האב הגדול

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בחר להעניק השנה ראיון חג לעיתון יומי אחד בלבד – "ישראל היום", העיתון שנוצר למענו ופועל בשמו לאורך כל ימי השנה. על פני מרבית שער המוסף לחג של "ישראל היום" מתפרסם תצלום של נתניהו [מאיה באומל-בירגר]. מאחורי שולחן שעליו מונח לוח שחמט יושב ראש הממשלה ומביט היישר למצלמה, עם סוג של חיוך חביב על הפנים.

זווית התצלום נמוכה, כמו היה הקורא ילד שבקושי מגיע לגובה שולחנו של נתניהו ומביט אליו אל-על. אלה היחסים ש"ישראל היום" היה רוצה לראות בין ראש הממשלה לציבור: נתניהו בתפקיד האב הגדול של אזרחי מדינת ישראל. למעשה בתצלום הזה נכנס נתניהו לתפקיד שהיה שמור עד ראש השנה האחרון לאביו, פרופ' בן-ציון נתניהו. הקוראים מתבקשים לראות אותו כיום כפי שהוא היה רואה את אביו שעה ששיחק עימו שחמט – אדם בוגר ובעל ניסיון, אדם למוד קרבות שחושב כמה מהלכים קדימה, אדם שפועל בנחרצות מתוך ראייה היסטורית נרחבת.

"מדובר בקיום שלנו, מדובר בעתיד שלנו. מדובר בצומת היסטורי שיש לו משמעות אמיתית", אומר נתניהו לצמד מראייניו שלמה צזנה וחזי שטרנליכט כשהם שואלים אותו על איראן (לראיון מצורף תצלום של המרואיין וצמד מראייניו. הוא מדבר, הם מתמוגגים). "מה אמרת ומה שמעת בשיחה שניהלת עם נשיא ארה"ב?", מבקשים לדעת צזנה ושטרנליכט. "היתה שיחה טובה שדנה בנושאים מהותיים, ברצון למנוע מאיראן להתקדם בתוכנית הנשק הגרעיני שלה", משיב נתניהו.

"על אף שבכירים בירושלים טענו כי שיחת אובמה-נתניהו ביום רביעי האחרון היתה טובה וכי השניים סיכמו להמשיך לדון על 'קווים אדומים' – ה'ניו-יורק טיימס' חשף בסוף-השבוע כי אובמה דחה על הסף את דרישתו של נתניהו לקבוע קו אדום לאיראן", מדווחים איתמר אייכנר ואורלי אזולאי בעמ' 7 של "ידיעות אחרונות". הידיעה של אייכנר ואזולאי מתפרסמת תחת כותרת הגג: "העימות בין ראש הממשלה לנשיא האמריקאי מחריף".

"זה לא עימות", מסביר נתניהו בראיון ל"ישראל היום". "זה עניין של הדגשת האינטרס הישראלי וזו האחריות של ראש ממשלת ישראל".

את הראיון החגיגי מסיים נתניהו בהמלצה לכל מי שמבקש להחליפו בתפקידו. "תצברו ניסיון. זה חשוב. זה יעזור לכם בהתמודדות". הטיפ הזה מוגש באופן כללי, אבל נראה כאילו הוא מכוון באופן ספציפי ליאיר לפיד, העיתונאי שהפך לפוליטיקאי ומצהיר כי יכבוש את הכנסת בסערה. הראיון עם נתניהו לוקח בחשבון את מערכת הבחירות הקרובה ומבקש לבסס את מעמדו של ראש הממשלה כמי ששייך לדור נפרד, ותיק ומשופשף. אדם שלא בקלות ניתן להיכנס לנעליו.

הבן המועדף

היחסים בין נתניהו ל"ישראל היום" אינם זהים ליחסים בין לפיד ל"ידיעות אחרונות", ובכל זאת – את מתנת החג שמעניק הבוקר "ישראל היום" לנתניהו מקבל לפיד מ"ידיעות אחרונות": הפניה בולטת מראש השער, תצלום גדול בשער מוסף החג, וראיון ממלכתי בשתי הכפולות הפותחת של המוסף.

