התוכנית "יומן השבוע" של רשת ב', ששודרה בשבת האחרונה של אוגוסט 95', הוקדשה במלואה, שלא כרגיל, לסיפור אחד. במרכזה עמד תיק משפטי, שגלגוליו הרבים הסתיימו בינתיים בהחלטת בית-משפט להשאיר ילד בן ארבע אצל הוריו המאמצים ולא להחזירו לאמו הביולוגית. המשדר שווק היטב בפרסומים פרובוקטיביים בימים שקדמו לו, ועל-פי התגובות זכה להאזנה נרחבת. בעיקר האזינו לו אנשים שיש להם נגיעה אישית לנושאים של אימוץ וילדים בסיכון. המשדר היה מרתק, דרמטי לכל אורכו, והעביר את מסריו בצורה אפקטיבית. הוא יצא מתוך המקרה הקונקרטי לדיון בסוגיות חברתיות, משפטיות ומוסריות; הוא יצר הד אדיר, ולמעשה בישר את ראשיתו של עיסוק ציבורי אינטנסיבי בפעילותם של שירותי הרווחה.

אלא שלימוד יסודי של תוכן המשדר, של דרכי הכנתו ושל פרטי הפרשה שנדונה בו מגלה כי נעשתה כאן עבודה מגמתית ביותר, חסרת הגינות ואחריות, כמעט מופת של עיתונות רעה. חיים הכט, העורך, ומירה אמסלם, הכתבת המשפטית, הפכו סיפור מורכב ורב-פנים לסיפור בשחור-לבן, שגוני האפור שבו סולקו או סולפו כדי שלא לעמעם את הדרמה.

אלה הפרטים העיקריים בסיפור: האם הביולוגית, רווקה ממשפחה מסורתית שמרנית, ילדה בן מחוץ לנישואים כשהיתה בת 21, תוך הסתרת ההיריון והלידה מבני משפחתה. היא תיכננה לגדל את הילד בסתר, אך בפועל החזיקה בו שמונה ימים בלבד, עד שנלקח ממנה בצו חירום של שירותי הרווחה. העילה המיידית לצו היתה העובדה שהאם מסרה את הילד לימי סוף השבוע להשגחתם של נציגי עמותה חרדית, סידור שנועד לאפשר לה לשהות אצל הוריה בלי לחשוף את הסוד. בתוקף הצו הועבר הילד למעון של שירותי הרווחה. מכאן ואילך התגלגל המקרה בבתי-המשפט, ושם עבר תהפוכות רבות. כשמלאו לילד שנה וארבעה חודשים הכריז עליו בית-המשפט המחוזי כבר-אימוץ והורה על מסירתו המיידית למשפחה מאמצת. כשמלאו לילד שלוש, קיבל בית-המשפט העליון את ערעורה של האם על פסק הדין של המחוזי והורה להחזיר לה את בנה. ההכרעה התקבלה בעקבות היענותה של האם להצעת בית-המשפט לגלות למשפחתה את דבר קיומו של הילד. בגיל ארבע, סמוך למועד השידור בקול-ישראל, קבע בית-המשפט העליון, במסגרת דיון נוסף שהתקיים לבקשת שירותי הרווחה, כי הילד יישאר אצל המאמצים.

תקציר זה של העובדות מגלה רק מעט ממה שעמד מאחוריהן, אך די גם בו כדי להבהיר שמדובר במקרה טרגי מבחינת כל הנפשות הפועלות. ה"סיפור", מכל מקום, נתון במחלוקת קשה בין האם ועורך-דינה מצד אחד ובין שירותי הרווחה מצד שני. למעשה שני הצדדים מספרים סיפורים שונים בתכלית. לפי הצד הראשון, נעשתה לאם שורה של מעשי עוול חמורים על-ידי שירותי הרווחה והמערכת המשפטית. לפי הצד השני, פעלו שירותי הרווחה והמערכת המשפטית כראוי, למעט טעויות אנוש בלתי נמנעות.

במוקד הדיונים בערכאות השונות וגם במוקד המשדר עמדה שאלת "המסוגלות ההורית"; האם מסוגלת האם לדאוג לצרכיו של בנה? במקרה של האם המסוימת הזו, נבחנה במשך שלוש השנים הראשונות יכולתה לגדל ילד לבד, בסתר, בלי להסתייע בבני משפחתה. מסוגלותה ההורית נבדקה בכל שלב גם מתוך התייחסות לצרכיו המיוחדים של בנה, ילד למוד משברים וטלטלות. לפיכך, שתי הערכאות האחרונות דנו בשאלה אם האם, לפני ואחרי שגילתה למשפחתה את דבר קיומו של בנה, מסוגלת לדאוג לילד, שצפוי לו משבר עקירה מן המשפחה המאמצת שקלטה אותו.

