מלחמה ושלום קר

"שנת ההכרעה אינה 2012 אלא 2013", אומר ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין לארי שביט במדורו השבועי במוסף "הארץ", המוקדש לסוגיית הגרעין האיראני. למה או או, למה לא גם וגם? בכל אופן, "נתניהו: הביקורת לא תעצור אותי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". וב"ישראל היום", תחת כותרת הגג "איראן על השולחן: ראש הממשלה בראיון מיוחד ל'ישראל היום'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון: "נתניהו: ומה אם ארה"ב לא תפעל?". על הראיון חתומים שלמה צזנה וחזי שטרנליכט ("נחמד לדבר פעם פנים אל פנים" היה בטח המשפט הראשון שנאמר בפסגה המשולשת).

כותרת המשנה לראשית של "ישראל היום" מתמצתת את השלב הנוכחי באסטרטגיה האיראנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "הוא מוכן לספוג ביקורת; אם לא היה אומר דברים נוקבים, העולם לא היה מפעיל לחץ על איראן", נכתב בה. משום מה, הציטוט מיוחס ל"מקורבים". ברם, מקורביו של ראש הממשלה נתניהו מוסרים לתקשורת חדשות לבקרים כי העולם אינו מפעיל לחץ על איראן; זו אינה סתירה, נראה שראש הממשלה בנימין נתניהו פשוט לא היה מוכן לספוג די ביקורת.

כותרת המוסף השבועי של החינמון, "ישראל השבוע", היא "הקו האדום הדק". מעניין אם העורכים מודעים להקשר האנטי-מלחמתי של הכותרת. "ממשל אובמה מסרב עד כה לקבוע מהו 'הקו האדום' בתוכנית הגרעין האיראנית, שאם טהרן תחצה אותו – הוא ישלח את כוחות ארה"ב למשימה. בעיני ירושלים, בלי הצבת 'קו אדום' ברור, האיראנים ימשיכו לדהור לפצצה, וייצרו מציאות חדשה ובלתי אפשרית לישראל. אל תחכו לנס", נכתב בכותרת המשנה, המובילה למאמר של עורך העיתון עמוס רגב.

האם נתניהו הוא מנהיג רציונלי המשחק משחק דיפלומטי-בינלאומי מסוכן כדי להבטיח את ישראל מסכנה קיומית? האם נתניהו הוא משיחיסט שטוף מוח המעוניין לגרור את ישראל למחול דמים כדי למלא צרכים פסיכולוגיים אישיים? האם נתניהו הוא כלי משחק בידיו של אחד האנשים העשירים בעולם המנסה להשפיע באמצעותו על זהותו של נשיא ארה"ב הבא? האם עיתונאי ישראל מסוגלים או מעוניינים לספק לנו תשובה, או לפחות השערה, עם סימוכין ותוקף בלתי מוטים? אל תחכו לנס.

"נתניהו חושב שהוא מנהל את אמריקה", נכתב בכותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות", ציטוט של "גורם מדיני רם דרג" ועלום שם התורם להמשך הקמפיין של העיתון נגד התקפה מיידית באיראן ונגד בנימין נתניהו באופן כללי. אולם הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לסיפור אחר: "לא היה פוטש", נכתב בה. "הערכות: המבקר ניקה את אשכנזי מההאשמה המרכזית של ברק", לשונה של כותרת הגג. כותרת נוספת טוענת כי מתגלע עימות בין ברק לבין גנץ, שהחליף את אשכנזי, זאת על רקע מינוי סגן הרמטכ"ל. כן, כך זה התחיל גם בפעם הקודמת. לעומת זאת, על שער "הארץ" נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל: "טיוטת דו"ח הרפז: ניצחון לברק, הקלה גם לאשכנזי".

"לא שיניתי דעתי בנושא האיראני; אני רואה עין בעין עם נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט מראיון עם שר הביטחון אהוד ברק.