אם נתניהו מוצג ב"ישראל היום" כאב מנוסה המשחק שחמט עם ילדיו, בתצלום שמודפס בשער מוסף החג של "ידיעות אחרונות" [ורדי כהנא] נראה לפיד כשהוא מהדק את עניבתו, כאדם שמתכונן להיכנס לתפקיד חדש בחייו. הכותרת בתחתית השער קוראת "הפוליטיקאי לפיד", בניסיון להגדיר את מעמדו החדש, אך לפיד עדיין נראה ומתנהג כבדרן. הוא כבר הידק פעם את עניבתו לפני שנכנס לתפקיד חדש – מגיש "אולפן שישי", ואף פתח את המהדורה הראשונה שלו במלים: "אני יאיר לפיד ויש לי עניבה" (יש להניח שלא יצהיר זאת בפתח נאומו הראשון בכנסת).

כעת לפיד שוב עונב עניבה, ומתיישב לראיון עם נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות". "יאיר לפיד עונה לכל השאלות הקשות", נכתב בהפניה לראיון. טענה מוגזמת, שלא לומר מטעה, שעדיף לולא היתה מתפרסמת. אפילו ב"ישראל היום" לא מתיימרים לשאול את נתניהו את "כל השאלות הקשות", ולפיד הרי מתראיין לעיתון הבית שלו כפי שנתניהו מתראיין לעיתון הבית שלו. בשאלות הקשות הוא נתקל במקומות אחרים – בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, ברצועת "יאיר לפיד קומיקס". ב"ידיעות אחרונות" יש רק מצג של שאלות קשות, שנועד לשוות אמינות לראיון בין שני הקולגות.

מראש מדובר במצב בעייתי, וברנע מודע לכך. לפני הראיון מתפרסמת הקדמה שמחמיאה ללפיד ("הוא איש מצליח מאוד, במגוון תחומים"), אך גם נדרשת לעצם קיומו של הראיון. "יש, כמובן, בעיה לא מבוטלת בראיון עם אדם שכתיבתו מרכזית כל-כך בעיתון", כותב ברנע. "ההתלבטות היתה כללית – גם של עורכי 'ידיעות אחרונות', גם שלי, וגם של לפיד. בסופו של דבר הכריעה הסקרנות: לפיד הכותב מוכר היטב לקוראים. לפיד הפוליטיקאי עדיין לא. הפער הזה מבקש ראיון".

זהו, סליחה על הביטוי, קשקוש. לא הפער בין לפיד העיתונאי לפוליטיקאי מבקש ראיון, אלא לפיד עצמו (יחד עם הצוות שמריץ אותו) הוא שמבקש את הראיון, כדי להכין את הקרקע לבחירות 2013. החשד הוא שהנהגת "ידיעות אחרונות" היא שמבקשת לראיין את לפיד, כדי לקדם את הבן המועדף.

"לפיד לא מציע ניסיון מרשים או רעיונות חדשניים, מהפכניים", כותב ברנע בדברי ההקדמה ונוגע בביקורת העיקרית שתופנה ללפיד במירוץ הקרוב לכנסת, "אבל טריותו עומדת לזכותו". גם בגוף הראיון יש התייחסות לסוגיה. "אנחנו המדינה היחידה בעולם שאם נכשלת מספיק פעמים זה נחשב לך ניסיון מוצלח", אומר לפיד, אחת מכמה מפעמים שהוא מדבר על ישראל כ"מדינה היחידה בעולם שבה...". בפעם הראשונה שלפיד אומר זאת משיב לו ברנע, "משפט יפה, אני לא בטוח שהוא נכון". אחר-כך המראיין מאפשר למרואיין להקסים את הקוראים באמרות שפר, בלי לתהות, בוודאי בלי להתעקש, על מידת דיוקן.

