התוכנית ה-59 במספר של "קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, היא ראיון באורך שעה עם ליאור קודנר, סמנכ"ל הדיגיטל של קבוצת "הארץ". בשיחה עמו דיבר קודנר על עיתונות דיגיטלית, פתרונות אפשריים למימון מערכות חדשות, ועל מה שדרוש מעיתונאי בעידן הדיגיטלי.
"לפני בערך שלוש שנים", סיפר קודנר בפתח הראיון, "עשינו שינוי מאוד גדול שנקרא Digital First. דסק אחד מאוחד, בלי הפרדה בין העורכים של הפרינט לעורכים של הדיגיטל, שמייצרים ביחד בנק תוכן אחד גדול. ברגע שהתכנים מוכנים, הם הולכים או לפרינט או לדיגיטל. אני לא עורך את האתר ברמה היומיומית, אבל כן ברמה של לאיפה הולכים, לאיפה אנחנו רוצים להגיע".
לאיפה רוצים להגיע? מה האתגרים המרכזיים שעומדים בפני "הארץ" או כל כלי תקשורת אחר מבוסס פרינט כיום בחזית הדיגיטלית?
"אני אתקן אותך כבר ב'מבוסס פרינט'. אנחנו לא מגדירים את עצמנו כמבוססי פרינט אלא ככלי תקשורת שיש לו הרבה זרועות. אנחנו מפיצים את התוכן שלנו בכל זרוע שבה אנשים רוצים לקרוא אותנו. הפרינט היא האופרציה היומית, והיא בגודל מסוים. יש את האופרציה של סוף השבוע, שם מושקע מרבית המאמץ שלנו בענייני הפרינט. ויש את האופרציה הדיגיטלית, שזה דסקטופ, אפליקציות למיניהן, פייסבוק. לאיפה אנחנו רוצים להגיע? אנחנו כמובן רוצים שכמה שיותר אנשים יקראו אותנו, ואנחנו גם רוצים שאנשים ישלמו על התוכן שלנו".
ב"הארץ" הגעתם לכמה פתרונות משולבים כדי להתמודד עם מצוקת המזומנים: חומת תשלום, פרסומות, גם פרסום סמוי. איך זה מתחלק באחוזים? יש בכלל באנרים, זה עוד מחזיק?
ליאור קודנר (צילום: פלג אלקלעי)
"כן, זה מחזיק לא רע, הספידו את זה מהר מדי. בגדול, כל האתרים שבהם עברנו לתשלום, שזה ב'הארץ' בעברית ו'הארץ' באנגלית, אנחנו עושים היום יותר כסף מגולשים מאשר מפרסום, אבל עדיין ההכנסה מפרסום מאוד משמעותית, ולפחות אצלנו לא יורדת, והיא חלק משמעותי מהביזנס. כמובן שהדיגיטל הוא באחוזים מועטים מהפרינט ואנחנו מניחים, או מעריכים או מקווים, שהזרוע הזו תלך ותגדל בשנים הקרובות, ואם הפרינט ימשיך להיחלש אז באיזשהו מקום נגיע לנקודת איזון, ואפילו נצמח".
לפי קודנר, נכון להיום עד 20% מהגולשים באתרי קבוצת הארץ מגיעים מרשתות חברתיות – לדבריו, מספר גבוה יחסית לאתרים אחרים בישראל. דף הבית של "הארץ", הוא מוסיף, עדיין שומר על כוחו. כ-40% מהגולשים נוחתים קודם כל בו, ולא בכתבות השונות באתר. החלוקה בין גולשי מובייל לדסקטופ עומדת לדבריו על בערך חצי-חצי.
הייתם הראשונים בישראל שנכנסו לשיתוף פעולה עם "אינסטנט ארטיקלס", פיצ'ר באפליקציה של פייסבוק שמאפשרת שיתוף פעולה עם מו"לים ושעורר התנגדות בקרב מו"לים בכל העולם וגם בישראל. מנכ"ל mako אורי רוזן אמר שזו סחיטה באיומים מצד פייסבוק. אתם מרגישים שסחטו אתכם?