שני עיתונים אחרים, "הארץ" ו"מעריב", עוסקים שניהם בכותרותיהם הראשיות לא ביחסינו עם הפרסים והאמריקאים, אלא ביחסינו עם הערבים. גם "מעריב" וגם "הארץ" נתונים בקשיים כלכליים קיומיים (רגע של מטפורה זולה). "השר ליברמן הורה לבחון מחדש את הסכמי אוסלו", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "מסמך ביוזמת משרד ראש הממשלה: הפליטים היהודים יהיו חלק מכל הסכם עתידי", נכתב בזו של "הארץ" (היא מודפסת בחלק התחתון של השער, שחלקו העליון מוקדש להפניות לתכנים שנכללו פעם במוסף השבועי של העיתון, שבוטל. הכותרת: "שלום קר", לצד תצלום מעובד של אובמה ונתניהו). "לפי מסמך של המטה לביטחון לאומי, שמתפרסם כאן לראשונה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ברק רביד, "במו"מ עתידי יש לכרוך את פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בפיצוי לפליטים היהודים ממדינות ערב".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגיש רונן ברגמן סקירה היסטורית של המגעים בין ישראל למצרים ערב מלחמת יום הכיפור, תחת הכותרת המטופשת למדי "כמעט ושכחתי, שלום" (קישקשתא? זו האסוציאציה שמעוררת כתבת מסמכים היסטורית אצל העורכים ב"ידיעות אחרונות"?). "זה היה אחד מהסודות הכמוסים ביותר במדינה בתחילת 1973", טוענת כותרת המשנה. "סאדאת הציע בחשאי לישראל הסכם שלום. אלא שראש הממשלה גולדה מאיר – בטוחה כי אי-אפשר להפתיע את צה"ל ומודאגת מהבחירות שהלכו והתקרבו – הסתירה את המהלך ודחתה שוב ושוב את סאדאת.

"כמה חודשים אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. מחקר חדש, המתבסס על מאות מסמכים שחלקם היו עד כה מסווגים, מגלה כמה רצינית היתה הצעת השלום המצרית וקובע כי למלחמה לא קדם רק מחדל מודיעיני – אלא גם מחדל מדיני כבד. כך החמיצה ישראל את ההזדמנות לשלום שהיה יכול למנוע יותר מ-2,300 הרוגים, מאות פצועים וטראומה לאומית אחת, שמסרבת להירפא", חותמת הכותרת (המכילה שגגה: בישראל נמנו לפחות אלפי פצועים אחרי המלחמה, לא מאות).

"אני אומר: שלום תמורת שלום. יתחיל משא-ומתן? אלוהים גדול. בינתיים צריך לחיות בשכנות טובה", אומר יאיר שמיר, בנו של יצחק שמיר, לאמירה לם, המראיינת אותו למוסף של "ידיעות אחרונות" לרגל הכרזתו כי יצטרף למפלגתו של אביגדור ליברמן וינסה להתמודד על מקום בכנסת הבאה. "על כל אחד מאיתנו, ובמיוחד על ראש הממשלה שלנו, להבין איך זה שהוא גורר אותנו לעוד שפיכות דמים מיותרת ולמותן ולמחיקתן של משפחות שלמות משני הצדדים", אומרת הזמרת אפרת גוש לתמר קרוון ב"הפקת אופנה", המתפרסמת באותו גיליון. "מה את מתכוונת ללבוש לארוחת ראש השנה?", שואלת אותה קרוון מיד אחר-כך. "בהשפעת הטעם הטוב של תמר קרוון האהובה, סביר להניח שאדום", היא התשובה [תיקון: על הראיון שנערך במסגרת הפקת האופנה לא היתה חתומה קרוון].

