ביום שישי, ה-7 ביולי 1995, פירסם "ידיעות אחרונות" תחקיר מיוחד תחת הכותרת "צאלים ב', הטיוח הגדול". התחקיר, מאת רמי טל ורונה רענן-שפריר, כלל שני חלקים. בראשון תוארו הדקות הראשונות לאחר האסון, שבמהלכן טופלו הפצועים. העיתון האשים את הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, בהשארת הפצועים בשטח בלי לדאוג לכך שיטופלו. בחלקו השני הוצגו שלוש החקירות שנערכו בצה"ל בעקבות האסון. לטענת "ידיעות אחרונות", אחריותם של הרמטכ"ל ושל קצינים בכירים אחרים טויחה על-ידי ברק עצמו ועל-ידי מערכת המשפט הצה"לית.
הפרסום עורר הדים עזים בציבור. הרושם שנוצר אצל מרבית הקוראים היה שהרמטכ"ל הפקיר פצועים בשטח ולאחר מכן מסר עדויות סותרות מתוך כוונה למנוע את חשיפת אחריותו למחדל שהוביל לאסון.
בעקבות פרסום התחקיר הופיע אהוד ברק בתוכנית "שיחת ועידה" בערוץ הראשון. הוא האשים את "ידיעות אחרונות" בהכפשת שמו, תוך שימוש לא הוגן ביכולתו של העיתון להשפיע על דעת הקהל. ברק ניסה להזים בשידור את הטענות שהועלו נגדו בתחקיר. לאחר שידור התוכנית פירסם "ידיעות אחרונות", ב-14 ביולי 1995, תגובה על ההאשמות שהטיח בו ברק. נוסף לכך פורסם תמליל ההקלטה של האלוף עמירם לוין תחת הכותרת: "צאלים ב', הטיוח הגדול, גרסת האלוף לוין". בפרסום זה חשף העיתון חלק מחומר הגלם ששימש אותו בהכנת התחקיר, מתוך כוונה לבסס בעזרתו את טענותיו לנוכח ההתקפה של ברק.
בשורות הבאות יוצגו תוצאות בדיקה שנועדה לגלות מה היה חומר הראיות שבו השתמש "ידיעות אחרונות" ובאילו אמצעים סגנוניים ועריכתיים השתמש כדי ליצור את הרושם המבוקש אצל ציבור הקוראים. ננסה לתאר את השיטה שבה הגביר העיתון את עוצמת העובדות שחשף. חשוב לציין כי משיקולים משפטיים וצנזוריאליים נמנע העיתון מלכלול בתחקיר את כל חומר הראיות שעמד לרשותו. חומר ראיות זה אמור היה לגבות את "ידיעות" במקרה של תביעת דיבה.
נפנה תחילה לבחינת החלק הראשון של התחקיר, שהעלה את הטענה כי הרמטכ"ל ברק השאיר פצועים בשטח ומיהר לעזוב את המקום במסוק. בתיאור זה של מהלך העניינים לא נכללה עובדה חשובה, המאירה את הפרשה באור שונה: על-פי חוקי הצבא, אסור להטיס פצועים ללא רופא מוטס, כיוון שהדבר עלול להחמיר את מצבם. מסיבה זו, ומאחר שהמסוק של הרמטכ"ל לא התאים בזיוודו באותה עת להטסת פצוע, היה ברק מנוע מלקחת עימו פצועים.
חלק זה של התחקיר התבסס על עדויותיהם של שני חיילים שנפצעו באסון ועל טענה של האלוף עמירם לוין כי היו חיילים שלא היו מרוצים מתפקוד הרמטכ"ל בשעת הפינוי. שני החיילים רואיינו בזמנו על-ידי תחקירני התוכנית "עובדה" בערוץ השני. ראיונות אלה הם המצוטטים בתחקיר, אף שהמרואיינים לא הסכימו לחזור על דבריהם בפני המצלמה כדי שישודרו בתוכנית.
האלוף לוין מצוטט כאומר: "ואהוד לא ניגש. כנראה היה בהלם. היו שני פצועים שזה הרתיח אותם. אני לא יודע מה הוא עשה. אני לא הסתכלתי עליו, אני רצתי לפצועים". בעדויות מסוג זה גלומה כמובן היכולת לעורר תגובה רגשית עזה אצל הקוראים. "ידיעות אחרונות" לא הסתפק בכך ודאג לגבות את העדויות בתיאורים ובהשערות כדי להעצים את הרושם שיעוררו הדברים. אמצעים סגנוניים אלה סייעו לעיתון ליצור בתודעה הציבורית דימוי עיקרי אחד, בעל השפעה רגשית ניכרת – דימוי של הרמטכ"ל אהוד ברק כמי שהפקיר פצועים בשטח. הדימוי, ולא העובדות עצמן, הוא שנשאר בתודעת הקורא.