"לא. אני מרגיש שפייסבוק הוא ערוץ הפצה".
אתה מבין למה הוא אומר שזו סחיטה באיומים?
"האמת שלא".
הכוח אצל פייסבוק.
"נכון. אבל אני משתמש בפייסבוק בתור ערוץ הפצה, אז אני חושב שצריך להתנהל לפי הכללים של פייסבוק".
ומה יקרה אם בעוד שנה-שנתיים בפייסבוק יחליטו לשנות את הכללים? הקוראים כבר יתרגלו למצוא את התכנים של "הארץ" בפייסבוק. יהיה מאוד קשה להחזיר אותם לאפליקציה של "הארץ".
"'הארץ', איך שלא נסתכל על זה, הוא לא Mass Market. אנחנו לא פונים לכל האוכלוסייה, לצערי וגם לשמחתי, לכן העבודה שלנו שונה משל מו"לים אחרים"
"גם היום קשה להחזיר אותם לאפליקציה של 'הארץ'. אנחנו פשוט מתייחסים אליהם כאל אנשים אחרים. אנחנו מדפיסים עיתון פעם ביום, ושולחים אותו למנויים הביתה. גם במקרה של הדיגיטל יש קבוצה מאוד מוגדרת של מנויים שמגיעה אלינו כל יום. אבל בנוסף לזה, יש קבוצות די גדולות של אנשים חדשים שהגענו אליהם או אנשים חדשים שאנחנו רוצים להגיע אליהם. ופייסבוק, במקרה הזה, מסייעת לי להגיע לאנשים האלה. 'הארץ', איך שלא נסתכל על זה, הוא לא Mass Market. אנחנו לא פונים לכל האוכלוסייה, לצערי וגם לשמחתי, לכן העבודה שלנו שונה משל מו"לים אחרים. גם כוח המכירה של מחלקת הפרסום שלי שונה ממחלקת הפרסום של ynet או של 'וואלה', ואולי אפילו במקרים מסוימים של mako. אנחנו פונים לקהל מאוד ספציפי, שלמזלנו מפרסמים אוהבים אז עדיין יש ביזנס.
"פייסבוק, גוגל, סנפצ'ט, טוויטר, אלה ערוצי הפצה, שעוזרים לי לקחת את הכתבה שלי ולשווק אותה. הפלטפורמה היא של פייסבוק, אני מתארח שם, היא קובעת לי את הכללים. אם במקרה פייסבוק ישנו את הכללים, אנחנו נוכל להחליט להשקיע לא בפייסבוק אלא בסנפצ'ט או בטוויטר".
הפיצ'ר החדש הזה לא מפנה אליכם, כל התוכן שלכם נמצא בפייסבוק. מזה חוששים המו"לים, לא?
"אני חושב שחוששים מאובדן שליטה, והמו"לים, בוא נודה על האמת, איבדו שליטה כבר מזמן. התכנים היום באינטרנט, בעיני, הם באיכות מאוד מאוד גבוהה, בחלקם. בתור גולש אני צריך לעבוד קשה כדי למצוא את התכנים הטובים ביותר, אבל יש המון תכנים טובים. ובניגוד לעולם הפאבלשינג הישן, גם שלנו, גם של 'ידיעות אחרונות', גם של 'ישראל היום' לצורך העניין, האורקל מדלפי לא מפרסם פעם ביום – 'הנה, זה מה שאתם צריכים לקרוא' – אלא היוזר מגיע לתכנים שמעניינים אותו. ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו לזה".
ויתרתם על הניסיון לשלוט? אתם לא רוצים להחזיר איכשהו את הכוח אליכם, אל יצרני התוכן?
"אני חושב שזה לא ריאלי".