"שנינו עיתונאים ותיקים", אומר לפיד לברנע בשלב מסוים של הראיון. כמי שאינו מסוגל להתמודד עם נתניהו בזירת הניסיון המדיני, הבטחוני והפוליטי, מנסה לפיד להידחף לדור העיתונאים הוותיקים של ברנע. הם לא בני אותו הדור. לפיד צעיר מברנע ב-19 שנה. יתרה מזאת, ההשוואה של לפיד בין הקריירה העיתונאית שלו לזו של ברנע מלמדת שוב על העיוורון הקשה שבו לוקה המועמד לראשות הממשלה. בהמשך הראיון משווה לפיד את עצמו לברק אובמה ולדייוויד קמרון. כלומר, הוא אומר, "אני לא משווה את עצמי לאובמה [...] או לקמרון", אבל המסר ברור: "אנשים חדשים, אנרגיה חדשה, כללי משחק חדשים. הפוליטיקה בישראל הסתאבה. רק אנשים חדשים יוכלו להציל אותה מהסיאוב".

ומי יציל את התקשורת מהסיאוב שאוכל בה כל חלקה טובה? היכן האנשים החדשים שישנו את כללי המשחק בתקשורת? "אשמח לכתוב בעיתון גם אחרי הבחירות", משיב לפיד לשאלה על המשך כתיבת טורו ב"7 ימים", ומסמן את העתיד לבוא.

ורוח הקודש

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "תחל שנה וברכותיה". הכותרת מודפסת בגופן לבן על רקע תכול, לצד תצלום של חיילי צה"ל טובלים תפוח בדבש. כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לסיקור תחילתה של שנה עברית חדשה. "שיפה וטובה תהא השנה" היא הכותרת שמתנוססת בראש כפולת העמודים הפותחת.

כתבי העיתון מדווחים כי "ההכנות של הרגע האחרון הסתיימו, מזג האוויר יהיה נוח והכל מוכן לקראת שנת תשע"ג, ועם ישראל יחגוג הערב את השנה החדשה, בבית ובחיק המשפחה או בבתי-המלון בארץ ובחו"ל". הפרשן הבכיר דן מרגלית מאחל כי בשנה הקרובה תימצא "היוזמה לחדש את מפעל הגיור של יוחנן הורקנוס ולהגדיל את העם היהודי, ולהשקיע ולהנביט מחדש את קיבוץ הגלויות ולכווץ עד גנאי את הירידה ממנה".

"פרס: בלי פחד, עם תקווה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". גם היא מודפסת בגופן לבן על רקע תכול. במקום תצלום של חיילים טובלים תפוח בדבש מלווה אותה תצלום [זהר שחר] של משפחת שליט בחתונת הבן יואל עם בחירת לבו יערה וינקלר.

את האופטימיות הגמורה של "ישראל היום" מחליפה ב"ידיעות אחרונות" ממלכתיות מהוססת. אפילו תחזית מזג האוויר שונה. אם ב"ישראל היום" דיווחו על מזג אוויר נוח, הרי שבעיתון המתחרה מדווחים דודי גולדמן ומאיר תורג'מן כי "הערב החגיגי שבו תצוין כניסתה של השנה החדשה יעמוד, לפחות מבחינת מזג האוויר, דווקא בסימן הקיץ המהביל של השנה שחלפה לה". יתר הכפולה הפותחת בעיתון, וגם זו שאחריה, מוקדשים לברכות ואיחולים, כולל ביקורת על המצב הנוכחי ועל הממשלה הנבחרת.

