הגוף המת, כתבה הסוציולוגית האמריקאית ג'אק לין פולטין (Jacque Lynn Foltyn), הפך לכוכב החדש של אמצעי התקשורת. ליתר דיוק: כוכב הפורנו של התרבות הפופולרית. המוות החליף את המין בתפקיד הטאבו שתעשיית הטלוויזיה והבידור מבקשת לנפץ. קחו למשל, כתבה פולטין, את צילומי הגופות בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "עמוק באדמה" ו"זירת הפשע: מיאמי", ולא פחות מכך את הדיווח התיעודי, החל מתצלום גופתו של הזמר ג'יימס בראון וכלה בהוצאתו להורג של סדאם חוסיין והפצת תמונות גופתו ביו-טיוב. ומי שהגופה האנושית מרתקת אותו יכול גם לצפות בטלוויזיה ובאינטרנט בסדרה הדוקומנטרית של רשת HBO האמריקאית, העוסקת בניתוחים שלאחר המוות.
פולטין היא אחת החלוצות בתחום מחקר חדש: החברה והמוות. אם עד היום העדיפה החברה המערבית לטמון את גופת המת באדמה או לשרוף אותה, עכשיו היא מבקשת להתבונן בה ולנהל עיסוק מחקרי, לא מיסטי, בחיים שלפני המוות וגם אחריו: טיפול בחולים סופניים, דפוסי אבל, היחס להתאבדויות ועוד. באוניברסיטת באת בבריטניה הוקם ב-2005 מרכז מחקר המתמחה בנושא זה.
אלא שבמזרח התיכון תצלומים של גופות אינם עניין לסדרות טלוויזיה או לבידור. הם חלק בלתי נפרד מן המלחמה על התודעה. בצד הישראלי מסתכמת הפורנוגרפיה של המוות בשנים האחרונות בהצגת גופות לאחר שהונחו בשקיות ניילון או בהנפת טליתות מוכתמות בדם. כאשר ביקשה משפחתה של התינוקת שלהבת פס, שנרצחה על-ידי צלף פלסטיני בחברון במרץ 2001, להפיץ לאמצעי התקשורת בעולם את תצלום גופתה, נרתע משרד החוץ לשתף פעולה, והמשפחה העבירה בעצמה את התצלום המדמם לסוכנויות הידיעות הבינלאומיות. אחרי הפיגוע באוטובוס בקו 19 ברחוב עזה בירושלים בינואר 2004, החליט משרד החוץ לחרוג ממנהגו ולהציג באתר האינטרנט שלו באופן חד-פעמי סרט וידיאו שצולם בזירה עוד לפני פינוי הגופות. ספק אם הצילומים הללו שינו משהו במאבק ההסברתי.
בצד השני, אצל הפלסטינים, אין כל טאבו: כל מי שצופה בשידורי אל-גז'ירה ורשתות טלוויזיה ערביות אחרות, ועוד יותר מכך באתרי אינטרנט רבים מספור, ערביים ומערביים כאחד, נחשף בקביעות למתקפת הסברה המבוססת על גופות מרוטשות, גולגלות מנופצות ושאר איברים קטועים ושסועים, בעיקר של ילדים ותינוקות. הצירוף של עיניים עקורות ומעיים שפוכים עם מוזיקת רקע לאומית-לאומנית, תפילות לאללה וקריאות נקם מנצל עד תום את עוצמתה של הטלוויזיה: שום טיעון מילולי אינו יכול להתמודד עם הרושם העז של הצילומים. אין צופה שיישאר אדיש.
הפקות מוות תקשורתיות כאלה חודרות לקרביים, ואין ספק שהן תורמת לעיצוב הלך הרוח הפלסטיני. הצופה בתצלומים אלה אינו יכול להיות מופתע מממצאי הסקר שערך לאחרונה מכון המחקר של ד"ר חליל שקאקי בשטחים, שעל-פיהם 84% מהנשאלים תומכים בפיגוע שבוצע בראשית החודש בישיבת מרכז-הרב בירושלים ו-64% תומכים בהמשך ירי הרקטות על שדרות ואשקלון. גם העלייה בתמיכה בחמאס אינה מפתיעה אפוא. השידורים, כמובן, הם רק הייצוג התקשורתי הגס של המציאות. גם לפעולותיה של ישראל יש חלק בהקצנה הפלסטינית: המשך הבנייה בהתנחלויות, הסירוב להסיר מחסומים בגדה המערבית, חוסר התוחלת של השיחות חרף רטוריקת השלום של אולמרט - כל אלה בוודאי משפיעים לא פחות.
שבע שנות חשיפה
אבל נחזור לתקשורת. לשידורי הטלוויזיה נוטפי הדם, בצד רטוריקה לאומית ערבית ואיסלאמית, יש גם חלק מרכזי בעיצוב עמדותיהם של הערבים אזרחי ישראל. בניגוד לדור ההורים, שניזון במשך שנים מדיאטה קפדנית של מידע מצולם באדיבות הטלוויזיה הישראלית בערבית, הצעירים הערבים בישראל היום צופים בעיקר בערוצי הלוויין הערביים, שאל-גז'ירה הוא המתון שבהם. דור שלם של צעירים צמח מאז שנת 2000 על אינספור שידורים חוזרים של אבות הנושאים את גופות ילדיהם ותינוקות מתים מונחים על אלונקות ספוגות דם.
