? כנראה שהוא נכון. קיבלנו הודעה לעיתונות, לא?

ולבסוף, הערה אישית קצרה. אם לרגע התרשמתם שיש בטקסט הזה ולו קורטוב של שמחה לאיד, הריני להעמידכם על טעותכם. זהו יום קשה, מרגיז ועצוב לכל מי שהעיתונות יקרה ללבו. אין במקרה הזה סיפור על רשלנותו של כתב אחד, עורך אחד או גוף תקשורת אחד. תחת זאת, סיפור המדבקה מדגים כשל מערכתי, כרוני, מקיף וכולל, בדרך שבה העיתונות הכלכלית הישראלית פועלת. יש לקוות שלמדבקה שהיתה-או-לא-היתה יהיה לפחות צד חיובי אחד: בעקבותיה יחזרו השפיות והמקצוענות העיתונאית למרכז הזירה.