חשוב לשים לב לאמצעים הסגנוניים האלה, כיוון שקשה לבסס תביעת דיבה על רמיזות ועל מסרים עקיפים שהקורא יכול להבינם מתוך הסגנון ואופן העריכה, אף שלא נאמרו במפורש. התחקיר מנצל באופן בולט שיטה זו של הצגת הדברים, בעיקר עקב החשש מפרסום האשמות מפורשות שאותן יתקשה העיתון להוכיח. במידה רבה, האפשרות שתוגש נגדו תביעת דיבה תחמה את חופש ההתבטאות שהתיר לעצמו "ידיעות אחרונות".
איור: שמי-בושרי
מבין האמצעים הסגנוניים שנקט העיתון בבניית דימויו של ברק כמפקיר פצועים בולטת במיוחד ההתבססות על העלאת קונוטציות בדעתו של הקורא. הדבר מורגש במיוחד בחלקו הראשון של התחקיר. הפתיחה כתובה בסגנון של תיאור עובדתי אובייקטיבי. למעשה מוצגים שם הדברים מנקודת מבטם הסובייקטיבית של שני הפצועים. התיאור הראשון בכתבה מציג את ברק כך: "הוא עמד אולי חמישה מטר ממני עם ידיים שלובות, בתנוחה אופיינית לו. הביט מסביב ולא עשה כלום". התיאור מתרכז בידיים. תנועת ידיים היא בסיס לדימוי של פעלתנות, ואילו ידיים שלובות מסמלות חוסר מעש ואדישות. על-פי העדות, זאת "תנוחה אופיינית לו". בהמשך מתואר: "אהוד ברק עמד מן הצד". ברק לא עמד בצד, קבע העיתון, אל "מן הצד". התיאור, אם כן, אינו מעיד רק על מיקומו (שייתכן כי כשלעצמו אינו מתאים למפקד בשטח), אלא מעורר תחושה שמדובר בגילוי אדישות וחוסר עניין לגבי גורל הפצועים.
בסוף חלק זה של התחקיר מצוטט האלוף לוין: "לא יודע מה הוא עשה. אולי דיבר בפלאפון, אבל לא ניגש". האלוף לוין מודה כי אינו יודע מה עשה הרמטכ"ל. הוא מעלה רק את ההשערה ששוחח בפלאפון. בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי נתפס הפלאפון כמוצר יוקרתי ונהנתני ולא ככלי עבודה חיוני. בשימוש בו יש משום הצהרה על מעמד חברתי. התמונה שמצטיירת אפוא, אצל הקורא, אינה תמונתו של הרמטכ"ל מזעיק עזרה, אלא של אהוד ברק עומד ומנהל שיחת חולין בעוד חייליו שרועים פצועים על הקרקע. חשיבותו של הפלאפון כדימוי מתבררת במלואה דווקא כששמים לב לעובדה שהזכרת המלה "פלאפון" אינה מיוחסת לאלוף לוין בפרסום השני מה-14 ביולי 1995. על-פי תמליל ההקלטה אומר לוין: "אני לא יודע מה הוא עשה. אני לא הסתכלתי עליו. אני רצתי לפצועים". הפלאפון מוזכר בשאלה המופנית ללוין, שאין זה ברור אם נכללה בהקלטה המקורית (כיוון שהשאלות נוספו לתמליל כהסברים וכאמצעי קישור). "האם הוא דיבר בפלאפון והזעיק עזרה?", נשאל לוין, ומשיב: "אני לא יודע". הדימוי של ברק משוחח בפלאפון מוכנס לטקסט כאלו היה חלק מקורי ממנו, בעוד שלמעשה אינו אלא תוספת שבאה לשרת מטרה.
אפשר ללמוד עד כמה היו אמצעים אלה מחושבים מן התגובה של "ידיעות אחרונות" על ההאשמות כאילו הציג את ברק כמפקיר פצועים. בתגובה מה-14 ביולי נטען: "יודגש כי לא נמתחה בקטע ביקורת כלשהי על טיב הטיפול הרפואי. בשום מקום לא נכתב שרב-אלוף ברק 'הפקיר פצועים', 'נטש את השטח', 'ברח' וכדומה". המלים הללו אמנם לא נדפסו בכתבה, אך ביטויים קרובים להן אכן הופיעו. במקום "נטש את השטח" מופיע הביטוי "המריא מן השטח", ובמקום "הפקיר פצועים" כתוב "בלי שלקח עימו פצועים".