"התאבדנו כרגע עם אתר אחד"
כיוון נוסף שאליו הלכו ב"הארץ" כדי להתמודד עם השינויים בשוק, כבר לפני כשלוש שנים, היה להקים חומת תשלום. לפי החברה, כיום יש לאתר בעברית כ-26 אלף מנויים משלמים, ולאתר באנגלית מעט פחות. בדיקה שערך כתב "העין השביעית" איתמר ב"ז העלתה כי ממספרים שכאלה ניתן להכניס כ-20 מיליון שקל בשנה, וגם זה בתחזית אופטימית. לא בדיוק סכומים שאפשר לממן בהם מערכת עיתונאית כמו זו של "הארץ".
"כשעלינו עם חומת התשלום המנכ"ל שלנו, רמי גז, הבטיח שאם אנחנו מגיעים לאלף איש תוך שנה הוא ירוץ מסביב לבניין בתחתונים. הגענו לאלף איש ביום אחד"
"אנחנו לא בונים על הדיגיטל בתור משהו שאם מחר נסגור את הפרינט נמשיך לחיות מהדיגיטל", מסביר קודנר, "אבל המטרה שלנו היא לחזק את הדיגיטל עוד שנים קדימה. כשהפרינט יאבד עוד קצת מיוקרתו נוכל להתאזן ולהגיע לאיזשהי רמת מערכת שתוכל לייצר תוכן איכותי. גם ב'ניו-יורק טיימס' יש אותה מדיניות. ההכנסות מהמנויים וגם מהפרינט ירדו. לעומת זאת, בדיגיטל ההכנסות מפרסום ירדו וההכנסות ממנויים עלו. באיזשהו אופן הם מגיעים לאיזון. בהנחה שהטרנד הזה יימשך, אני מניח שהדיגיטל יהפוך לחלק הארי של ההכנסות".
ה"ניו-יורק טיימס" מפרסם באנגלית, ועוסק בנושאים שמעניינים את כל העולם. "הארץ" פונה לאוכלוסייה שמתעניינת במה שקורה בישראל. יש אפשרות להגיע למספיק מנויים? המספרים מתחברים?
"אני אספר לך אנקדוטה. כשעלינו עם חומת התשלום, המנכ"ל שלנו, רמי גז, הבטיח שאם אנחנו מגיעים לאלף איש תוך שנה הוא ירוץ מסביב לבניין בתחתונים. הגענו לאלף איש ביום אחד. הוא עדיין לא רץ מסביב לבניין בתחתונים. אנחנו מזכירים לו את זה מדי פעם. הוא טוען שאם הוא יעשה את זה זו תהיה התעללות בנו, לא בו.
"אני לא יודע להגיד מה תקרת הזכוכית, יכול להיות שזה מאה, מאתיים, שלוש מאות אלף, אני מקווה שנצליח להגיע לזה. אני כן יודע שאנחנו צומחים ושזה אפיק הכנסות משמעותי. גם העלויות שלנו משמעותית הרבה יותר קטנות מהפרינט. ואנחנו לא מספידים את הפרינט. הפרינט הוא מוצר מאוד חשוב, שמביא את עיקר ההכנסות שלנו בשלב הזה. אבל אם להיות ריאליים, אנחנו מניחים שבעתיד נעשה את רוב הכסף שלנו מקוראים, ולא מפרסום".
מהאנקדוטה שסיפרת אני מבין שבהנהלת "הארץ" לא היתה תמימות דעים לגבי ההצלחה הפוטנציאלית של חומת התשלום.
"האמת שבכל סקר שעשינו אנשים פשוט אמרו שהם לא ישלמו בחיים, ושאנחנו צריכים לשלם להם. אצלנו היתה דווקא תמימות דעים, הלכנו על זה בצורה מודעת. אגיד לזכותו של המנכ"ל שמלכתחילה הוא היה מאוד בעד. הוא פשוט חשב שאלף איש יהיה הישג מאוד משמעותי. עבדנו על זה בצורה מאוד חלקה ביחד, גם איתו וגם עם עמוס שוקן ואלוף בן. אגב, שאלתי את עמוס לפני שפתחנו את חומת התשלום לאיזה מספר אנחנו מגיעים ומודים שנכשלנו. הוא אמר לי: 'לא סוגרים את חומת התשלום, פשוט נסגור את האתר'".