"ריאיינתי השנה את מאיר דגן לאחת מתוכניות 'עובדה' וקרה שם משהו, במהלך הצילומים, שאיש מאיתנו לא צפה שיקרה", כותבת אילנה דיין בטור המתפרסם במוסף "מוצש" של "מקור ראשון". "דיברנו על איראן, כמובן, ועל שנותיו במוסד, ואז – אני לא בטוחה שבכלל שאלתי אותו על זה – הוא פתאום אמר שאין שום הנאה בלהרוג מישהו, ששנים אחר-כך אתה מת למחוק מהזיכרון את מראות הדם שניתז לך על החולצה, דמו של האיש שירית בו".

"מעריב" (איפה הבושה)

"עיתונאי טוב הוא זה שחרד לשמו הטוב של האדם שהוא כותב עליו, שיש בו חמלה". זה הציטוט שנבחר לכותרת המשנה של ה"ראיון הנדיר" שהעניק עורך "מעריב" ניר חפץ לכתב הברנז'ה לי-אור אברבך במגזין "פירמה" של "גלובס". חפץ, העורך שמינה נוחי דנקנר לפני כשנה, ידוע ביחסי האנוש המצוינים שלו וביחס החם והחומל שהוא מעניק לעובדיו.

על השאלה "עד כמה האינטרסים הכלכליים של נוחי דנקנר מנחים אותך בעבודתך פה?" עונה חפץ: "לא מנחים. הדבר היחיד הוא שבמדור 'עסקים', כשיש ידיעות על הקבוצה, אנחנו עושים גילוי נאות וכותבים ש'מעריב' הוא חלק ממנה". האמירה הזו תישאר תלויה בחלל העולם אלא אם כן יבוא מישהו ויסתור אותה; מישהו שעבד ב"מעריב" וחווה אולי מציאות אחרת מזו שמתאר העורך הראשי, שיסגור, כך מסתמן, את העיתון שגילו כגיל המדינה; העורך שאין לו הבושה שהיתה מונעת מאדם אחר במצבו להעניק ראיון חגיגי ערב פיטוריהם הצפויים של 2,000 עובדי העיתון; העיתון שאין בו עיתונאים שיקומו ויתראיינו ויעניקו לציבור את גרסתם שלהם לשנה האחרונה בחייו של "מעריב".

הראיון ב"פירמה"

"יש לה אג'נדה" היא כותרת טור של קלמן ליבסקינד, בכיר תחקירני "מעריב" נכון להיום, המתפרסם במוסף "מוצש" של "מקור ראשון". "השנה האחרונה, גם אם זה לא עניין חדש, היתה שנה של אג'נדות", פותח ליבסקינד וממשיך במניית החטאים העיתונאיים של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ובמיוחד "הארץ". שמו של "מעריב" נפקד מהרשימה. ליבסקינד החל את הקריירה שלו ב"מקור ראשון", וייתכן שאחרי החגים ימצא עצמו שוב מועסק על-ידי העיתון הזה, שהמו"ל שלו בעיצומו של משא-ומתן לקראת חתימה על רכישת "מעריב" מידי בעליו הכושלים. בכל זאת, כאמור, בטור העוסק בסיכום של הכתמתה של התקשורת הישראלית השנה באג'נדות סמויות, ליבסקינד אינו מקדיש אף מלה ל"מעריב".

בטורו השבועי הפותח את מוסף "עסקים" מגיש יהודה שרוני את "מילון העסקים האלטרנטיבי", שהוא חותם (באות ת', "תספורת/תקשורת") במלים: "התקשורת הכתובה והאלקטרונית חוו שנה קשה. חלק מכלי התקשורת יעברו בקרוב תספורת שבחלק מהמקרים תגיע ל-100%. אם זה יקרה לרבים, פחות עיתונאים ייהנו מאכסניה שמאפשרת בין היתר לבקר את תופעת התספורת".