טלי בן-עובדיה כותבת על "שנת הרוב הדומם". כל הטור שלה כתוב בגופן אחד, ורק משפט אחד מודפס בגופן אחר: "הנהגה שהתעלמה מכל התמרורים ודהרה לעבר התהום תוך שירה עליזה כמה המצב כאן טוב". למרות הגופן השונה, המשפט הזה אינו נטע זר בטקסט של בן-עובדיה. מקדים אותו משפט על "הנהגה אטומה", אחריו מופיע משפט על ממשלה מוגדלת שנועדה להבטיח את עתידו הפוליטי של העומד בראשה. נחום ברנע מאחל שנה טובה ומוצלחת לכל קוראיו ובמיוחד לראש הממשלה, ומנתח את הדאגות והאתגרים שיעמוד בפניהם בשנה הבאה.

יש גם אווירה חגיגית נטו: תצלום של חיילים כורעים ברך על רקע סוללת כיפת-ברזל, מחזיקים שורה של תפוחי עץ, שעה שחייל אחר שופך עליהם צנצנת שלמה של דבש; כתבי העיתון בוחרים את "האנשים שבזכותם השנה היתה טובה יותר"; וטור חגיגי מאת איתן הבר, שכותב: "החתום מעלה אוהב את הישראליות ואת היהדות, וזו מחלה חשוכת מרפא".

ב"הארץ" האווירה אף פעם אינה חגיגית וממלכתית כבעיתונים האחרים, ובכל זאת הבוקר העיתון יוצא מגדרו כדי להביט בחצי הכוס המלאה. גדעון לוי חתום על המאמר המרכזי במדור הדעות, שקובע כי מדינת ישראל אינה המדינה הגרועה ביותר בעולם וכי השנה האחרונה לא היתה הגרועה בתולדותיה.

"אני מתקשה להאמין שכך אני כותב, אבל זאת האמת", מצטדק לוי. "[...] החירות לאזרחיה, בעיקר ליהודים שבהם, עדיין מרשימה; היצירה האמנותית תוססת ומעולה בחלקה; האקלים נוח, החופים והנופים מרהיבים, השירים – עבריים, אפילו האנשים נחמדים, לפעמים. דיפלומטים ששירתו כאן מתגעגעים לחזור (אם לא זימנו אותם ל'שיחות נזיפה' תכופות מדי), תיירים חוזרים נפעמים (אם לא הפשיטו אותם בנתב"ג) והישראלים מדווחים בסקרים שטוב להם וגם נעים (לא כולל המחירים והמהגרים מאפריקה). דבר מכל אלה אינו מובן מאליו; היה יכול להיות גרוע הרבה יותר – הפצצה באיראן, למשל, או קבלת 'חוק הנכבה' גורף יותר".

כדי לאזן את הפטריוטיות, מוקדש ב"הארץ" עמ' 3 כולו לטקסט מאת דוד לנדאו, עורך העיתון לשעבר, שפורסם ב"אקונומיסט". לנדאו הקדיש סדרת מאמרים לבחינת מצבה של האוכלוסייה היהודית בישראל וברחבי העולם. "למרות הפילוג והמחלוקות – החיים היהודיים מחוץ לישראל מעולם לא היו חופשיים, משגשגים ובטוחים יותר", נכתב בכותרת המשנה לרשימתו. כמעט עידוד גלוי לירידה מהארץ.

גם ב"מעריב" אין כפולת עמודים חגיגית לרגל ראש השנה. תצלומי החיילים עם שולחן החג והילדים המשחקים בתפוחים מתפרסמים הבוקר בכפולת העמודים המרכזית, שמוקדשת למאבק ההישרדות של העיתון.

גליון פרידה

בערב ראש השנה שעברה קיבלו קוראי "מעריב" איגרת מהעורך החדש, ניר חפץ. "בפרוס השנה החדשה", כתב חפץ, "חשוב לנו לשתף אתכם בתכונה המיוחדת שמתרחשת בימים אלה בין כותלי בית 'מעריב', לקראת מהלך גדול ומקיף לחידוש פניו של העיתון. אנו – העורכים, הכותבים, הצלמים, הגרפיקאים וכל עובדי 'מעריב' – שוקדים כבר כמה חודשים על שדרוג המוספים והמגזינים מקבוצת 'מעריב', עיצובם מחדש ברוח עידן האינטרנט והשקת שורת מוצרים חדשים. בשבוע הבא ייצא לדרך השלב הראשון במסע המאתגר הזה, שאליו אנו יוצאים בהתרגשות רבה, ומתוך תשוקה עיתונאית עמוקה להביא אליכם את העיתון הטוב, האיכותי, הערכי והמרתק ביותר בישראל".

