מקהלה מדברת ברדיו ובטלוויזיה
פעם, בימים רחוקים בהם ערוץ 1 עדיין היה הערוץ הראשון, אפילו בהרכב פרשני "פופוליטיקה", עשו ניסיון לשמור על מראית עין של איזון פוליטי. שנים ישבו בצוות המשתתפים טומי לפיד ואמנון דנקנר, כאשר בקפדנות הושב לצידם "האדם השלישי", מי שהיה ימני מוצהר או לפחות דתי-חרדי. גם כשהוקם ערוץ 2 הרשמי ופרחו תוכנית אקטואליה ואירוח, עדיין נעשה ניסיון להציב מי שייצג, ולו כדעת מיעוט, את העמדות של לפחות ממחצית מהעם - הימין והדתיים. גם בתקשורת הפרטית הישראלית, שהיתה תמיד חד-מימדית ומוטה פוליטית, נעשה מאמץ רב שנים לבטא, ולו בעמודי הפובליציסטיקה, מראית עין של איזון.
הימים ההם חלפו עברו להם. מזה זמן שאין עוד צורך לאזן, לשקף ריבוי דעות ואפילו לא לכסות את ההטיות בעלה תאנה. התקשורת היא זו שקובעת מה מותר ומה אסור, מה תקין ומה מקולקל, והיא החליטה שהגיע הזמן לשלוף ציפורניים במלוא אורכן. העיתונות הישראלית של ה"מיינסטרים" הפכה בתחום המדיני לקבוצת לחץ הומוגנית, המוותרת על שימוש בכל פרמטר של מקצועיות, הגינות והצגת מלוא ספקטרום הדעות.
ביטוי קיצוני לכך מספקת גלי צה"ל. זה זמן מארחת התחנה הצבאית בתוכנית הבוקר שלה צוות של פרשנים מדיניים, האמורים לספק למאזינים שלוש השקפות מלומדות. את הצוות ייסד בזמנו רפי רשף ועכשיו מובילה אותו אילנה דיין. התחנה מחוייבת, כמובן, לפלורליזם ושיקוף של מגוון הדעות בציבור, וברוח זו – בכל הנוגע לנושאים המדיניים - מציגים השלושה דעה חד-מימדית אחת. כך, מיד לאחר הכרזת אהוד אולמרט על משא ומתן עם סוריה, נערך דיון מלומד ורב פנים בין השלושה. והנה – למרבית ההפתעה – גם בן כספית, גם עמנואל רוזן וגם עקיבא אלדר סברו שמדובר בהתפתחות חיובית למדינת ישראל, שנפתח סיכוי "להוציא את ישראל מציר הרשע". ואם לא די בכך, שלושת החכמים קבעו כי בוודאי שיש לצרכן מעטפות הדולרים, אולמרט, מנדט להחליט על קריעת רמת הגולן משטחה הריבוני של מדינת ישראל.
שיקוף של מגוון דעות. מימין: רפי רשף ורזי ברקאי באולפן גלי צה"ל (צילום: פלאש 90)
אמנם, אני במקום כספית, אלדר ורוזן, הייתי מרגיש קצת נבוך ומיותר לו היו מזמינים אותי לדיון בו כל הדוברים משמיעים עמדה זהה, אבל האשם העיקרי נעוץ במי שכונן את הפורום הזה מלכתחילה ובמי שממשיך להוביל אותו היום. ברור שאלה שהחליטו על הרכב שכזה לא רצו לקחת סיכונים. אחרי הכל, חייבים להבטיח שהציבור לא יתבלבל ולא ייחשף לדעות מסוכנות וחתרניות. למשל, שהוא לא ישמע פרשן רציני המסביר מדוע שלום אמיתי עם בשאר אל אסאד - כמו זה ששורר בין גרמניה לצרפת - הוא רעיון הזוי. או שבכלל, אסור למדינת ישראל לוותר על רמת הגולן בכל תנאי, ראו לקח אוסלו והבריחה מעזה.
אלא שבעניין הזה, קברניטי גלי צה"ל ממש לא לבד. די לבחון, למשל, מי יושב מסביב לשולחן בערוץ 2, או מי מביע עמדות באולפן ערוץ 10 ביום שישי. מאמנון אברמוביץ' ועד אודי סגל, מעפר שלח ועד רביב דרוקר – אין הפתעות. הפרשנים, המנחים, מרבית האורחים, כולם שייכים לאסכולה רעיונית אחת, זו שמובילה אותנו מאסון לאסון ב–15 השנים האחרונות. שום מחשבה אחרת אינה מצליחה לחלחל, שום דעה נוגדת לא מובעת ברבים.