זו בדיחה עצובה, מאחר שבשנה וחצי החולפות היה המוסף "עסקים" הדוגמה הבולטת ביותר לעיתונות מוטה המשרתת את האינטרסים העסקיים של הבעלים. במקרה של "מעריב" היה זה איל ההון נוחי דנקנר, שעומד כרגע בפני האפשרות שיעניק למשק הישראלי תספורת שלא מהעולם הזה ושהפסדי הקונצרן שבשליטתו כבר עלו לבנקים מיליארדי שקלים. "מעריב" אכן צפוי לעבור "תספורת של 100%". אחריו נתון בסכנה דומה גם "הארץ". "הארץ" הוא אכסניה שמאפשרת בין היתר לבקר את תופעת התספורת, "מעריב" היה אכסניה שאיפשרה לבקר רק את מי שהמו"ל והעורכים שמינה רצו לבקר. בראש הרשימה שלהם: עיתון "הארץ", המו"ל עמוס שוקן ובעיקר סגן המו"ל ועורך "דה-מרקר" גיא רולניק. אלה היו מושא למגוון פרסומים ב"מעריב" שניסו (בחובבנות רשלנית, יש לציין) לפגוע בהם; האחרון שבהם התפרסם רק אתמול.

"איפה הבושה 2012" היא הכתובת על כרזה שמניף אדם רעול פנים שבגבו בית "מעריב", אותה פיסת נדל"ן היסטורית בלב תל-אביב שעופר נמרודי רכש, מה אתם יודעים, רגע לפני שמכר את העיתון, ושתצלומו מופיע על שער גליון "מרקר ויק". על פיסת הבד שעוטפת את פניו של המפגין מודפס הלוגו של "מעריב". "עובדי 'מעריב' חושפים את מה שהתחולל בין קירות הבניין בקרליבך בשנים האחרונות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של עידו אפרתי וקטע של נתי טוקר ואמיר טייג.

בעמודים הפנימיים מגישים השלושה ניתוח של הכשלים הניהוליים והעסקיים של "מעריב" בראשותו של נוחי דנקנר ובעריכתם של ניר חפץ ושי גולדן. איש מהמרואיינים אינו מדבר בשמו. איש מהמרואיינים אינו מספק עובדות קשות ורלבנטיות ל"מה שהתחולל בין קירות הבניין בקרליבך". זו אינה עדות לאוזלת ידם של כתבי "דה-מרקר", אלא לזו של מרואייני "מעריב".

באות ט' ("טייקונים/טרכטנברג") מזכיר שרוני את דנקנר, בין שמות נוספים, כמי ש"ודאי יזוהו כטייקונים", זאת אחרי שהוא מגדיר טייקון כקשור ל"בצע כסף, עושק הציבור וקשרי הון-שלטון". נדמה לי שזו הפעם הראשונה בשנה וחצי שב"מעריב" נדפסה מלת ביקורת, גם אם מרומזת ורפה, על נוחי דנקנר, מי שנחשב עד לא מזמן לאיש העסקים החזק והמשפיע בישראל וממילא מושא הסיקור מס' 1 של כל עיתון כלכלי סביר.

הכותל המערבי, היום לפנות בוקר (צילום: יונתן זינדל)

בעיתונות הישראלית יושבים כעת בכמה תפקידי מפתח אנשים המשחיתים את סביבותיהם, מרעילים את החברה בישראל ומחבלים בדמוקרטיה, וחמור מכך, ביושר ובמוסר הבסיסיים. ניתן למצוא דמויות מסואבות כאלו גם בצמתים מכריעים בתחומים חשובים אחרים של הציבוריות הישראלית. התפוחים המורעלים בעיתונות ובכל אתר ואתר נותרים בחבית, מתגבהים בתוכה ושולחים בה ריקבון משום ששכניהם הבריאים (עדיין) מחרישים.