נושא המסוגלות ההורית של האם סולף במשדר לחלוטין. ראשית, נעשה טשטוש מגמתי של מחדלי האם לאורך השנים, ולמעשה הובלע כל פרט הפוגם בהצגתה כאם מסורה, שכל חטאה היה ברצון לגדל את בנה בסתר. שנית, המשדר לוקה בסירוסים של העקרונות וההיגיון שהנחו את השופטים בערכאות השונות. כך נסללה הדרך לציור דמותן של העובדות הסוציאליות כחוטפות תינוקות שהתעמרו באם ללא כל הצדקה ולהצגת המערכת המשפטית כמי שיצאה מדעתה. כמעט בלתי אפשרי למנות כאן את כל הפערים בין גרסתה של האם, כפי שהיא מוצגת במשדר, ובין החומר המשפטי – אפילו בהשמטת אותם פרטים שהמחלוקת העובדתית לגביהם לא הוכרעה. במקום לנסות לעשות זאת, אתאר כאן את השיטות השונות המשמשות במשדר להצגה מגמתית של החומר. הפערים בין הגרסאות ייחשפו בחלקם תוך כדי התיאור.

שתי האחראיות המרכזיות לרושם המעוות שיוצר המשדר הן השפה והדיקציה של העורך והמגיש, חיים הכט. הכט, כפי שיומחש בהמשך, משכיל לבחור במלות תואר ובביטויים בוטים, שהופכים את המשדר למין רדיו-נובלה או תסכית אימה. בסיועה של דיקציה מתאימה הוא הופך כל סימן שאלה לשלושה סימני קריאה ומקנה ממדים מפלצתיים לטענות השונות.

שיטה נוספת המשרתת את קו המשדר היא הבאת ראיונות לא רק עם האם ("רונית", כפי שכינו אותה), אלא גם עם יעקב סידי, עורך-דינה, שנוכחותו הדומיננטית במשדר מעניקה לסיפור צבעים עזים במיוחד. מרואיינת גם שורה של מומחים, שחוות דעתם מחזקות לכאורה את הביקורת כלפי הממסד, ונשמעת אפילו אחותה של רונית, דמות הממלאת תפקיד שולי למדי בפרשה ("נעשה פה עוול, ממש גנבו ילד [...] התנהגו בה כמו שמתנהגים בבהמות"). תגובת השירות למען הילד, לעומת זאת, מובאת בהשהיה ניכרת, כשלמאזין יש כבר רושם מגובש למדי על מהלך האירועים. היא נמסרת בצורה הגונה ועניינית בידי יצחק פלר, הכתב לענייני רווחה, אלא שלסגנון המאופק של פלר אין סיכוי לאזן את הרטוריקה של הדוברים שקדמו לו. גם כשנשמעים קטעי ראיונות עם מפקחות השירות, הטון שלהן מאופק בהרבה מזה של הצד השני.

חמור מזה, פרטים השנויים במחלוקת עובדתית מוצגים כאן כעובדות מבוססות, באופן שיש בו משום הטעיה שיטתית של המאזינים. כך למשל ממלא הכט במשדר את תפקיד המספר של סיפור המעשה, שיציג בפנינו את "מה שאנחנו הצלחנו להתרשם מתוך פסק הדין ומתוך מה ששמענו". בפועל הוא מציג את עמדתה של רונית, גם כשיש לגביה מחלוקת עובדתית ואפילו כאשר כבר הופרכה בעליל בבית-המשפט (כפי שאראה בהמשך).

"אחות בחדר הלידה פנתה לרונית [...]. שעה אחר-כך היתה ליד מיטתה עובדת סוציאלית", מספר הכט – אף שפסק הדין האחרון קבע כי מדובר ביומיים ולא בשעה. המאזין הקשוב עשוי לשמוע בסופו של דבר שיש גם גרסה נוספת, אך כוחה של מניפולציה כזאת הוא עצום. בהטעיות מסוג זה רצופה גם סדרה דרמטית של "שאלות עקרוניות ערכיות נוקבות" שמציגה התוכנית – שאלות שחלקן הופיעו עוד בתשדירים המקדימים (תשדירי הפרומו): "האם אכן חטפה המדינה את בנה של רונית? איך מאפשר חוק המדינה לעובדים סוציאליים לשחק תפקיד של אלוהים? האם אפשר לומר שקול הדם נדם? מדוע ביזו עובדים סוציאליים את החלטת בית-המשפט ולא נענשו?". כאן נעשה ניסיון מוצהר ולגיטימי למשוך את אוזנו של המאזין, אך הרושם שיוצרת שורת השאלות הזאת הוא כל-כך חריף וחד-משמעי, עד שנדמה כי אין שום צורך להמשיך להאזין כדי להבין את השורה התחתונה. מי ששמע אפילו את התשדירים המקדימים בלבד ידע, כפי שאומר הכתב יצחק פלר, "שהולכים לשפד את שירותי הרווחה", ושיער, מן הסתם, שבצדק.