ניסוחים אלה אמנם טעונים פחות, אבל על בסיס הרושם הכללי שנוצר אצל הקורא – הדימוי של ברק כאדיש לגורל הפצועים – אין פלא שדווקא הביטויים הקשים, שלא נכתבו בפועל, נחרתו בזיכרון כאילו נדפסו שחור על גבי לבן.
הציניות בהזכרת הביטויים ש"לא נדפסו" בתחקיר משתקפת גם בנקודה שבה בוחר העיתון לקטוע בתגובתו את הציטוט מכתבת התחקיר. הציטוט מסתיים באמצע פסקה במשפט: "זמן קצר לאחר שיגור הטיל, כשחלק מהפצועים טרם נחבשו וטופלו, המריא הרמטכ"ל מהשטח בבל-212, מסוקו האישי, בלי שלקח עימו פצועים". בתחקיר לא נכתב אמנם במפורש שהרמטכ"ל הפקיר פצועים, אך "ידיעות" העלה את האפשרות הזאת בצורה המוחשית ביותר בפסקה הבאה, אשר אינה מופיעה בנוסח התגובה: "ביום השלושים לאחר האסון גילתה משפחת ויכסלבאום כי בנה, ערן ז"ל, היה בחיים לפחות עוד 20 דקות לאחר פגיעת הטיל. רופא שהגיע 22 דקות לאחר הפיצוץ מסר כי ערן מת שניות לפני שהגיע. אילו ערן היה מפונה לבית-החולים במסוק של הרמטכ"ל, האם אפשר היה להצילו? קשה לדעת, אבל הספק לעולם לא יימוג". "ידיעות אחרונות" אכן לא כתב את המלים המפורשות "רב-אלוף ברק הפקיר פצועים", אבל הוא אמר – לא שאל, למרות סימן השאלה – שקיימת אפשרות שערן ויכסלבאום היה עימנו היום אלמלא השאיר אותו הרמטכ"ל פצוע בשטח.
נעבור לבחינת חלקו השני של התחקיר, שטענתו המרכזית היתה כי הרמטכ"ל אהוד ברק מסר גרסאות שונות בוועדת עינן ובחקירת מצ"ח. גם בחלק זה של התחקיר נמנע העיתון מלהביא בפני הקוראים רקע עובדתי חשוב להבנת הנסיבות. הכוונה היא להבדיל בין מטרותיה של ועדת החקירה (ועדת עינן) ובין מטרותיה של חקירת מצ"ח. ועדת עינן לא ערכה תחקיר מבצעי רגיל, שמטרתו היחידה היא הפקת לקחים מקצועיים. עם זאת, הפקת לקחים מן האסון אכן היתה אחת ממטרותיה העיקריות. חקירת מצ"ח נועדה לקבוע מי מהמעורבים בפרשה אחראי לאסון מבחינה פלילית. ההבדלים במטרותיהן של שתי החקירות עשויים להסביר, ולו חלקית, את השוני בין העדויות.
בחלק זה של התחקיר התבסס "ידיעות" על חומר ראיות רב, שכלל בעיקר קטעים מדו"ח ועדת עינן; נוסח הכרעת בית-הדין הצבאי שבו נשפטו והורשעו שני הקצינים הזוטרים; והקלטת שעליה הוקלט האלוף עמירם לוין.
ראשית כדאי דווקא לשאול איזה חומר תיעודי לא היה בידי העיתון. הראיה החשובה ביותר שחסרה לו היתה ציטוט עדותו של הרמטכ"ל מדו"ח מצ"ח. ציטוט כזה, אילו היה בנמצא, היה מאפשר השוואה בינו ובין עדות הרמטכ"ל בוועדת עינן, וכך אולי להוכיח את טענת העיתון כי ברק מסר גרסאות מנוגדות. העיתון לא הציג את שתי העדויות זו מול זו, אך גם בלעדיהן ניסה להעביר את התחושה כי היתה סתירה.
האמצעי העיקרי להשגת המטרה הזו היה חזרה על המסר. הטענה שבה ונזכרת בכתבה 12 פעמים. לעתים מדובר ב"גרסאות", ופעם אחת מואשם ברק בהשמעת "טענות העומדות בסתירה מוחלטת" בפני חוקרי מצ"ח. הפער בין "שונות" ו"סותרות" הוא כמובן גדול מאוד.
אמצעי שני להעברת המסר היה ציטוט מדו"ח מצ"ח. הקטע המצוטט אינו מוכיח שהרמטכ"ל העיד עדויות מנוגדות. מטרתו להציג התרשמות שלילית של חוקרי מצ"ח מפעילותו של ברק.