בעוד שאנשים הגונים העובדים ליד, מעל ובעיקר מתחת לאנשי השקר יוכלו לומר ביום הדין לפני בורא העולם כי לא ידעו כיצד להוציא לאור את האמת – הרי שכשמדובר בעיתונאים, ההסבר יתקבל בגיחוך. מה, לא ידעתם כיצד להשיג את מספר הטלפון של הכתב הרלבנטי? במקרה של "מעריב", כבר לא מדובר בגיחוך: העיתונאים ההגונים ב"מעריב" כבר אינם צריכים לחשוש שמא יבולע להם אם יסגירו את פרטיה של התנהלות אפלה במסדרונות ובחדרי העיתון. פרנסתם תיגדע ממילא בקרוב, לפי כל הסימנים.

על אף שלא קיבלו משכורת, על אף שגרסת הדפוס תיעלם בכל תסריט שלא יהיה ועל אף שקשה לראות כיצד לא ייסגר העיתון בסוף החודש, ממשיכים העיתונאים של "מעריב" לעבוד ולהוציא את העיתון מדי יום, כסדרו. "יצאנו שלשום להפגין. מותשים, מתוסכלים, פגועים [...] אחר-כך חזרנו לעבוד כרגיל – כאילו קיבלנו את שכרנו (ולא רק שליש ממנו) ואין חרב פיטורים על צווארנו", כותב היום תומר ברנד, עורך בעיתון. "אני עובד בשביל הקוראים", הוא מצטט סיבה, "זאת המחויבות שלנו". עיתונאי אחר התבטא כך לגבי המשך הוצאת העיתון על-ידי עובדיו: "אני לא בטוח אם זו טיפשות או גבורה".

המחויבות של עיתונאי "מעריב" לקוראיהם חוללה על-ידיהם שוב ושוב בשנים האחרונות – בתקופת נמרודי ועשרת מונים בתקופת דנקנר. זה הזמן לחזור ולהתחייב. זה הזמן להיות גיבורים.

"כי אני מעדיפה גיליוטינה על פני שעון חול. מכה אחת במקום קבורה אטית", אומרת אחת הדמויות בפרק מרומן של מאיר שלו, שמסע קידום המכירות שלו מפקיע את השטח המצומצם שמוקדש למדור הספרות השבועי של "ידיעות אחרונות".

תרבות

"התינוקת לא מגיבה ל'חדר החדשות', 'לונדון וקירשנבאום' ואפתית לחלוטין ל'חדשות הבידור', אבל המעברונים גורמים לה להפסיק כל פעילות ולבהות במסך", כותבת ליאת אלקיים בטורה השבועי במוסף "גלריה" של "הארץ".

המוסף "7 לילות" מגיש בכפולה הפותחת "סיכום שנה". תחת הכותרת "התוכניות הטובות" בחלק ה"טלוויזיה", הפותח את הסיכום, התוכנית הראשונה היא "הישרדות VIP". "אכן, העונה ששינתה את הריאליטי בישראל", מסכם מבקר התרבות האלמוני.

סימנייה

גידי וייץ, בכתבת השער של מוסף "הארץ", מגיש מלימה, פרו, סיכום שבוע בחברת "המבוקש מספר אחת של הפרקליטות, השופט לשעבר דן כהן, שנמלט מישראל לפני כשבע שנים בשל חשד שלקח שוחד. האם הוא מוכן לחזור לארץ דווקא עכשיו, גם במחיר של ישיבה בכלא. ראיון ראשון אי-פעם עם מי שהיה הבן האהוב של האצולה הישראלית".

בן שלו כותב ב"גלריה" על השירים הטובים הלא מוכרים של השנה ("רוב האלבומים הטובים ביותר שראו אור בשנה החולפת יצאו אל מציאות שלא טרחה להקשיב להם ונעלמו בתוכה כמעט בלי להשאיר חותם. מבט חוזר אל עשרת אלבומי השנה ועשרת שירי השנה").

ב"סופשבוע" מגיש מרדכי חיימוביץ' רשמים ממסע ברחבי הארץ, "מדן ועד אילת", אחרי דוכניהם הממונעים של ה"גזלנים".