איור: גליה לרך

מי ייבש את שדיה

כהמחשה לכל מה שנטען עד כה, נביא בהרחבה מסוימת ניתוח של הטיפול שערך המשדר בטענת ייבוש החלב.

לטענתה של רונית ניתנו לה בבית-החולים, מעט לאחר הלידה, כדורים לייבוש חלב, בלי ליידע אותה לגבי טיבם וממילא בלי לבקש את הסכמתה. טענה זו הועלתה כבר בתשדירים המוקדמים – "מי נתן את ההוראה לייבש את החלב בשדיה" – למרות שהשאלה אם הוראה כזו בכלל ניתנה היא שנויה במחלוקת, בלשון המעטה.

את הדיון על כך במשדר עצמו פותח הכט כך: "וכאן מגיע הקטע הקשה, בעצם הפלישה לתוך גופה. מישהו נותן את ההוראה לייבש את שדיה". מיד אחר-כך מובא ראיון ממושך ואמפתי עם רונית על קורותיה בבית-החולים. היא מספרת על עובדת סוציאלית שהתייצבה ליד מיטתה שעות אחדות לאחר שיצאה מחדר הלידה, בעודה מטושטשת. העובדת, כך רונית, שמעה ממנה על כוונתה הנחרצת לגדל את הילד בסתר, ומיד ניסתה להניא אותה מכך ולהחתימה על טופס אימוץ. רונית: ..."בקיצור, במקום לעודד אותי היא רק ייאשה אותי. נתנה לי (מתקנת) נתנו לי בכלל כדורים לייבוש חלב". הכט: "מתי הם נתנו לך את הכדורים האלה, רונית?". רונית: "עכשיו אני מעכלת כשאני חושבת על זה, שנתנו לי את זה ישר כשיצאתי מחדר הלידה". ובהמשך: אמסלם: "אז בכלל לא הנקת אותו?". רונית: "לא, לא נתנו לי את האפשרות הזו. בכלל, שמו אותי בחדר לא של לידה, בחדר של נשים, כדי שלא תהיה לי איזה טראומה שאני רואה ילדים. הם רצו לנתק אותי כבר מהרגע של הבית-חולים".

על טענות אלה של רונית אפשר היה להשיב בטענות שכנגד: למשל, ששירותי הרווחה אינם יכולים להורות לבית-חולים לתת לאשה כדורים לייבוש החלב, או להעבירה ממחלקה למחלקה, ועל כן הכתובת לבירור העניין היא בית-החולים עצמו. אפשר היה לבדוק שמא בית-החולים, כפי שאמרו לי בשירות למען הילד, העביר את רונית למחלקה אחרת על דעת עצמו, מאחר שלא רצתה לראות את התינוק ודיברה על מסירתו לאימוץ. אפשר היה לספר שהעובדת הסוציאלית שביקרה את רונית העידה כי לקחה אותה לראות את התינוק בפעם הראשונה – אקט של קשירת הקשר בין השניים, ולא אקט של ניתוק.

ואולם, אף אחד מן הדברים הללו לא נאמר במשדר. תגובת הצד השני מושהית. ובינתיים מביא הכט את הדברים הבאים מפיהם של מרואיינים, הנותרים משום מה באלמוניותם: "רופאים ומנהלי מחלקות נשים אומרים לנו כי מה שקרה לרונית בבית-החולים זו שערורייה, הפקרות והתעלמות מוחלטת מזכויותיה כאדם. העובדות הסוציאליות אינן חלילה מפלצות, אומר רופא בכיר, הן באמת מאמינות שהן עושות משהו טוב, אבל במין קלות בלתי נסבלת הן מקבלות החלטות הרות עולם. ראיתי, הוא מספר, עובדות סוציאליות זוטרות, וקציני מבחן, שבהינף עט מקבלים החלטות מדהימות, ובקור רוח בלתי מובן משחקים את אלוהים. והכל, 'כמובן', לטובת הילד [...]. ד"ר רם ישי, ראש החברה הישראלית לאתיקה של הרפואה, קובע: 'הצוות שייבש את החלב בשדיה של רונית חשוד לכאורה בתקיפה פלילית'". כלומר, הכט מתייחס לגרסתה של רונית כאילו היתה כבר בחזקת עובדה ("מה שקרה לרונית בבית-החולים"), עונה בעקיפין על השאלה "מי נתן את ההוראה" (העובדות הסוציאליות, כמובן) ואומר לכאורה שכוונותיהן של העובדות טובות, אבל מיד עושה להן דמוניזציה ודה-לגיטימציה. הכט גם מכניס לפיו של ד"ר ישי דברים שלא אמר: בראיון עימו, המובא מיד אחר-כך, הוא מתייחס לאפשרות היפותטית של הפסקת חלב ללא הסכמתה של יולדת וקובע כי מעשה כזה יהיה מנוגד לאתיקה וסביר שגם מנוגד לחוק. הדרך ממעשה לא חוקי ל"תקיפה פלילית" היא ארוכה, אבל נראה כי המלה "תקיפה" (כמו אחיותיה, "חטיפה" ו"פלישה") פשוט מצלצלת להכט כמלה ההולמת.