כדאי להזכיר – לא רק גלי צה"ל וערוץ 1 הם ערוצים ממלכתיים ולכן מחוייבים באיזון גם על פי החוק. ערוץ 2 וערוץ 10, כמו גם חברות החדשות שלהם, שייכים לגורמים שקיבלו זיכיון שידור מהמדינה, בתנאי שיציגו ריבוי דעות ובתנאי שימחישו מקצועיות ואובייקטיביות עיתונאית. אבל איפה הזיכיון ואיפה העיתונות. בסופו של יום, ישנם כוחות טבע החזקים מכל התחייבות והיגיון.
פסטיבל נשיא המדינה
לכאורה לא שייך לעניין - אבל שייך בהחלט - הוא הפסטיבל שהתחולל באחרונה סביב החגיגה הגדולה של שמעון פרס – מה שכונה "ועידת הנשיא". הדיווחים שקיבלנו מהעיתונות הסקרנית שלנו היו עשויים כולם מעור אחד. הם נעו בין התפעלות להתפעמות, בין חנופה להערצה. אמנם, פה ושם דובר על כך שזו ועידת מיליונרים, כאלה שקנו את השתתפותם בהרבה כסף, אבל מה זה לעומת החזון העתידי שקיבלנו ביוזמת נשיא המדינה הנבואי שלנו. הרי מי אם לא פרס יודע לחשוב קדימה ולשרטט לנו את העתיד.
מדהים כיצד איש מבין כל כך הרבה עיתונאים שטיפלו באירועים הגרנדיוזיים, לא מצא לנכון לפשפש בתחזיות העבר של שמעון פרס ולהזכיר את יבול ההצלחות של האצטגנין הזה, אותו איש שמבקש ללמד אותנו גם היום חזון מהו.
לו היו טורחים לפשפש היו מגלים, למשל, איך ראה שמעון פרס את עתידנו בשנת 1993. בנאום שנשא בכנסת בשחר ימי אוסלו הבטיח: "אנחנו מתקרבים לשלב שבו יתברר שלטרור אין עתיד וגורלו לגווע". שלוש שנים לאחר מכן, גם לאחר שתחזיתו המוקדמת התבדתה בקולות פיצוץ ובדם הרוגי אוסלו, המשיך פרס בשלו. הוא התחייב כי "עד שנת 2000 נתגבר על חמאס, ג'יהאד איסלמי וטרור. עד אז יהיה שלום כולל במזרח התיכון. נקים חברה צודקת, ההכנסה הלאומית תהיה יותר גדולה מזו של אנגליה וצרפת".
מוחאים כפיים באותו הקצב. מימין: הביליונר שלדון אדלסון, שמעון פרס וג'ורג' בוש ב"ועידת הנשיא" (צילום: נתי שוחט)
מעיין נוסף של תחזיות עתידניות מעוררות השתאות מעט נשיאנו, הוא – כמובן - ספרו המונומנטלי על המזרח התיכון החדש. כאשר כתב את הספר, בתחילת שנות ה-90, הגיע פרס למסקנה ש"אין להתעלם מתנועת ההיסטוריה העולמית... עתה מתרחשת תפנית לעבר ביסוס היחסים הבינלאומיים על הכלכלה כגורם הדומיננטי בעולם", "אפילו שירותי ביון עתירי הישגים... פונים יותר ויותר לעיסוק בכלכלה". "יש תחושה שגם אנו עלינו על דרך התבונה".
לכן, שירטט כבוד הנשיא חזון מקומי של "גבולות רכים" ופתוחים, ללא "הסתגרות מאחורי חומות". כבר אז קבע שבפתחנו עומדת מציאות של "תיאום כלכלי" במזרח התיכון ושבקרוב תיבנה "מערכת איזורית", אשר תעביר אותנו מ"כלכלת מלחמה לכלכלת שלום". ואם לא די בכך, שמעון פרס החליט כבר אז, שמדינה לבדה אינה יכולה לספק לעצמה ביטחון. ולכן בישר - אין משמעות לעומק אסטרטגי, לזמן ולמרחב. "השלום דרוש כאמצעי ביטחון לא רק כיעד פוליטי". הפנינים הללו נחסכו מציבור הקוראים והצופים במהלך "ועידת הנשיא" האחרונה. אחרי הכל – פולקלור לא היה חסר שם.
שקועים בתרדמת
כאשר מקשיבים לפורום הפרשנים של גלי צה"ל, כמו גם לאבירי השולחנות של ערוצי הטלוויזיה, קל להבין מי הכניס את כל העיתונאים הללו למצב הלוצוגני, לתרדמת הרעיונית המתמדת בה הם שקועים. רוח הניתוחים והנבואות של שמעון פרס שורה מזה שנים על עיתונאינו המבריקים והם לא יאפשרו לאף אחד לקלקל להם את החלום. בוודאי שלא באמצעות מושגים קרתניים ומיושנים כמו מציאות, אמינות, פלורליזם ומקצועיות.