חפץ סימן באותה איגרת את מוסף התרבות "ז'ורנל" כדוגמה הבולטת למהלך השדרוג של העיתון, והבטיח כי מיד לאחר ראש השנה יצורף מדי יום לעיתון. סיפורו של "ז'ורנל", על הבטחותיו הגדולות וקריסתו המהירה, מתמצת את סיפורו של "מעריב" בשנה האחרונה.

הבוקר, במקום איגרת מהעורך הראשי מקבלים קוראי העיתון מכתב מ"עובדי 'מעריב'".

"אתם לא מכירים אותנו. את השמות של חלקנו אתם רואים דרך קבע על דפי העיתון ואתר האינטרנט, אבל על רובנו אפילו לא שמעתם. אף על פי כן, אנחנו הנשים והגברים שמביאים את העיתון הזה לידיכם", כותבים העובדים לקוראיהם בטור המתפרסם בכפולת האמצע של העיתון, עם הפניה מהשער.

"[...] את שורות אלה, כמו גם את כל העיתון, אנחנו כותבים ערב החג, לאחר שקיבלנו רק שליש ממשכורת אוגוסט בזמן. מן ההנהלה נאמר לנו כי היתר הופקד ביום שישי, באיחור של חמישה ימים, ושנראה את ההפקדה הבוקר [באתר האינטרנט נוסח המכתב לקוראים עודכן ולפיו הכסף הופקד]. יתרה מזו, הנהלת העיתון אמרה לנו מפורשות שאין בידיה כסף לשלם לנו עבור עבודת חודש ספטמבר, ושכרגע היא אינה מסוגלת אף לשלם את כל חובותיה בתחום הפנסיה והפיצויים. עם זאת, אנחנו עדיין כאן.

"כעובדים מאוגדים יצאנו לאחרונה למאבק על עתידנו. המאבק הזה מופנה קודם כל לעבר בעלי העיתון, קבוצת אי.די.בי בראשות נוחי דנקנר. [...] אנו מדגישים בפני בעלי 'מעריב' שלא נתפשר על הזכויות הבסיסיות ביותר שלנו – משכורות, פנסיה ופיצויים – ולא נסכים לגלגל את חובות העיתון על העובדים או על הביטוח הלאומי, שיצטרך להתמודד עם 2,000 מחוסרי עבודה חדשים. לצד הפנייה לבעלים אנחנו גם פונים לממשלת ישראל. אמש שלחנו מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, ובו קראנו לממשלה להתערב כדי למנוע את סגירת אחד העיתונים הגדולים והוותיקים בישראל ואת גדיעת מטה לחמם של 2,000 עובדים. [...] זוהי חובתה של ממשלת ישראל למנוע את סגירת 'מעריב' העיתון, וזוהי גם חובתה למנוע את סגירתו של 'מעריב' המפעל".

"מאשימים אותך באחריות למצבו של שוק התקשורת המתפרק; במעורבות או באי-מעורבות בהצלת ערוץ 10 ו'מעריב'", אומרים שלמה צזנה וחזי שטרנליכט לראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת הראיון שלו ב"ישראל היום" ."אני לא חושב שאנחנו כממשלה יכולים או צריכים להתערב בשוק התקשורת", משיב נתניהו. "אם נעשה זאת יבואו בטענה הפוכה ויאמרו שהממשלה שולטת בשוק התקשורת בכך שהיא נותנת סיוע לכלי תקשורת כזה או אחר. יש בעיה אמיתית בשוק התקשורת. הוא פשוט קטן יחסית לכמות כלי התקשורת שבו. אני מקווה שכל הערוצים והעיתונים ימצאו דרך להישאר על כנם, אבל לא הכל הממשלה יכולה לעשות".