רק בשלב מאוחר זה מובאת תגובתו של הצד השני. נחמה טל, אחת המפקחות הארציות של השירות למען הילד, מציגה הקשר דרמטי פחות לפרשה. לדבריה, האם מסרה את התינוק לשירות מרצונה, כדי שיחזיקו בו עד שתוכל להתארגן לגידולו. מאחר שהתינוק לא היה בידיה ממילא לא יכלה להיניקו, ועל כן היה מקום להפסקת החלב. ההסבר של טל אמנם הגיוני, אך מה שהמאזין אינו יכול להבין מתגובתה הוא שעניין ייבוש החלב הוא טענה חדשה, שלא עלתה מעולם בעבר ושאינה מופיעה בתיק המשפטי. לפיכך, טל רק מנסה לנחש את ההיגיון האפשרי שמאחורי מעשה כזה, אם אכן נעשה. גם מן הדיווח העוקב של אמסלם אי-אפשר להבין שמדובר בהאשמה שרק עתה הועלתה: "בפרקליטות המדינה אומרים לנו שהם לא ביררו עד תום את נסיבות אותו יום, והם לא יודעים בעצם מי נתן את ההוראה לייבש את החלב. האם היתה זו החלטה של האם, או שהיו אלה שירותי הרווחה או הרופאים".

"אני חושב שהנקודה המרכזית במשדר היא ייבוש החלב", אמר הכט בראיון שקיימנו עימו. "אין דבר יותר פולשני, אכזרי, טראומטי, טירני, מאשר ההחלטה של מאן דהו שם לתת לה כדורים ולייבש לה את החלב [...] זה אקט של ניתוק האם מהילד שלה. מה שקרה, קרוב לוודאי, זה שעובדת סוציאלית ניגשה לרופא זוטר, ובביטחון שאין למעלה ממנו אמרה לו לייבש לה את החלב ולהעביר אותה אגף". קרוב לוודאי? דומה שראוי היה להיזהר יותר בהטחתה של האשמה לא מבוססת.

סירוסים והטעיות

רונית מוצגת במשדר כמי שלא הביעה מעולם כל מצוקה בנוגע ללידת הילד, אלא רק נחישות לגדלו בעצמה. הגרסה השונה, שאינה מוצגת כראוי במשדר, נתמכת דווקא על-ידי החומר המשפטי. עולה ממנה כי יומיים לאחר הלידה ביקשה העובדת הסוציאלית של בית-החולים מפקידת הסעד התורנית לגשת אל רונית, המעוניינת למסור את תינוקה לאימוץ. פקידת הסעד מצאה את רונית מהססת כיצד לנהוג. רונית ביקשה כי השירות יחזיק בילד עד שתחליט וחתמה על מסמך שהוצג בפני בית-המשפט המתיר לשירות להוציא את הילד מבית-החולים. הילד נלקח בידי אנשי השירות למעון. עובדה זו נעדרת לגמרי מסיפור המעשה כפי שמציג אותו הכט, וכך מוצגת לקיחת התינוק למעון כחטיפה: "האם מתחננת: 'החזירו לי אותו'. רק לאחר חודש ימים מיום לידתו רונית מקבלת את בנה ומגדלת אותו שמונה ימים". ושוב, מן החומר המשפטי עולה תמונה שונה לגבי תקופת שהייתו של התינוק במעון. במשך אותו חודש הפצירו ברונית שוב ושוב כי תיקח את הילד לרשותה. פקידת הסעד שטיפלה בה מאז הבטיחה לה סיוע צמוד, ואולם רונית, אף שהיתה ברשותה דירה ששכרה כדי לגדל בה את בנה, ניאותה לקבלו לידיה רק לאחר כמה דחיות, כשכבר היה בן שישה שבועות.

הטשטוש הבוטה ביותר במשדר נוגע לשמונת הימים שבהם החזיקה רונית בתינוקה קודם שהוצא מידיה. לא מוזכר, למשל, שיום וחצי בלבד לאחר שבנה נמסר לרשותה, עברה רונית לישון בלעדיו בבית הוריה במשך ארבעה לילות רצופים. לא מוזכר שפקידת הסעד שביקרה את רונית דיווחה כי מצאה אותה בדיכאון וכי רונית שאלה אותה לגבי האפשרויות למסירתו או למכירתו של התינוק לאימוץ. לעומת זאת, נעשה מאמץ ליצור רושם הפוך. רונית נשמעת אומרת: "הוא היה איתי כל יום, הרגשתי ממש כיף". אמסלם מסתפקת כאן רק בציון העובדה ש"כמובן, שוב עולות שתי גרסאות שונות, הגרסה של האם והגרסה של השירות". גרסת השירות מובאת רק כמה דקות אחר-כך, ובאופן חלקי. יש להדגיש כי אין במקרה זה שום סיבה להעניק אפילו סטטוס שווה לשתי הגרסאות: אין כל מחלוקת עובדתית על כך שהתינוק, שנמסר לרונית ביום רביעי, לא היה ברשותה בין חמישי לשני (פרטים אלה ורבים אחרים הופיעו בכתבתה של אריאלה רינגל-הופמן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ב-13 באוקטובר 1995. רינגל-הופמן, שערכה בדיקה עובדתית של המשדר, עמדה גם היא על המגמתיות הבוטה שלו).

