מהטענות הקבועות על מצבם העגום של חיילי הפרינט (הם מרוויחים פחות מאשר עמיתיהם בטלוויזיה, החשיפה קטנה יותר והתנאים דלוחים לעתים קרובות) נפקדת תדיר תלונה אחת: בעיתונות המודפסת אין לקטים. גם שידורים חוזרים אין (או ליתר דיוק, "כתבות חוזרות"), וגם לא "המיטבים", "ספיישלים מאחורי הקלעים" וכיוצא באלה יוזמות שממלאות זמן (והיו יכולות למלא גם עמודים) באפס השקעה, הפקה, זמן וכוח-אדם.

בפעם האחרונה ריחמתי על עצמי בהקשר הזה ממש השבוע, כשנודע כי גמר "הישרדות" עתיד להיערך בעוד כחודשיים. כדי לדמיין מה צפוי להתרגש על ראשינו בשבועות הקרובים אין צורך בהרבה דמיון: מאחר שמבחינה עלילתית (ואני משתמשת כאן במלה "עלילה" במובנה הרחב ביותר האפשרי) יכול היה הגמר להיערך מחרתיים, אפשר להניח שבערוץ 10 לא יבחלו באף יצור כלאיים כדי למלא את הימים, השעות והפרקים (שגם כך ארוכים יותר מתקופות גלות מסוימות). בין היתר, אני מעריכה, נגזר עלינו להתוודע אל כל פך, תחביב וקרוב מדרגה שלישית ומטה של כל אחד ואחד מהמתמודדים; לצפות מחדש ברגעים הגדולים כשהם ערוכים מחדש באופנים מגוונים; ולבלות את מוצאי השבתות מול "תזכורות" ארכניות למה שאירע אך לפני שלושה ימים.

"הישרדות" לא המציאה שום דבר, כמובן: גם "ארץ נהדרת", תוכנית מצליחה מבית עשיר, מרשה לעצמה אחת לכמה שבועות להוציא את טאלנטיה (המרוויחים הון) לחופשה ולשדר לקטים; וכך בדיוק נוהגים כל ערוץ, תוכנית וזכיינית. הגיעו דברים לידי כך שבערבי חג משודרים לפעמים "לקטי חדשות" (מבחר מכתבות השבועות החולפים) במקום מהדורה טרייה, עניין משונה לכל הדעות (או כמעט לכולן).

הרעיון ברור: לעבוד קשה זה מבאס. להפיק מדי יום חומר טרי, מקורי, מדויק או מעניין זה באשכרה קשה לאללה, בעיקר כשהדבר כרוך בעבודה בערבים, חגים או שבתות (כמו שדורשת, למשל, מערכת חדשות). אבל גם לנו מבאס. אז למה לנו אסור? למה מוסף סוף השבוע של עיתון ארצי, למשל, לא יכול מדי כמה חודשים להוציא עיתון לקט, ובו כתבות מובחרות ונבחרות? מה רע? וחשוב מזה, מה ההבדל? מי שפיספס כתבה, או גיליון, יוכל ליהנות מהם הפעם; מי שנהנה בעבר, יוזמן להתענג שוב. למה בעלי טורים אינם יכולים, פעם בכמה זמן, לפרסם טור חוזר ולנסוע לצימר? ואני כבר לא מדברת על מבקרי הטלוויזיה האומללים, שאמורים להפיק 500 מלה יום-יום, והיו מאושרים, אני משוכנעת, לפרסם אחת לשבוע מבחר שנינויות מן השבוע החולף. הם מרוויחים פחות, והם עובדים קשה יותר, אז למה, לעזאזל, זה פחות לגיטימי?

מאחר שאני לא רואה סיכוי של ממש (ולמען הסר ספק, גם לא סיבה של ממש) לשכנע בכך מי מעורכי, אני מנצלת (לרעה) את ההזדמנות האחרונה הזו, הולכת לעשות אמבטיה, ואת מאה המלים האחרונות מקדישה ללקט, בבחינת "המיטב" מתוך הפסקאות האחרונות: חיילי הפרינט, מצבם עגום. מדוע במודפסת אין לקט? עלילה, במובנה הרחב ביותר האפשרי. פרקים ארוכים מתקופות גלות מסוימות. גם לנו מבאס, מבקרי טלוויזיה, מבחר שנינויות. אמבטיה, לקט, להתראות.