ב"דה-מרקר" אין חומת תשלום. מדוע?
"ב'הארץ' הרגשנו שהמוצר שלנו יותר מבודל. יש שם אוכלוסייה יותר אדוקה שתרצה לשלם על התוכן. ב'דה-מרקר' אנחנו מניחים שיש גם אוכלוסייה כזאת, אבל היא קטנה יותר והמתחרים של 'דה-מרקר' – 'גלובס' או 'כלכליסט' – נותנים מוצר שבאחוזים מאוד גבוהים הוא מאוד דומה למה שאנחנו נותנים".
דווקא ל"דה-מרקר" יש קהילה של קוראים שמאמינה שהאתר-עיתון הזה עושה את השינוי שאי-אפשר למצוא ב"כלכליסט" או ב"גלובס". זו קהילה שבוודאי תסכים לשלם עבור התכנים הספציפיים האלה, לא?
"אני חושב שישראלים בסוף ישלמו על תוכן, כמו שאנחנו הוכחנו. אף מו"ל ישראלי עדיין לא הלך בעקבותינו, אז כנראה שאנחנו מתאבדים, או שאנחנו הולכים בראש המחנה. התאבדנו כרגע עם אתר אחד, והחלטנו לא לעשות את זה עם אתר נוסף. אם אתה שואל אותי, אני מניח שמתישהו נעשה את זה".
"רוב המפרסמים לא אוהבים את המלה 'ממומן'"
במדד הפרסום הסמוי שעשינו ב"עין השביעית" בשנה שעברה, "הארץ" ו"דה-מרקר" דורגו במקומות העליונים והוגדרו כאתרים הנקיים ביותר. אבל נדמה שבינתיים חל כרסום מסוים בהבדלים בין התוכן המערכתי לפרסום הסמוי. אתם מגדירים את זה "תוכן מקודם". למה לא "פרסומת"?
"ברוב העולם לא קוראים לזה פרסומת".
אולי "תוכן ממומן"?
"יכול להיות שאפשר היה לקרוא לזה ככה. אבל אני מודה שרוב המפרסמים לא אוהבים את המלה 'ממומן' ליד השם שלהם. מצאנו איזו פשרה שלדעתנו היא הוגנת. אני חושב שכל מי שגולש ב'הארץ' יודע להבחין. זה מופיע בפונט שונה, בצבע שונה, העמודים נראים שונה. מאוד קשה לי להאמין שיוזר שנכנס ל'הארץ' יטעה. אנחנו מקבלים המון פניות כל יום, ברמת ה-200 מיילים מגולשים ב'הארץ', ועל הנושא הזה לעתים מאוד נדירות עולה משהו".
נכון שבדסקטופ הפונט שונה והמראה שונה, אבל במובייל זה נראה דומה מאוד לכתבות רגילות.
"בדסקטופ יש למזלנו מגוון אפשרויות, במובייל המסך מאוד קטן אז אפשר לעשות פחות דברים, אבל גם שם מופיע מאוד ברור 'תוכן מקודם', וגם הפונט שונה, הצבע שלו שונה".
מימין: תוכן פרסומי ותוכן מערכתי בגרסת המובייל של "הארץ"
"אגב, מבחינת סקרים שאנחנו עושים אצל הגולשים שלנו, באנרים הרבה יותר מפריעים להם מתוכן שיווקי. כששואלים אותם מה אתה מעדיף, באנר או תוכן שיווקי, הם מעדיפים תוכן שיווקי".
בוודאי, הפרסומאים בונים על כך שהגולשים יעדיפו פרסום שנראה כמו תוכן.
"אני באופן אישי, בתור יוזר, מעדיף באנרים, אבל זה עניין של טעם".