באופן דומה מטושטשות גם נסיבות הוצאתו של התינוק מידיה של רונית שמונה ימים לאחר שנמסר לידיה. רונית חיפשה סידור שיאפשר לה לשהות אצל הוריה בסופי שבוע ובחגים, ויצרה לשם כך קשר עם עמותה חרדית בשם עזר-מציון. היא הפקידה את התינוק בידיהם למשך סוף השבוע, אף שהוזהרה בידי פקידת הסעד שלא לעשות כן.

"יום שישי, ורונית יוצאת עם אנשי הארגון ועם הילד אל המשפה האומנת. רונית טוענת שהבחינה בחוקרים שעקבו אחריה בדרך. כאשר התקשרה בשבת מהוריה לעזר-מציון, אמרו לה שהילד נלקח מן המשפחה האומנת והוחזר למעון חסוי, בצו חירום שהוצא ביום ו' בצהריים", מספר הכט, ולא מזכיר כי לא היה כל קשר ישיר בין רונית לבין האשה שהתינוק הופקד בידיה. החוקרים שעקבו אחרי רונית באותו יום שישי גילו כי מסרה את התינוק לשני אברכים שהגיעו לדירה באמבולנס בשירות אגודת עזר-מציון, כי הללו מסרו אותו לאשה שהמתינה להם בבני-ברק, וכי זו נכנסה עם התינוק לדירה סמוכה. על השלט שעל הדלת היה כתוב: "גמ"ח תינוקות ומזון". אותה אשה, כשנשאלה, לא ידעה לומר אפילו מי אמו של התינוק. ההשמטות הללו הן קריטיות: השופטת דליה דורנר, שכתבה את פסק הדין האחרון, קבעה כי התנהגותה של רונית באותם שמונה ימים מוכיחה כי לא היתה לה מסוגלות הורית. לפי הנטען במשדר, חטאה היחיד של רונית היה השגיאה הטקטית שבמסירת הילד בסוף השבוע – מעשה שזימן כביכול לשירותי הרווחה את שעת הכושר שלה ייחלו. המעקב אחרי רונית והוצאת הילד מידיה מוצגים כמארב שטמן לה השירות בציפייה לכך שתמעד. לא מוזכר גם במשדר שהאם הוזהרה מראש שלא למסור את הילד.

"מדוע השירות למען הילד, המטפל באימוץ, המשיך לטפל באם הביולוגית גם כשהודיעה נחרצות שאין לה כוונה למסור את הילד לאימוץ?", שואלים במשדר. מתוקף תפקידו, מוטל על השירות לקיים מעקב אחר ילדים בסיכון, אולם במקרה זה אכן יקשה על המאזין להבין מדוע הושם מעקב על האם. במשדר אין גם אזכור לכך שפסיכולוגית שמונתה על-ידי בית-המשפט לבדוק את רונית באותו של העידה, שאלמלא הוצא הילד מידיה היה נגרם לו נזק בלתי הפיך. טשטוש זה מאפשר להציג את העובדות הסוציאליות כחוטפות תינוקות, הלהוטות לספק ילדים לאימוץ.

בידי בית-המשפט המחוזי היתה חוות דעת פסיכולוגית שקבעה כי רונית היא ילדותית ותלותית מאוד כלפי משפחתה, וכי אינה מסוגלת לגדל את הילד ללא עזרת הוריה ותמיכתם. "הדרך היחידה עבור [רונית] להשתתף בגידול הילד באופן שלא יסכן אותו היא בבית הוריה, בהשתתפות כל בני המשפחה", קבעה חוות הדעת והציעה לבדוק אם אפשרות כזו ריאלית. לפיכך הפציר בית-המשפט ברונית לחשוף בפני בני משפחתה את הסוד, ואף הציע להחזיר לה את הילד לאלתר אם תיענה. לבסוף, לאור סירובה המתמשך של רונית ולנוכח הידרדרות חמורה במצבו של הילד, ששהה כל אותה תקופה במעון של השירות, פסק השופט חיים פורת כי הילד יימסר לאימוץ מיידי.

במשדר נוצר רושם שונה לגמרי. רונית אינה מספרת על הפגיעה בבריאותו של הילד בתקופת המעון, ומציינת דווקא כמה היה בריא ומפותח – אולי משום ששופטים אחדים סברו כי בכך שראתה את בנה בסבלו ולא השתכנעה לגלות את הסוד, הוכיחה שוב את חוסר המסוגלות ההורית שלה.

