בשבועות האחרונים אנחנו עדים לאינפלציה של דיווחים על זיהומים במוצרי מזון והחזרות ("ריקול") של תעשיית המזון. כיצד זה קרה שמיד אחרי הזיהום ביוניליוור שעלה לכותרות, התחילו להזדהם פתאום כל פסי היצור? האם הקורנפלקס של תלמה הדביק את החברים למדף בסופר? מה שבטוח הוא שבגל הדיווחים על מוצר מזוהם כזה או אחר, ועל חיידקים מסוכנים ומפחידים, נפקד מקומו של דיון על האופן שבו עובדת המערכת, מהם הנהלים לגילוי זיהום ולהחזרת מוצרים מהמרכולים, והמשמעות של מערכת היחסים בין האדם, החיידקים והמזון שהם ואנחנו אוכלים.

אפשר לשער שהן תעשיית המזון והן משרד הבריאות נמצאים כעת בהיסטריית חיידקים משלהם, שהפעילה היסטריית החיידקים של התקשורת: משרד הבריאות מן הסתם מנסה למזער נזקים תדמיתיים ולהראות כאילו הוא מפקח על התעשייה. מפעלי המזון כנראה מגבירים את כמות הבדיקות וגם מדווחים על חריגות שלא היו מדווחות בעבר. הרי בישראל – הנה עוד פרט שהתקשורת לא מתעכבת עליו משום מה – הפיקוח על המזון נמצא בידי התעשייה שמייצרת אותו. אנשי בקרת האיכות של המפעל קובעים את סוגי הבדיקות ואת התדירות שלהן, והם מחויבים לדווח על חריגה בתוצאות רק במקרה שהמוצר יצא מגבולות המפעל.

אבל גם היסטריה בהיזון חוזר לא יכולה באמת להסביר את כמות הדיווחים על זיהומים. אחרי הכל, תמיד היו זיהומים ותקלות בתעשיית המזון. במסגרת ההיסטריה הנוכחית נשמטה גם העובדה הבאה: במדינת ישראל יש בשנה מעל 100 החזרות של מוצרים. כלומר, כל 3–4 ימים מוחזר מוצר למפעל. מדוע לא שמענו על הנתון הזה עד היום? האם בגלל שהעיתונות פשוט לא גילתה בכך עניין עד עכשיו?

היסטריית החיידקים התקשורתית מזכירה את התופעה העיתונאית של "גל פשע", האופיינית לעונות מלפפונים תקשורתיות. סטטיסטיקת מקרי השוד, האונס והרצח יכולה לא להשתנות או אפילו לרדת, זה כלל לא משנה אם מערכת עיתונאית מחליטה להאכיל את מפלצת החדשות בתיאורים צבעוניים של גל אלימות השוטף את רחובות העיר. מספיק מקרה אלימות מזעזע – או הצטברות מקרית של כמה כאלו – במיוחד אם מדובר בתקופת החופשות והפגרות של חודשי הקיץ, והציבור יותקף במאמרי מערכת על אוזלת ידה של המשטרה והאשמות על הידרדרות חברתית.

התנהלות תקשורתית כזו אינה סתם קוריוז, יש לה תוצאות שליליות ברורות: היסטריה תקשורתית גוררת היסטריה של הציבור ושל המערכות ובעלי התפקידים הרלבנטיים, ומכאן הדרך קצרה לפתרונות היסטריים ולמנטליות של כיבוי שריפות וכיסוי ישבנים. מה שהולך לאיבוד הוא המבט המערכתי, הכולל: מרוב גלים לא רואים את הים, ובמקרה שלנו, מרוב חיידקים לא רואים את התעשייה שמטפחת אותם. כי האמת היא שמה שלא מספרים לנו הוא האמת על אודות חיידקים. או ליתר דיוק – האמת על פס הייצור של המזון המתועש שלנו.

לא יכולה להתקיים תעשייה סטרילית ללא זיהומים. מטבעו של פס יצור המוני וסטרילי שיתקיימו בו תנאים טובים לצמיחה והתרבות של חיידקים מזיקים. ברגע שאין מערכת חיידקית מגוונת שתגן על המזון – כי הוא עבר סטריליזציה – כל בקטריה שמצליחה להגיע אליו יכולה להתרבות בשקט וללא הפרעה של אויביה הטבעיים. מנגנון המגוון הביולוגי שפועל בטבע בצמחים ובעלי חיים – לא קיים במזון מתועש.

לכן כשאנחנו מכינים אוכל בבית ממוצרים גולמיים, או אוכלים בבית מלאכה קטן ושומרים על תנאים בסיסיים של ניקיון, הסיכוי לזיהום חיידקי נמוך יותר מאשר כשאנחנו צורכים מזון שהוכן בפס יצור תעשייתי. מעבר לזה, כשאתם יותר בריאים והמערכת הבקטריאלית שלכם בריאה ומגוונת יותר, יורד הסיכוי שלכם להיפגע מזיהום גם אם נחשפתם אליו. אחרי הכל, 25% מאיתנו נושאים סלמונלה במערכת העיכול שלנו.

בשנת 1985 היתה בשיקגו התפרצות של סלמונלה. 160 אלף איש נדבקו, לחלק לא קרה דבר. כמה אנשים חלו וכמה מתו. המקור לזיהום היה ברשת סופרמרקטים אחת ששיווקה חלב תעשייתי ממחלבה גדולה שמייצרת 3 מיליון ליטר חלב בשבוע. במחקר שנערך אחרי ההתפרצות נבדקו 50 איש שנדבקו וחלו ו-50 איש שנדבקו ולא חלו. הנבדקים נשאלו האם לקחו אנטיביוטיקה בחודש שלפני האירוע. המחקר גילה שמי שלקחו אנטיביוטיקה בחודש שלפני האירוע, וכך הקטינו את המגוון הביולוגי החיידקי בגופם, הגדילו פי 5.5 את הסיכוי לחלות כתוצאה מהחשיפה לזיהום.

נראה כי האינפלציה בדיווחים על זיהומים במזון לא נובעת מעודף חיידקים פתאומי באוכל התעשייתי שלנו, ובמקום להיכנס להיסטריה היה צריך לנסות ולהפיק לקחים: לבחון כיצד אפשר לפקח בצורה יעילה יותר על מזון מתועש, לדווח לציבור בדרכים יעילות יותר על מקרים של זיהום, ובעיקר – להסביר כיצד ניתן לצרוך מזון ולקיים אורח חיים שיפחית הן את החשיפה לזיהומים והן את הסיכוי להינזק מהם. כך היינו כולנו מרוויחים והנושא לא היה נשכח כמו שיישכח ברגע שיזדמן לתקשורת "גל הפשע" הבא.