"הסודות של ים המלח", לשון הפניה משער "הארץ" לתחקיר של רויטל חובל על הדרך שבה מנסים בני משפחת עופר, המחזיקים במפעלי-ים-המלח, להתחמק מתשלום תמלוגים של מיליארד שקל.

ענייני תקשורת

"'מעריב' עומד בפני סגירה. תחזיקו חזק, חברים", נכתב במעלה המדור האידיוטי (חיקוי חיוור של מדור מה"ניו-יורק מגזין") "ועדת המדרוג" במוסף "הארץ". במדור הנחות "סולמות וחבלים" (חיקוי חיוור של המדור "ועדת המדרוג") במוסף "ז'ורנל" נכתב בשבוע שעבר: "מיקי חיימוביץ' מצטרפת למחאה נגד רשות השידור. מאזנת את חסרי החיים שמפגינים שם". היום מוקדש המדור בחלקו לדאחקות-דיקט על ההפגנות של עובדי "מעריב" על רקע סגירתו הצפויה של העיתון ואי-תשלום משכורתם. בין השאר נכתב שם, במוסף שעורכתו, ליאת להב, מונתה לתפקידה על-ידי סגן העורך שי גולדן, על אחד, שי גולדן, ש"עומד במרכז הפגנת העובדים של 'מעריב'" ("מה הוא לא יעשה בשביל עוד 5 דקות בטלוויזיה". חה חה חה). במדורם הקבוע במוסף "סגנון" של "מעריב" נזכרת מיכל גולדן ביום חתונתה עם בעלה, שי גולדן, ואילו הוא מבטיח לה "להתחתן כל יום מחדש".

"ולדעתי הדרך הטובה ביותר להבראת העיתונות הכתובה בישראל היא... (אבל כאן לצערי הסתיים שליש הטור, וכשנקבל את שני שלישי המשכורת הנוספים תקבלו את שני שלישי הטור הזה. ועד אז אני מאחל לכולכם שנה – )", חותם יהונתן גפן את טורו השבועי במוסף "סופשבוע", המתפרש היום על פני שליש עמוד בלבד. גפן מזכיר כי מנכ"ל העיתון, טל רז, שהוכתר כשכיר היקר ביותר בעיתונות הישראלית עם עלות שכר שנתית של שני מיליון שקל, שלח מכתב לעובדים ובו הבטיח כי תשלום המשכורות יגיע עד ליום שישי זה. למיטב ידיעתי, נכון לצהרי יום שישי, הדבר לא קרה.

"בני זוג שנמצאים ביחד הרבה זמן פשוט מפסיקים להשקיע", חושפת לילך סיגן בטורה השבועי באותו מוסף.

"קבוצת 'הארץ' מאחלת לכל קוראיה שנה של יצירה, המצאה ותובנות פורצות דרך, ומעניקה לכם במתנה מגנט להשראה", נכתב במודעה במוסף "הארץ" שאליה מצורף, אכן, מגנט למקרר. מי האנשים הטובים במשרד הפרסום שמאחורי הקמפיין? תנו להם את המדור הסאטירי, חברים. הנוכחי ממילא לא מצליח להתרומם.

"למה אומרים שהפרינט מת? ג'קי מנחם פתח בית-דפוס ברמת-גן", כותבת ליאורה באייטם הפותח את מדור הרכילות השבועי שלה ב"מעריב".

"הבהרה", נכתב בכותרת מודעה בתחתית עמ' 11 של "הארץ", "על אף שאינני חובב הקו המערכתי של עיתון 'הארץ', אינני מייחל לסגירתו כפי שצוטטתי ב'מקור ראשון'", נכתב מתחתיה, "צר לי שדברי עוותו והוצאו מהקשרם", נכתב עוד, בפונט מודגש, "זו העת לחזק התקשורת האלקטרונית והכתובה ולדאוג לעצמאותה ועוצמתה", נמשכת ההבהרה, "שנה טובה, שרון גל", נחתם המכתם. מחירה של מודעה כזו עומד לפחות על כמה אלפי שקלים, אולי יותר. סכום לא מבוטל עבור נציג אותנטי של מעמד הביניים, ומחווה היאה למי שרואה עצמו בשר מבשרו של האלפיון העליון.