כי אתה מודע לתרמית שבבסיס הפרסום הסמוי.
"לא יודע אם הייתי קורא לזה תרמית. אני מודע לזה שזו פרסומת".
מה עמדתך לגבי קליק-בייטס?
"בגדול אני נגד, אני חושב שבטווח הארוך זה פוגע גם במו"ל וגם ביוזר. אנחנו מקפידים בנושא הזה, אבל כן חשוב לי שהכותרות שלנו יהיו כותרות טובות. אנחנו לא נעשה פוש במובייל 'פורסם שמו של החייל ההרוג מהתאונה ברמת הגולן' כדי שאנשים יקליקו, אלא יהיה כתוב אצלנו 'X הוא החייל ההרוג ברמת הגולן'. אנחנו לא מסתירים מידע מהקוראים שלנו בכותרת, אבל אנחנו כן עובדים מאוד קשה עם העורכים שהכותרות יהיו טובות. וזו בעיה שאני חושב שהיתה ב'הארץ' במשך הרבה שנים. הכותרות שלנו לא היו מספיק טובות לעולם הדיגיטלי".
מה הופך כותרת דיגיטלית לטובה?
"היא צריכה להיות אולי יותר מסקרנת, היא צריכה להיות טובה למנועי חיפוש, טובה לשיתופים, אם מישהו משתף את הכתבה הזאת, אני רוצה שהחברים שלו יבינו מה הסיפור ולא מסביב. כותרת כמו 'קרב האריות' למאמר דעה, וזו כותרת מהסוג שאנחנו נותנים הרבה פעמים, לא אומרת כלום. יכול להיות שהיא כותרת טובה לפרינט, וגם אני הייתי בעברי עיתונאי בפרינט וחיפשנו כותרות מגזיניות טובות, אבל בדיגיטל לצערי היא לא אומרת כלום. כי בפרינט אתה יכול לסרוק את הכתבה ולהבין על מה מדובר, בפייסבוק לצורך העניין אתה רואה רק את הכותרת הזאת ואין לך שמץ של מושג מה הסיפור הזה, אם היא מדברת באמת על אריות או אם היא מדברת על ביבי נגד בוז'י".
הבלוגר נביא שקר עשה מיני מחקר על הקליק-בייטס ב"הארץ" ומצא שב-17 אחוז מהמקרים הכותרת שמפנה לידיעה מדף הבית היתה יותר פרובוקטיבית, או עם פחות מידע, מאשר כותרת הידיעה עצמה בדף שלה באתר. למשל: ידיעה עם הכותרת "הרשות למלחמה בסמים פתחה בקמפיין בעד קנאביס רפואי" קיבלה בדף הבית את ההפניה "התומכת המפתיעה בקנאביס רפואי".
"אוקיי, אכן כותרת יותר טובה אגב".
למה היא יותר טובה? למה לא לתת את המידע?
"פשוט הכותרת השנייה, הארוכה, משעממת. אני לא אומר שזאת הכותרת האופטימלית שיכולנו לעשות, אבל העורך שהיה באותו רגע אכן עשה עבודה יותר טובה מבכותרת הידיעה הפנימית. יכול להיות שהוא היה יכול לעשות עבודה עוד יותר טובה. אני כן הייתי כותב מי התומכת המפתיעה".
יש קליק בייטס ב"הארץ". זה לא פוגם באתר שממצב את עצמו גבוה יותר מצהובונים? למה גולש שמשלם צריך לסבול הונאה כזאת?
"לא הייתי קורא לזה הונאה, נראה לי שזאת הגדרה קשה מדי. בגדול אנחנו משלמים לעורכים שעורכים את דף הבית כדי שיעשו את הכותרות שלנו כמה שיותר ברורות ומוקלקות. זה הביזנס. אנשים באים אלינו כדי לקרוא תוכן. אם היוזר בא ולא מצא אף ידיעה שמעניינת אותו, עשינו עבודה לא טובה גם בייצור של התוכן וגם בשיווק של התוכן".
