הדברים שאומר הם עדות לפועלה של במבי שלג בשנים האמיצות של מגזין "ארץ אחרת". משום שהייתי עורכת המשנה של המגזין מצאת הגיליון הראשון בסתיו 2000 ועד סגירתו כמגזין אינטרנט בסוף שנת 2015 אבקש להיות עדה נאמנה ולמסור את עיקרי הרעיונות שהדריכו את במבי לאורך המפעל שהיה – לצערנו – תמצית דרכה, או יותר נכון תמצית התמסרותה החברתית והמחשבה העמוקה והיסודית שהיא הקדישה לכך.
לצד יאיר, השותף הראשון במעלה, והילדים האהובים יונתן, אריאל וטובה, החברה הישראלית היתה בבת עינה של במבי, ועל מנת ללחום את המלחמה עבור החברה היה דרוש אומץ אישי ושיקול דעת, שתי תכונות שבמבי שלג התברכה בהם.
במבי היתה נטועה בלב הציונות הדתית, חניכה של בני-עקיבא, והשירות בצה"ל בגרעין נח"ל; היא למדה היסטוריה של עם ישראל, והוכשרה כעיתונאית ב"נקודה" בעריכתו של ישראל הראל – למרות שהתגוררה תמיד בתוך הקו הירוק. רצח רבין היה עבורה קו פרשת מים שאחריו היא ביקשה לחרוג מהחלוקות המיגזריות. "ארץ אחרת" למעשה נוסד כדי לתת ביטוי לעמדה זו, ולבסס תפיסת עולם לחברים, שותפים, שיהיו מוכנים לעקור את עצמם או להבקיע ממסגרות החינוך שקיבלו בבית-הספר היסודי, שאינו מתאים עוד לאתגרים של ישראל בשנות האלפיים.
משימה זו לא היתה קלה. מצד אחד ראו בה עריקה, ובצד השני נוכחו שבמבי לא מה שנקרא "החליפה מחנה". במבי היתה עצמאית מאוד. מגזין "ארץ אחרת", שהגיליון הראשון שלו יצא בספטמבר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, התחיל באמת בעמדה הזו של יצירת משנה של עמדות פוסט-מגזריות. "משנה" היה השם שבמבי נתנה לזה, כי היה ברור לה שמה שעומד לפנינו הוא צורך דוחק בהתחדשות, והציונות הרי התפתחה מתוך מחשבה, הגות ועיתונים, בטאונים וכתבי-עת.
לבמבי, שהחושים שלה היו תמיד מפותחים וחדים, היה ברור כבר לפני יותר מעשור שחופש העיתונות בסכנה ואף עתיד הקריאה בסכנה, ולכן התחלנו לעסוק בתהליכים כלכליים, חברתיים, באנטישמיות הגואה, וכך נעשינו בעצם לעיתונות לוחמת
אבל משום שבמבי היתה עיתונאית ברמ"ח אבריה, המגזין "ארץ אחרת" לא יכול היה להסתפק ברעיונות על אודות "יהדות וישראליות" כמו שהיתה כותרת המשנה של המגזין כשיצא לראשונה, ולבמבי, שהחושים שלה היו תמיד מפותחים וחדים, היה ברור כבר לפני יותר מעשור שחופש העיתונות בסכנה, ואף עתיד הקריאה בסכנה, ולכן התחלנו לעסוק בתהליכים כלכליים, חברתיים, באנטישמיות הגואה, וכך נעשינו בעצם לעיתונות לוחמת. במובנים רבים המלחמה היתה על חקר הידע והפצתו. כשהמילה "תיקון" נעשתה למלה ריקה מתוכן, במבי חזרה ואמרה שלא ייתכן תיקון מבלי לדעת מול מה אנחנו עומדים, מה יש לפנינו.