הסירוב לגלות את הסוד מוצג במשדר כסיבה הישירה והיחידה לקביעה שרונית אינה מסוגלת לטפל בילד. פסק הדין של פורת מוצג גם כאילו היה אולטימטום לאם – לגלות או לוותר על הילד – בשעה שפורת, כאמור, הורה על מסירה מיידית לאימוץ. הצגה כזאת של הדברים מאפשרת להטיח בשירות האשמה נוספת, כאילו מיהרו אנשיו למצוא לילד משפחה מאמצת במקום לנסות לסייע לרונית להתייצב מול הוריה ולקבל את הילד לחזקתה.

כשמוזכרות חוות הדעת הפסיכולוגיות, לקראת סוף המשדר, מלווה האזכור בהטעיה חמורה. הכט מספר כי במוקד פסק הדין האחרון עמדה הקביעה שרונית לוקה באי-מסוגלות הורית, על סמך חוות דעת של פסיכולוגים העובדים עבור השירות למען הילד. "עו"ד חנה כהן", הוא אומר, "טיפלה בכמה וכמה מקרים דומים, ויש לה עדויות למכביר על הדרך שבה עורך השירות את הבדיקה הזו, שחורצת גורלות". מיד בהמשך מובאת הקלטה של עורכת-הדין, הנפתחת במלים: "נערכה בדיקת מסוגלות הורית על-ידי פסיכולוגית מסוימת, שנמשכה בערך עשרים דקות. האם הובאה לבדיקה. היא לא ידעה מה משמעות הבדיקה, מהן השלכותיה המשפטיות, אין בדיקה יותר חשובה בחיים מהבדיקה הזאת...". המאזין מובל למסקנה כי "האם" היא רונית. ואולם, לציטוט מפי כהן פשוט אין שום קשר למקרה שבו עוסק המשדר. דווקא במקרה של רונית נערכה סדרת פגישות איתה ועם בני משפחתה, וכולם הבינו היטב מה משמעותן. זאת ועוד, בניגוד לנאמר בקול-ישראל, אף אחת מחוות הדעת שהונחו בפני בית-המשפט לא הוגשה מטעם השירות למען הילד. שלוש חוות דעת הוזמנו בידי בית-המשפט, ואחת ניתנה בידי פסיכולוגית מטעמה של רונית.

המשדר מצביע, כביכול, על שורה של אבסורדים משפטיים זועקים; בבחינה זהירה, כל האבסורדים הללו קורסים. ראשית, "המסוגלות ההורית" מוצגת במשדר כמין תכונה מוחלטת, כללית ויציבה (בדומה, למשל, לאינטליגנציה), ולא כשאלה הנבחנת תמיד בהקשרה המסוים. סילוף זה מאפשר למתוח ביקורת על השופט פורת, שקבע כביכול שמסוגלותו של כל הורה תלויה בכך שיגלה למשפחתו על ילדו. הסילוף גם מציג את הפסיקה האחרונה כעוול משווע; הרי לאחר הגילוי להורים כבר יש לרונית מסוגלות הורית, לפי ההיגיון המנחה את עורך התוכנית. לאמיתו של דבר, בשלב זה היו בידי בית-המשפט חוות דעת נחרצות, שלפיהן עקירת הילד ממשפחתו המאמצת תגרום לו משבר קשה. שאלת המסוגלות ההורית נבחנה אפוא בהקשר זה.

סירוסים נוספים קשורים למושג של טובת הילד. השופטת דליה דורנר כותבת בפסק הדין האחרון כי בית-המשפט רשאי להכריז על ילד כבר-אימוץ רק במידה שהוכחה עילת אימוץ באותה ערכאה. אם לאחר מכן חל שינוי במצבו של ההורה, או אז יש לבחון אך ורק על-פי טובת הילד את השאלה מי ישמשו הוריו ואצל מי יגדל. עקרון העילה נעדר לחלוטין מחוות דעתו של המשפטן משה נגבי בראשית המשדר: "אם נגיד שטובת הילד זה הקריטריון היחיד ונפעל רק על סמך טובת הילד, נגיע מהר מאוד למצב שבו אם משפחות עשירות מסביון ירצו לאמץ ילד, יוכלו השירותים הסוציאליים להוציא ילד מהקטמונים או ממוסררה, ולהגיד שוודאי שטובת הילד קובעת שעדיף שיגדל בסביון". יש לציין, אגב, כי נגבי הצטער בדיעבד על המשדר. הוא ביקש לתקן את העוול שנגרם שם ונתן לאלה בלאס, מנהלת השירות למען הילד, פתחון פה בתוכניתו "דין ודברים" – דבר שחיים הכט לא עשה בינתיים.