"מעריב", אם כן, נידון להיסגר. נתניהו אינו מתכוון לעשות כלום להצלת "מעריב" המפעל, ובוודאי שלא "מעריב" העיתון. הטענה של ראש הממשלה כי אינו יכול או צריך להתערב בשוק התקשורת מרתיחה בוודאי את הדם של כל עיתונאי שאינו עובד ב"ישראל היום". ראש הממשלה אסר מלחמה על "התקשורת", טוען בן כספית מ"מעריב", טוענים עובדי ערוץ 10, טוענים גורמים ברשות השידור. במלחמה הזאת נתניהו מנצח.

"ישראל היום", מבחינתו, אינו חלק מ"התקשורת". גם בראיון לכתבי העיתון מתייחס נתניהו אל "התקשורת" כאל גוף ש"ישראל היום" חיצוני לו. הוא מדבר על מה ש"בתקשורת לא ממש רוצים לשמוע" ומתכוון בעצם לתקשורת הזרם המרכזי למעט "ישראל היום".

הוא אומר: "אנחנו מצליחים לעשות דברים שאזרחי ישראל מעריכים אותם. זה לא ב'באזז' התקשורתי. בניגוד לכל הדיווחים בתקשורת, אזרחי ישראל מדרגים את עצמם במקום ה-14 במדד האושר העולמי. כלכלת ישראל מדורגת במקום השישי. אנו מספר שלוש בחדשנות, ותוחלת החיים של הגברים היא במקום השלישי במדינות ה-OECD. אז כנראה משהו בסופו של דבר כן מחלחל לאזרחים בישראל. אני יודע שזה לא תמיד בשיח התקשורתי, אבל אלה דברים אמיתיים שחשוב לקדם אותם".

מי שמקדם את המסרים האלה דרך קבע הוא, כמובן, "ישראל היום". מי שיקדם אותם בנאמנות בעתיד הם כלי התקשורת שיהיו חייבים את קיומם לנתניהו: מה שייוותר, אם ייוותר, מ"מעריב", ערוץ 10 ורשות השידור.

"'מעריב' מאז ולתמיד", נכתב מעל מכתב עובדי "מעריב" לקוראי העיתון. לצד המכתב מתפרסם טור מאת עפר שלח, המסכם את השנה החולפת ואת מצבו של "מעריב". בתצלום גדול [ד. רוזנבלום] שמעטר את כפולת העמודים המרכזית נראה מצעד יום העצמאות של שנת 1959 חולף ליד בית "מעריב". "הנפוץ ביותר במדינה", קרא השלט מעל הכניסה למערכת.

"אני לא צריך לתאר לעצמי איך החג של עובדי 'מעריב' נראה, אני יודע בדיוק איך הם מרגישים", כותב חיים קטרי, יו''ר עובדי פניציה. "[...] עובדי ועובדות 'מעריב', חשוב לי שתדעו שאני וכל עובדי פניציה מחזיקים לכם אצבעות וכואבים את כאבכם. אני מקווה ומתפלל שתצליחו כי אני יודע שאתם יוצאים למאבק קשה. אולי, מי יודע, יום אחד תגיעו לצלם את המפעל שלנו עובד ללא איום סגירה – לא של המפעל שלנו ולא של המפעל שלכם".