ואכן, אם תעברו על נושאי הגליונות של "ארץ אחרת" תיווכחו שהמגזין עוקב אחרי ההיסטוריה הישראלית ב-15 השנים האחרונות: "אנשים אחים אנחנו", "אין לאן לברוח", "משיח לא בא", "קואליציה של פנטזיות". "דין וחשבון – מה מחליש ומה מחזק אותנו" יצא מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה, גיליון על ההכרעות של הציונות הדתית וגורלה של המדינה, גיליון על "התורה והחיים", "מחיר ההפרטה", גיליון שיצא כנגד הצדדים הפרועים של ההפרטה, גיליון שלחם כנגד הפרטת בתי-הסוהר, גיליון שלחם כנגד השתלטות ערכי המדידה בכלל וגיליון שלחם כנגד השתלטות ערכי המדידה על מערכת החינוך. גיליון כנגד השתלטות לא אחראית של הביומטריה. גיליון שמנתח ומתמודד עם כתבי החזון של ערביי ישראל, ועל התבוננות בעיניים ריאליסיטיות על העובדים הזרים ומבקשי המפלט בדרום תל-אביב. אכן. אם אעמיד את שמות המאמרים מתוך הגליונות כרשימה אחת ארוכה, ניווכח שהם אכן תיעדו יותר מכל ספר אחר, ואף יותר מהעיתונות היומית, את מצב החברה.
נעמה צפרוני נושאת דברים לזכרה של במבי שלג, 15.8.16 (צילום: הדס פרוש)
לפני כבר הרבה שנים נאחזתי בהגדרה של אלוף הרכבי לחיל המודיעין, וייחסתי את זה למגזין. מגזין "ארץ אחרת" בעריכתה של במבי שלג היה "המוסד לחקר המציאות", ואפילו חטיבת המחקר של המוסד לחקר המציאות. בעידן הפוסטמודרני, כשהאמת נמצאת בשפל המדרגה, במבי שלג היתה לוחמת אמיצה של האמת על אודות המציאות.
לא מדובר באמת מיסטית שנלכדת בלב, ואף לא מדובר באינטואיציה, למרות שלבמבי היתה אינטואיציה חריפה. אלא בצבירה של עובדות וחלקי עובדות, רסיסים שקראה בעיתון יומי, עדות של קצין בכיר, מקרה שסיפר חייל פשוט, השתקפויות מתוך מפגשים, שמתוכם אפשר – אם מעוניינים בחקר המציאות – להרכיב תמונה שהולמת את מצב החברה. זו מלאכה קשה שנתקלה בהתנגדות כה עזה שקשה לתאר אותה. המציאות שבמבי שקדה לתת לה ביטוי היתה ניסתרת מתחת לשכבות עבות של ספינים מסחריים, ספינים פוליטיים וספינים של המצדדים בערך הקנאות והקיצונות.
במבי היתה ציידת זריזה, בוטה, מדויקת – "צריך לדייק", היא חזרה ואמרה, "צריך לדייק את הנושא", ויעידו על כך מאמרי המערכת שלה, כמו גם המאמרים בעיתונות היומית שהצטיינו בבהירות של בדולח ולא היו משוללי סימפתיה – ציידת אם כן, של רסיסי המציאות האלו שליקטה תוך כדי הידברות עם אנשים שבאו מרקעים שונים לחלוטין מאלו שלה, ועל כך תעיד רשימת חברי המערכת, ותעיד ההלוויה העצובה וההמומה. את תמונת המציאות הזו במבי ביקשה לחלץ מהאבק, מהשיכחה, הטיפשות והרוע, או מציאות שהוסתרה בשל האינטרסים של שואפים לכוח או כפופים לתאוות בצע.