גם הקישור בין טובת הילד ובין רווחתה החומרית של המשפחה, שנעשה שוב בהמשך המשדר, מסלף לחלוטין את שיקול הדעת של בית-המשפט. זה דן אך ורק ברווחתו הנפשית של הילד. נרמז גם כי פסק הדין הראשון של העליון "סוכל" בגלל מעמדה הרם כביכול של המשפחה המאמצת, שהפעילה כאן את השפעתה.

רושמן של הרמיזות העבות בהקשר זה – בלא שלמשפחה המאמצת או לבית-המשפט תהיה אפשרות להתגונן נגדן – משתקף בתגובתו של ח"כ סילבן שלום, שעלה לשידור מיד בתום המשדר ואמר כי לא ייתכן שבמדינת ישראל בנה של אשה יילקח ממנה רק בשל היותה ענייה, וכי יש פה מצב של העדפה ברורה של משפחות עשירות, הבאות מאותו מעמד שממנו באים גם השופטים והעובדים הסוציאליים.

במחשבה נוספת, אולי אין להתפלא על שסירסו כך את מושג טובת הילד. הרי הילד וסבלו נעדרים לחלוטין מן המשדר

יצחק פלר: כעסתי

יצחק פלר, הכתב לענייני רווחה שהביא במשדר את תגובת השירות למען הילד, כעס. הוא כעס על כך שנמסר לו רק מידע חלקי לגבי הדברים שיובאו במשדר, הוא כעס על התוצר הסופי, אשר חטא לדעתו לשירות. "הרגשתי שעשו לי איזשהו מארב, בצורה לא הגונה מבחינה קולגיאלית", הוא אומר.

פלר מספר כי עירבו אותו בהכנת המשדר רק ביום רביעי, יומיים לפני העריכה הסופית. הוא קיבל לעיונו את החומר המשפטי למשך כשעה בלבד, ונאלץ לקרוא אותו ברפרוף, כך שהגיע לשיחה עם עובדות השירות (נחמה טל ועדינה טל, המפקחות הארציות של השירות למען הילד) כשבידיו מידע שטחי. הוא לא שותף בראיון עם האם ולא שמע את תוכנו. לא אמרו לו שתושמע הקלטה סמויה שבה עובדת סוציאלית מדברת אל האם בגסות. הוא לא ידע שיאמרו במשדר כי בשירות למען הילד קובעים מסוגלות הורית בעשרים דקות, או שיטענו כי בעקבות לחצים מצד המשפחה המאמצת החליטו בשירות לסכל את החזרת הילד לאמו הביולוגית. על נושאים אלה ואחרים לא היה יכול לבקש תגובה.

התשדירים המקדימים שפירסמו את המשדר הצפוי הקפיצו את פלר. הוא מספר כי הוא ומירה אמסלם ביקשו מהכט לרכך את התשדירים, אך הכט סירב בנימוק שחידוד הדברים ישיג מספר גדול של מאזינים. פלר הרגיש שהכט עבר כאן את הגבול ושכל מי שישמע את התשדירים יבין שמתכוננים לצלוב את שירותי הרווחה על כך שחטפו ילד. "הכט גזר את דינן של עובדות השירות עוד לפני ששמע את תגובתן", טוען פלר. "יש בזה משהו לא הגון".

תשדירי הפרומו שודרו עוד לפני פגישתו של פלר עם המפקחות, שנערכה רק ביום חמישי בבוקר. כשבא פלר לראיון, הוא מצא את השתיים בעמדה מתגוננת ועשה מאמץ ליצור אווירה טובה. הוא אומר שהתרשם מהן באופן חיובי ביותר ומצא שהן מקרינות אמינות, מקצוענות ומעורבות רגשית רבה בתפקידן.

פלר הציג את כל השאלות שהכין, קיבל תשובות וערך את החומר. רק עניין אחד חשוב שהביא, שני משפטים בסך-הכל, נחתך אחר-כך בעריכה של הכט. מדובר בקטע שבו אמרו המפקחות כי כשאם חד-הורית יולדת, הן אינן מתייצבות אוטומטית בבית-החולים. ישנה עובדת סוציאלית בבית-החולים, ורק במקרה שמתעוררת בעיה קוראים להן ומערבים אותן. לדעת פלר, המפקחות הבהירו כאן עניין נוהלי חשוב – הן אינן אורבות לאמהות הללו.

הורדת המשפטים הללו גרמה, לדעתו של פלר, עוול גדול לעובדות השירות. הרי חלק עיקרי מן המסר של המשדר היה, לדבריו, "ששירותי הרווחה אורבים בפינה ומחכים לחטוף ילדים". הכט, מצדו, אמר לו שלא חתך את הקטע במזיד.

מירה אמסלם: בדקתי

מירה אמסלם, הכתבת המשפטית, חושבת כי המשדר במהותו היה טוב מאוד. דברים אחדים אמנם הוקצנו, אך דווקא לגבי הטיפול המשפטי היא מרגישה שבשידור מותנה חומרת ההאשמות: "יש לי כמה הסתייגויות, אולי חלקן נובעות מהצגת הדברים, אבל אני חושבת שהמשדר שיקף את מהות הבעיות שהתעוררו בסיפור הזה. האחריות שלי היא על הצד המשפטי. כל הנקודות מצד מערכת המשפט נבדקו מבחינתי, ואין בהן צד אפור. להפך, יש צדדים שחורים עוד יותר ממה שהובא לידי ביטוי במשדר".