"לצאת לרגע מהקופסה, למרות שזו קלישאה"
אחד השינויים שעליהם שם קודנר דגש הוא השינוי שצריך להתבצע בעבודתו של העיתונאי. "רוב התכנים שלנו הם תכנים במובן הישן", הוא אומר. "אנחנו קוראים לזה '400 מלה ותמונה', כי זה הפורמט שהתאים לפרינט ועם זה אפשר לסגור בקלות עמודים. גם כתבות המגזין שלנו הן כתבות של 3,000 מלה, שלא טיפלנו בהן מספיק טוב לדיגיטל. זה איזשהו תהליך שאנחנו צריכים להשתפר בו".
במקום ידיעות בנות 400 מלה וכתבות מגזין בנות 3,000 מלה, קודנר שואף לייצר כתבות שמנצלות טוב יותר את המדיום הדיגיטלי, כמו אלו שהכין באחרונה כתב "הארץ" ניר חסון על הבולענים של ים המלח או על העיר התת-קרקעית בירושלים.
"אנחנו פחות נשענים על פרסום ולא רוצים להכריח את הגולשים שלנו לראות וידיאו כי מחירי הפרסום מאוד גבוהים שם. אנחנו רוצים לספר את הסיפור בצורה שהכי מתאימה לסיפור"
"כתבות מהסוג הזה הן כתבות מאוד דיגיטליות, ומאוד יקרות אגב", הוא אומר. "לייצר כתבה על הבולענים או על מסע בירושלים התחתית, זו כתבה ברמת הפקה של טלוויזיה. מעורבים בה לפחות עשרה אנשים, כולל מתכנתים, כולל מעצבים, כולל אפילו כותבי תסריט שעובדים יחד עם הכתב. בכל פעם שיש קיצוץ בתקציב ואנחנו מתלבטים מאיפה להוריד, מאוד קל לנו להוריד שם כי זה באמת יוריד חלק מאוד משמעותי מהעלויות, אבל אנחנו חושבים שזה חלק משמעותי מהבידול ומהמוצר שלנו, וזה מה שאנחנו נותנים למנויים הדיגיטליים שלנו, ובזה אנחנו רוצים להשקיע".
"הכתבה על הבולענים בים המלח היתה פרויקט מדהים, פרויקט שעבדנו עליו לדעתי חצי שנה. גם טכנולוגית הוא היה מאוד מסובך, גם מבחינת ההפקה, העריכה והכתיבה, כל הדברים האלה קשורים אחד לשני. מראש יש תסריט לכתבה מהסוג הזה. כותבים את זה כדי שכל האלמנטים יישבו באיזה רצף מסוים, וזו לדעתי אחת הכתבות הכי נקראות ב'הארץ' אי פעם".
זו בעצם סוגה שלא היתה עד היום.
"אחד הדברים שאנחנו מנסים לפצח זה איך לספר סיפור בדרך שונה, או בצורה חדשה. זו דוגמה אחת. כשהיו את הוויכוחים הבלתי נגמרים האם פלוטו הוא כוכב או לא, עשינו משהו שטכנית היה יחסית פשוט, אבל אני חושב שמבחינת חוויית משתמש הוא היה מאוד משמעותי. לקחנו תמונה מאוד ארוכה שבה אתה מתחיל מכדור הארץ, וככל שאתה גולל אתה מגיע לכוכבים לפי קנה מידה. אתה מגיע למאדים, לנוגה, ובסוף אתה מגיע לפלוטו ורואה אם הוא כוכב או לא. הרבה יותר קל לעשות טקסט של 400 מלה ותמונה, 'האם פלוטו הוא כוכב או לא'. המערכת מורגלת לזה, זה יכול להיות טייס אוטומטי. צריך לצאת לרגע מהקופסה, למרות שזו קלישאה, ולחשוב איך אתה מספר את הסיפור הזה בצורה שונה".