לאחר אירועי אוקטובר 2000 תיעד בילאל שלאעטה בכתבה ב"העין השביעית" (גיליון מס' 34) את עומק החשיפה של הציבור הערבי-ישראלי למיצגים הטלוויזיוניים הללו. שלאעטה ציטט את דיא גנאים מסחנין, אז סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ששיחזר את תחושותיו למראה הקליפ של השיר "החלום הערבי" בערוץ ART, המשדר מוזיקה 24 שעות ביממה ממדינות המפרץ, בלוויית תמונות מזעזעות של ילדים הרוגים ספוגי דם. "זה גרם לי צמרמורת. התחלתי לבכות", אמר גנאים. "נקשרתי מאוד לשיר ולתוכנו וחשתי שאני חלק מהעולם הערבי [...] המוזיקה היפה שמשרתת את עניין הלאומיות והמשברים שעברה פלסטין, שכל אחד חייב לדעת". יאסר עכאווי, אז סטודנט לתואר שני, אמר שהצירוף של השיר הכל-ערבי ותצלומי ההרוגים תרם מאוד למאבק הפלסטיני, כמו גם להעלאת המודעות, במיוחד בקרב ילדים קטנים.
מאז חלפו יותר משבע שנים של חשיפה בלתי פוסקת לתצלומים קשים של גופות ילדים פלסטינים. לא קשה לדמיין מה עושים המראות הללו לתחושותיהם של צעירי המגזר הערבי ביחס לישראל. עוצמת התמונות והצלילים חזקה אפילו מקולם של פוליטיקאים כריזמטיים כאחמד טיבי או עזמי בשארה, המואשמים כמי שמובילים את ההקצנה במגזר הערבי.
גופות על אדמת המדבר
עוצמת השפעתם של שידורי טלוויזיה כאלה גדולה פי כמה מזו של תצלומי סטילס מזעזעים, אבל אסור לשכוח שהיו ימים שגם הצד הישראלי בסכסוך לא בחל בפרסום תצלומי זוועה; אמנם לא בווידיאו ולא בצבעים אלא בשחור-לבן, אבל גופות הרוגים בשלוליות דם הוצגו במשך שנים רבות.
הטענה המקובלת היא שהצהבת התקשורת הישראלית באה לביטוי גם בנטייה גוברת לפרסום של תצלומים קשים של גופות ופצועים, אולם במציאות ההפך הוא הנכון. בהשוואה לעשורים קודמים, התקשורת הישראלית הפכה בשנות האינתיפאדה הראשונה והשנייה לשטח סטרילי, למעט תקלה חד-פעמית בעת הפיגוע באוטובוס בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל-אביב באוקטובר 1994. אולי, וזוהי רק הנחה, זו תוצאה של מסחור השידורים: מפרסמים אינם אוהבים שהמילקי שלהם יחלוק את המסך עם גופת ילד או יד קטועה. כל פרסומאי מתחיל יודע ש"סביבה אפקטיבית" מועדפת לפרסום היא רכה, סכרינית, אסקפיטסטית, לא כרוניקה קשה של מוות וזוועה.
כאמור, זה לא תמיד היה כך. מי שיפשפש בארכיונים של עיתוני המאה העשרים יגלה שמאז מאורעות 1921 ועד לשנות התשעים הוצגו בעמודים הראשונים של עיתוני ישראל גופות חשופות לאחר התקפות טרור (ולימים "פיגועים"). כך היה גם במאורעות 1929 ובמאורעות 1939-1936, וכך גם בשנים של פעולות הפידאין שחדרו ממצרים ומירדן וביצעו מעשי הרג בראשית שנות החמישים. העמודים הראשונים לאחר ההתקפה על אוטובוס אגד במעלה-עקרבים במרץ 1954, שבה נרצחו 11 ישראלים, כללו צילומים של גופת הנהג מוטל בפתח האוטובוס וגופות על הכביש ועל אדמת המדבר. לפני שנים אחדות אף פורסם שהגופות הוחזרו למעלה-עקרבים מבית-החולים כדי שצלמים יוכלו לתעד את האירוע, למטרות הסברה. ביולי 1956 יכלו קוראי העיתונים לראות את גופתו של אריה גרובק ז"ל מוטלת בשלולית דם כאשר חוקרי המשטרה ניצבים מעליה, לאחר התקפה של הפידאין ליד לוד. איש לא חשב אז להמתין לכיסוי הגופה או לטשטש את ראשו נוטף הדם.
הדוגמאות לצילומים כאלה בעיתונות התקופה ההיא רבות מספור, ללמדנו ששימוש בגופות ובדם לצורכי הסברה איננו מונופול של היריב הפלסטיני. אני מניח שיש כאלה, בעיקר בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל, שמצטערים שאנחנו מראים רק את ספרי הגמרא ספוגי הדם ואיננו שולפים את הגופות נקובות הכדורים של נרצחי מרכז-הרב מתוך שקיות הפלסטיק של זק"א, כאילו אפשר היה להחדיר כך רגש פטריוטי עז ונקמני לציבור הישראלי, וגם לשנות במשהו את מאזן ההסברה הבעייתי שלנו בעולם. מוטב כך: גם אם אין כוח בעולם שיכול למנוע את המשך השידור והקליטה של תצלומי הזוועה הפלסטיניים, ושום "חרם" מופרך על רשת טלוויזיה כלשהי לא יסייע לשנות את המציאות התקשורתית, מוטב לנו שלא נחליק יחד עימם עמוק יותר אל ביב הפורנוגרפיה של הטרור.