"פרויקט חגיגי: התקשורת בתשע"ב", נכתב על שער מוסף "מוצש" של "מקור ראשון", ומתחת: "ראיון נדיר עם העיתונאי המשפיע בעולם, תומס פרידמן, מה'ניו-יורק טיימס'". נראה שלא רק הראיון נדיר, גם תמונה של העיתונאי המשפיע בעולם היא נדירה: לכל רוחב ואורך השער פרושה דווקא דמותו של המגיש הכלכלי של ערוץ 10, שרון גל, עם הכותרת שלא תאומן "מורשת שרון". "הארץ: 'חמאסתון, שייסגר'. ערוץ 10: 'שונה לגמרי מערוץ 2'. הכיפה: 'עול גדול מדי'. שרון גל תוקף בכל החזיתות", מסתיימת הכותרת, שלפחות חתימתה התבררה כמדויקת להפליא.

"ולכן אני עובד לפי מה שהנחה אותי הרמטכ"ל, רב-אלוף בנימין (בני) גנץ, כשנכנסתי לתפקידי: 'לא אתה, דובר צה"ל, 'הסיפור', זכור כי צבא ההגנה לישראל ומפקדיו הם 'הסיפור'", חותם תת-אלוף יואב (פולי) מרדכי, דובר צה"ל, את טורו במוסף "מוצש". אלו הם פני הדור: דובר צה"ל מתפאר בכך שהפנים כי לא הוא הסיפור (וואו), אלא הגוף שהוא מדברר.

"יהודים הם חדשות", אומר תומס פרידמן לצביקה קליין ב"מוצש", ובאנגלית: "Jews are news". אגב, במוסף מתפרסמת כפולה המוקדשת לברווזים העיתונאיים של השנה, אולם ברשימת אנשי השנה בתקשורת של המוסף מוזכרת לפחות כתבה אחת שהכתב בדה חלקים ממנה מדמיונו, וכתבה אחרת שנולדה רק כתוצאה ממלחמת אינטרסים בין ברוני תקשורת.

"בין מציאות לפנטזיות", נכתב בכותרת הפותחת את טורו השבועי הקבועי של הזמר שלמה ארצי במוסף "ידיעות אחרונות", ומיד לאחריה: "למיטב זכרוני חלפה שנה. אבל לפתע לא בא לי על כל הסיכומים הידועים מראש, מתוך הנחה שממילא איני זוכר דבר" – סיכום גאוני של טוריו של עד כה, המורכבים משילוב מעורר אי-נחת של קפריזיות אקראית עם צל דמנציה.

"אנחנו עם של מספרי סיפורים", קובע יאיר לפיד בטורו השבועי הקבוע ב"ידיעות אחרונות", ואף נותן הוראות לכתיבתם: מאחורי כל קמט, כל חיוך, כל טעם של תבשיל, מסתתר סיפור; בסיפור מוצלח, התכונות האופייניות של הדמויות – קנאה, כעס, אהבה, טוב לב – הן אלה שיוצרות את העלילה; הדרך היחידה לשמר את הישן היא לספר אותו בכל פעם מחדש. לפיד, יש לציין, מקפיד למלא אחר הוראותיו שלו עצמו: תכונותיו האופייניות – קיטש, שטחיות, רגשנות, יחס רופף לעובדות – יוצרות את העלילה של טוריו, ואלה משתמרים על-ידי כך שהוא כותב אותם שלושה טורים שוב ושוב.

"הפעם בלי פוליטיקה. רק חיבוק ענק לתושבי הדרום". יאיר לפיד, פייסבוק (מתוך המדור "לא לציטוט" של מוסף "הארץ").