היה לזה פן של לוחמת אמת שעומדת בשער העיר ומזהירה מפני אסון, אבל לא פחות מכך במבי היתה מזהירה כעיתונאית וכעורכת
במבי הרבתה להשתמש בביטוי "בזמן שישנו". את תהליך ההרדמה של החברה הישראלית היא ראתה בהתשה ההדדית של האינטליגנציה בנושא השטחים, בהתמכרות להעלאת רמת החיים, באופן שבו סנסציות תפלות קיבלו את מרכז הדיון הציבורי. מבעד לשכבות העבות והמוצקות האלו, המאבק של במבי היה לזהות את הנושאים שבאמת מכריעים את מצבה של החברה, כמו מגמת ההפרטה הפרועה, חיסול הדרגתי של מדעי הרוח, חיסול מעמד העובדים בעזרת הפונקציה של עובדי קבלן, או הפערים ההולכים וגדלים בין עניים, עניים בעלי משכורות והעשירון השבע.
היה לזה פן של לוחמת אמת שעומדת בשער העיר ומזהירה מפני אסון, אבל לא פחות מכך במבי היתה מזהירה כעיתונאית וכעורכת. את הדבר החמקמק והמשתנה תדיר, האמת, או בירור המציאות, יש לצקת בתוכן, לתת לדבר צורה, משמעות. יש להכריע הכרעה חדה וחריפה בדבר הנושאים של הגליונות שיהלמו את מצב העניינים – שיגיעו ברגע הנכון, שהמאמרים ותצריף המאמרים ילכדו את אותם רסיסי עדויות ועמדות. כדי שזה יהיה מבוסס, ניתן להשגה, ניתן לחשיבה. כדי שאפשר יהיה לדון בכך, כדי שיצמח סוף-סוף דיון ציבורי.
כל זה היה על במבי להוציא לאור ללא בסיס רחב או קבוע של תנועה או מפלגה או פטרון מיליונר או קרן עשירה. המלחמה הזו, להגיש עיתונות משובחת, כתיבה אחראית, לא היה קל. בכל מה ששייך לרמה אישית אני יכולה להעיד שהעבודה אצלנו ב"ארץ אחרת" לא היתה בשום פנים הרמונית.
במבי ואני, מירי גרמיזו העורכת הגרפית, וגם שמחה צדוק וגלית בינט, היינו מגינות על העמדות שלנו בנימוקים, בהוכחות ובטיעונים שהלכו והתלהטו עד כדי צעקות וטריקת דלתות. כדי לשמור על מה שראינו כהגינות ועל משקל נכון בין העמדות והתפיסות היינו מוכנות להיהרג כמעט בכל גיליון. לא היתה שום חסכנות בתשומת לב, וכמובן שכמעט לא היתה כלכלת כוחות.
"מאמינים בישראלים". סטיקר של כתב-העת "ארץ אחרת" (אוסף "העין השביעית")
כשבמבי, שכל-כך היתה גאה ביונתן, אריאל וטובה, היתה נותנת לזה ביטוי, היא היתה אומרת שהם יודעים לענות לה. זה היה כמו עיטור העוז שהיא העניקה להם בפנינו מדי פעם בפעם. פעם אחת היא חזרה מהרצאה שהתבקשה לתת באחת האולפנות, הניחה את התיק שלה על השולחן ואמרה: "הבנות שאלו אותי לאיזה רב להקשיב ועניתי להן מיד: 'תקשיבו לעצמכם, אתן אלו שיודעות. אין שום רב להקשיב לו, תחשבו לבד'".
ובאמת, אני רוצה לסיים ולומר שהדבר שמאוד עודד את במבי במאבק שלו קראתי "המאבק כנגד הסחות הדעת מבירור המציאות", היו המפגשים שלה עם חבורות שונות ברחבי הארץ. כמות ההזמנות שהיא קיבלה לדבר בפני קהלים שונים כמו מכינות קדם-צבאיות, התוועדויות בקיבוצים, ימי עיון במכללות או במסגרת המכללה הבין-תחומית בהרצליה, בבית הנשיא או מול תנועת הבוגרים של המחנות-העולים או דרור-ישראל, היתה עצומה. ובכל פעם שחזרה היתה לה הרגשה שמעבר להסתרת האמת פועם לבו של עם ישראל בצורה חיונית והגונה.