אמסלם מכחישה בתוקף את הטענה שבמשדר נרמז כי ההליך המשפטי היה מושחת. הביקורת, היא אומרת, היתה רק על שיקול הדעת של בית-המשפט או על דרך קבלת ההחלטות. פתיחת המשדר בשאלה כמו "האם הרכב של שופטים בבית-המשפט העליון קובע מראש את תוצאות המשפט?" נראית לאמסלם תמימה. היא טוענת כי בהצגת שאלה זו היתה כוונה להצביע על כך שהרכב שונה של שופטים היה עשוי, מטבע הדברים, לפסוק אחרת.

הנסיונות לבקש את תגובתה של אמסלם לגבי השמטת פרטים חשובים או הצגה מטעה של עובדות במשדר נתקלו ברובם באותה תשובה: אמסלם חושבת כי היה מקום לביקורת נוקבת על השירות והמערכת, ואופן הצגת הפרטים שימש רק אמצעי להעברת המסר. היא מתייחסת אל המשדר כאל "העלאת סימני שאלה". חלק מאי-הדיוקים היא מייחסת לכך שלא כל החומר המשפטי היה ברשותה, בשל היותו חסוי. חלק אחר מיוחס להחלטות עריכה ולרצון לחדד את השאלות מצדו של הכט, "שאת הסגנון שלו את מכירה".

חיים הכט: התייסרתי

העורך, חיים הכט, מודה בדיעבד כי חטא לשירותי הרווחה, אך מעדיף למקד את הדיון בסגנון הבוטה של המשדר. הוא מציג את עצמו כמי ששגה בתום לב והקצין את הטונים רק משום שהסיפור עורר בו התמרמרות עזה כל-כך. לעומת זאת, הוא מתחמק מדיון בחוסר הדיוקים ובהטעיות הקטנות שהמשדר רצוף בהם. "השאלות הערכיות אינן תלויות בפרטים הקטנים", הוא אומר בתגובה לשאלה בנושא, "הפרטים הקטנים רק מלמדים עליהן. השאלות תלויות במדיניות, בכיוון, בגישה. אני מודה מראש בעובדה שנכנסנו לסיפור הזה עם תחושה שנעשה חטא כבד לרונית, לא בגלל פרט כזה או אחר, אלא בגלל שיש פה סיפור על מערכת שקבעה שטובת הילד עולה על טובת האם אשר רוצה ומסוגלת לגדלו, ואנחנו חשבנו שלא יכלו לקבוע זאת בכלים שהפעילו.

"מעולם לא היה לי סיפור כל-כך בעייתי ומעורר התלבטויות שכך התייסרתי איתו. לא ישנתי לילות בגלל ההתלבטויות וההדים. לימים שיניתי את דעתי, וכעת אני חושב שאוי ואבוי אם ינתקו את הילד הזה מהבית היום, אף שאני משוכנע שרונית ראויה להיות אם. באותו זמן הבנתי אחרת את המושג של טובת הילד.

"ההחלטה לתת לזה שעה היתה שלי. אפשר היה לעשות זאת בעשר דקות, ואז העמדה של השירות היתה נראית חלשה פי כמה. החלטתי על דעת עצמי למשוך את זה לשעה – וזאת החלטה מאוד שנויה במחלוקת – כדי לתת להן אפשרות טובה יותר להביע את דעתן.

"כך עבדנו: דיברנו עם רונית, לקחנו את כל הפרוטוקולים של בתי-המשפט והלכנו לדבר עם פרקליטות המדינה והשירות למען הילד. מירה אמסלם דיברה עם הפרקליטה, שהסבירה לה את כל הפרטים, ויצחק פלר הלך פעמיים לשירות: פעם אחת כדי להביא את גרסתם ופעם שנייה כדי לקבל את תגובתם. ביקשנו את תגובת אנשי השירות על כל קטע. אומר לך במלוא הכנות – בגלל שהיינו כל-כך טעונים, ממש חיפשתי שיצחק פלר יבוא אלי עם טיעון שלהם שיגיד: 'הכט, אחתה מפספס', ולא הצלחתי למצוא טיעון כזה".

מתברר שזכרונו של הכט מטעה אותו. יצחק פלר נשלח אל השירות למען הילד רק פעם אחת (ראו מסגרת), יומיים לפני המשדר, אחרי שהתשדירים המקדימים כבר היו בשידור. הוא לא שותף בראיון עם רונית, לא ידע מהן הטענות המרכזיות שיועלו, וממילא לא היה באפשרותו לבקש עליהן תגובה.

גיליון 1, ינואר 1996