בניין עיתון "הארץ" ברחוב שוקן בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")
ב-ynet וב"וואלה" שמים דגש גדול על וידיאו, טלוויזיה.
"משום שמחירי הפרסום בווידיאו הרבה יותר גבוהים".
למה ב"הארץ" לא?
"אנחנו פחות נשענים על פרסום ולא רוצים להכריח את הגולשים שלנו לראות וידיאו כי כרגע מחירי הפרסום מאוד גבוהים שם. אנחנו רוצים לספר את הסיפור בצורה שהכי מתאימה לסיפור".
ב"ידיעות אחרונות" השיקו השנה אפליקציה שעבדו עליה הרבה מאוד זמן. איך אתה מתרשם ממנה?
"לא לטובה. כי אני חושב שכל מוצר דיגיטלי צריך לענות על איזשהו צורך, ואני לא מבין על איזה צורך זה עונה. העיתון המודפס עונה על צורך מאוד ברור, ולאוכלוסייה מאוד ספציפית. זו איזושהי אפליקציה שמחקה את העיתון המודפס, היא מורכבת לי מדי. יש שם גם PDF-ים שמאוד קשה לקרוא באייפון, ויש שם גם כתבות, אבל זה רק X כתבות. וזה כן מתעדכן לאורך היום, לא מתעדכן לאורך היום – אני לא מצליח להבין את המוצר הזה, ואם אני לא מצליח להבין את המוצר אני חושב שגם היוזר הסביר לא יצליח".
בדירקטוריון "הארץ" יש היום תמיכה לכיוון שאתה שואף אליו?
"כן. החלטנו שאנחנו הולכים על דיגיטל פירסט, וכל הארגון, מההנהלה והדירקטוריון, וגם העובדים, מאוד מכוונים לזה. יש לנו עוד דרך מאוד ארוכה בעיני, אבל הכיוון מאוד ברור. ואם בעבר, נגיד, עיתונאים היו שואלים למה צריך את זה, היום זה פחות קיים והם מבינים. למשל בעניין הפושים, עיתונאים ב'דה-מרקר' לוחצים על עורך האתר 'תוציא את הכתבה שלי בפוש'. גם ב'הארץ' – כן עלה להומפייג', לא עלה להומפייג', או אפילו 'למה לא שיתפת את הכתבה שלי בפייסבוק?'. אלה דברים שמגיעים מהכתבים הבכירים והזוטרים, וזה מאוד משמח אותנו".
מה התכונות שלהן זקוק עיתונאי בעידן הדיגיטלי כדי להיות עיתונאי טוב?
"אגיד לך מה הוא לא צריך לעשות. אם הוא מצייץ בטוויטר וכל שאר הדברים עושה אותו הדבר – זה לא טוב. סבבה שיצייץ בטוויטר, אבל זה לא הופך אותו לעיתונאי דיגיטלי בעיני. עיתונאי דיגיטלי, אולי לא עכשיו אבל עוד שלוש שנים, יצטרך לחשוב איך להביא סיפור בדרך הכי טובה ליוזר".
מה ההבדל בין זה לבין עיתונאי קלאסי?
"עיתונאי קלאסי שעבד אצלנו במהדורה המודפסת היה צריך לכתוב מלים. היה צלם שצילם לו, היתה מחלקת אינפוגרפיקה שטיפלה לו בתכנים, ועורכים שמו טקסט, שמו תמונה, שמו אינפו ושלחו לבית הדפוס. היום אני חושב שגם לעיתונאים יש הרבה יותר אלמנטים הפקתיים, וגם הם צריכים להיות הרבה יותר במאים או תסריטאים כדי להביא את הסיפור. גם מבחינת הגשה של התוכן, צורת הכתיבה, צורת העריכה, להצטלם לווידיאו למשל או לעשות פודקאסט. אני חושב שזה הופך להיות הרבה יותר מולטי-טאסקינג, ובעיני זה הרבה יותר מעניין".
"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". מפיקה: רתם שרעבי. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.