בתחקיר מצוטטת הפסקה הבאה: "העובדה שקצינים בכירים, כולל אלופים, טענו כי הבינו (גם אם בהיתממות שלאחר מעשה) את אחריותם לפיקוד בצורה שונה באופן קוטבי, יש בה כדי להצביע שייתכן כי נקודה זו לא הובהרה על-ידי מנהל הישיבה (ברק)". ציטוט זה מציג התרשמות של החוקרים כי האחריות הפיקודית לא הובהרה דיה. אין בדברים כל התייחסות לעדויות של ברק. עם זאת, הרושם השלילי הכללי מפעילותו של הרמטכ"ל מגויס לצורכי התחקיר, כשהמטרה היא להביא את הקורא למצב שבו יסכים להאמין כי ברק פעל שלא כשורה גם במתן עדויותיו, ובאופן ספציפי בחקירתו במצ"ח.
כאשר משווים את הקטע הזה למקור שממנו נלקח – הפסקה המלאה מדו"ח מצ"ח – ניתן לראות כי העיתון ערך את הטקסט בהתאם לצרכיו. "צוות החקירה התרשם שהדיונים שהתקיימו בלשכת הרמטכ"ל סוכמו בצורה בהירה ומפורטת. יחד עם זאת, העובדה שקצינים בכירים, לרבות אלופים, טענו בחקירתם שהבינו ופירשו (גם אם בהיתממות שלאחר מעשה) את חלקם באחריות לפיקוד בהכנות למבצע בצורה שונה באופן קוטבי, יש בה כדי להצביע שייתכן שנקודה זו לא הובהרה דיה".
בכך לא תמו הליקויים בטיפול במידע שמקורו בדו"ח מצ"ח. העיתון טוען כי חוקרי מצ"ח הגיעו כביכול למסקנה שברק מסר להם עדות הסותרת את עדותו בוועדת עינן. כדי לתת גיבוי לטענתו, יוצר העיתון רושם כי לגרסתו יש אישוש במובאה מדבריהם של חוקרי מצ"ח.
כך נכתב בתחקיר: "חוקרי מצ"ח קבעו כי אחריותו של לוין מצטמצמת לעניין זוטר בלבד: הוא היה צריך להבחין שנוצר 'חלל' בין ק' לבין סא"ל א' ולדאוג למילויו". בשל השימוש בנקודתיים נדמה לקוראים שיש כאן מובאה. ואולם "ידיעות אחרונות" איננו מצטט מדו"ח מצ"ח; אילו היה מצטט, היה המשפט נפתח ונסגר בגרשיים. אילו היתה זו מובאה, היה בה כדי לתמוך בטענת העיתון שברק העיד עדויות סותרות; שכן מן המשפט ניתן להבין שטענות ברק ולוין בפני חוקרי מצ"ח, כאילו האחריות הפיקודית לא היתה של לוין, הן שהביאו לקביעת החוקרים שאחריותו של לוין מצטמצמת לעניין משני: אי-ההתאמה בין ק' לא'. עמדה זו סותרת את עדותם של השניים בפני ועדת עינן, שם נטל על עצמו לוין אחריות לכישלון וברק לא סתר אותו. בדיוק את הרושם הזה של סתירות בעדויותיו של ברק ניסה העיתון ליצור.
מקור עיקרי נוסף ש"ידיעות" עושה בו שימוש הוא ההקלטה שהוקלט האלוף לוין ללא ידיעתו, ובה הוא משמיע טענות רבות בדבר אי-כשרותם של המהלכים שביצעו רבים מהמעורבים בפרשה. השימוש בהקלטה מאפשר לעיתון לייחס את הטענות ללוין, ולא לכותבי התחקיר עצמם. מבחינה משפטית, על-פי חוק איסור לשון הרע, כלי תקשורת המפרסם את דבריו של אדם נושא באחריות למה שפורסם. אך בכל זאת החליט העיתון להדפיס את הדברים, מתוך הנחה כי יש סבירות נמוכה לכך שתוגש תביעת דיבה בגין דברים המובאים בשם האלוף לוין. המידה שבה נתלה "ידיעות" בציטטות מפיו של האלוף מובילה אותו בשלב מסוים לאבסורד. בתחקיר מובאת טענת לוין כאילו האלוף שגיא תיאם עדויות, אך בה בעת מפקפקים כותבי התחקיר עצמם בסבירותה של טענה זו. הצגת טענותיו של לוין היא שאיפשרה לעיתון להעביר לקוראים את התחושה כי בחודשים שחלפו מאז האסון נרקמה קנוניה בקרב הפיקוד ומערכת המשפט בצה"ל, במטרה "להלביש" את האחריות על עמירם לוין. העיתון הצליח להעביר רושם זה גם ללא ביסוסו בטקסט, בעצם העלאת הדברים והחזרה עליהם בהקשרים שונים. התנהגות זו ראויה להארה במיוחד משום ש"גרסת האלוף לוין" מה-14 ביולי לא היתה תגובה על התחקיר או המשך לו, כפי שניתן היה להתרשם, אלא הבסיס לכתבה מלכתחילה.