טקסט נוסף בכפולת האמצע לקוח מטור שפירסם אדם ברוך בשנת 1995, עם סגירת העיתון "דבר". "תבוסה כתבוסת 'דבר' קשורה למותני רוב העיתונאים הלא צעירים", כתב ברוך. "רובנו יסיים את הקריירה שלו בבושת פנים. יסיים אותה קודם סיומה החוקי. לא יסיים אלא יודח. ולא יודח קודם שיושפל. כבר מחר, לרובנו לא יהיה ביקוש. ואז, רובנו לא יצליח לייצר לעצמו ביקוש חדש. ובאין ביקוש, גורלנו ככל המונם. גורלנו הפרטי כגורלם הקיבוצי של 'דבר' ו'על המשמר'. ואז רובנו יצטרף לרובנו הקודם, שגם לא היה לו ביקוש, והוא ממלא זה שנים בתי-קפה הבלותיים או מסתגר בביתו.

"מול כל עיתונאי המתאכזר היום ל'דבר' – יקום עיתונאי שיתאכזר כלפיו, ולאחר שנה או עשר שנים גם הוא יודח מהחיים האלה. על דאטפת אטפוך. איש-איש בתורו, תיש בציר קודמו. ולמה רובנו מתכחש ל'דבר' שהיה ומצטרף למקהלת הרייטינג ושוחט את 'דבר' בסכין בתפוצה והמימון? משום שרובנו חלוש, שונא עצמו ומקווה ש'דבר' ו'על המשמר' הם כפרתו או לפחות דחיית קצו שלו. אבל איש-איש בתורו".

לאורך כל קונטרס החדשות משובצים כמה משערי גליונות ערב ראש השנה שהוציא העיתון ב-64 שנותיו. "לא מוותרים על 'מעריב'", נכתב מעליהם. למרות זאת, בגלל זאת, גליון "מעריב" הבוקר נראה כגליון פרידה.

ענייני כלכלה

א. ל"מעריב" יש סקופ. לא סתם סקופ, סקופ על בעל השליטה בעיתון, נוחי דנקנר. אין מדובר במידע מוכמן שפרסומו מסב צער לבעל השליטה; ההפך הוא הנכון. המיליארדר היהודי אדוארדו אלשטיין גיבש הבנות עם יו"ר קבוצת אי.די.בי נוחי דנקנר על כניסתו כשותף בחברת גנדן, בעלת השליטה באי.די.בי. גידי ליפקין מדווח על כך בתחתית עמ' 5 של העיתון. לפי ליפקין, דוברו של דנקנר לא הגיב לידיעה. אין צורך בדובר כאשר יש לך כלי תקשורת.

ב. בכמה עיתונים מתפרסמים הבוקר ראיונות עם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. "פישר: 'יש הרבה עוני שהממשלה צריכה לטפל בו'", נכתב בכותרת הראיון ב"מעריב". בכותרת המשנה נכתב: "בראש השנה החדשה, בעת שהאינפלציה מרימה ראשה והצמיחה מדשדשת, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר מוטרד ממדיניות הממשלה".

"נתניהו צריך ללכת לבחירות אם לא יציג תקציב באוקטובר", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", ציטוט מפי הנגיד. בכותרת המשנה נכתב: "הנגיד סטנלי פישר מתעקש שמצבו של המשק 'טוב, אבל לא מצוין'. בכל זאת הוא מודאג: המצב הבטחוני אינו משתפר; צעדי הממשלה להורדה של מחירי הדירות אינם משמעותיים מספיק; והיא לא הראתה כיצד לקצץ מיליארדי שקלים בתקציב".

"פישר: עלייה משמעותית בהשתתפות בשוק העבודה", נכתב בכותרת לראיון החג של "ישראל היום" עם הנגיד. כותרת המשנה קוראת: "נגיד בנק ישראל אופטימי: 'אין סכנה נקודתית לכך שנוטלי המשכנתאות לא יעמדו בהחזרים'. 'אין צורך לחלץ טייקונים'. ומסביר מדוע זו הקדנציה האחרונה שלו".

ידיעת תקשורת אחת

אמיר טייג מדווח ב"דה-מרקר" כי עובדי "מעריב" יפגינו הבוקר מול סניף שופרסל בתל-אביב.