עובדה נוספת שהעיתון בחר שלא לציין היא שכל הטענות שנשמעו מפי האלוף לוין מקורן בהקלטת סתר של שיחתו עם ההורים השכולים. היוזמה להקלטות לא היתה של "ידיעות אחרונות", אלא של ההורים ושל התנועה לאיכות השלטון בישראל, שביקשו לגלות את האמת בפרשה. גם מעורבים אחרים בפרשה הוקלטו, אך רק בדבריו של עמירם לוין עשה העיתון שימוש.
ומכאן לניתוח האמצעים שנקט "ידיעות אחרונות" כדי לבסס בפני הקוראים את הטענות של לוין. אמצעי ראשון לתמיכה בגרסתו הוא עצם העלאת טענתו כי בידיו מסמכים רבים מאוד (200 או 270) המגבים את דבריו. על בסיס זה מובל הקורא למחשבה שלוין בוודאי אומר אמת. ברור, עם זאת, שהטענה כי מסמכים כאלה קיימים לא די בה כדי לשכנע את הקורא הביקורתי בדברי האלוף, בייחוד לנוכח העובדה שהמסמכים שבהם מדובר לא סייעו לו לשכנע את הערכאות המשפטיות שעסקו בפרשה בנכונות גרסתו. אצל האלוף אורי שגיא פעלו הדברים אחרת. הוא הציג מסמכים רלבנטיים, ובעקבות זאת שונה נוסח ההערה שקיבל מרא"ל (מיל') דן שומרון, והדבר עולה מהתחקיר עצמו.
אמצעי שני שבו משתמש העיתון הוא העלאת האשמה שהוא עצמו מפקפק אם היא מבוססת. הכוונה היא לטענת עמירם לוין, שהאלוף שגיא תיאם עדויות לפני שהעיד בפני ועדת עינן. בהתייחסם להאשמה זו מעלים כותבי התחקיר את השאלה: "האם הגיוני שייעשה תיאום עדויות בישיבה שבה משתתפים שבעה אנשים?". למרות הסתייגות זו בגוף התחקיר, נכתב בכותרת המפנה אליו בעמוד הראשון: "שעות ספורות לפני עדותו בוועדת הבדיקה, זימן האלוף אורי שגיא עדים מרכזיים כדי 'להבין מה קרה שם'". בכותרת לא מועלית הסתייגות, ואצל הקורא נותר הרושם שהאלוף שגיא תיאם עדויות. העיתון מנסה ליצור בדרך זו את הרושם כי תיאום העדויות בידי אורי שגיא הוא רק חלק מהנסיונות שנערכו בפיקוד צה"ל להפליל את האלוף לוין ולהטיל עליו את מלוא האחריות לאסון. רושם זה מתחזק בהמשך הכותרת, כאשר תיאוריית הקנוניה זוכה לגיבוי בדברי ההורים השכולים: "ההורים השכולים: רימו אותנו. לא נשב בשקט עד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית".
שאלה שמן הראוי שתישאל היא אם אין טעם לפגם בכך שקטעים כה נרחבים מהתחקיר מסתמכים על האלוף לוין. מכל האנשים שהתחקיר מפנה לעברם אצבע מאשימה, לוין הוא היחיד אשר לחוסר אמינותו קיימות עדויות בתחקיר גופו – שכן דבריו בהקלטה סותרים את עדותו בוועדת עינן. מעבר לכך, לוין הוא צד בפרשה שהוקלט ללא ידיעתו בנסיבות שבהן ניסה להצדיק את עצמו בפני הורים שכולים. הענקת הבמה ללוין מתפרשת למעשה כמתן הילה של מהימנות ואובייקטיביות לדבריו מצד העיתון.
חרף חולשותיו של התחקיר בעצם טיפולו בפרשת צאלים ב' עשה "ידיעות אחרונות" שירות ציבורי חשוב. מעבר לכך, מבחינת העיתון מדובר בהצלחה גדולה משתי בחינות. ראשית, עלה בידו ליצור הד ציבורי חזק ביותר, שהתבטא בכך שהפרשה הועברה לבחינתה של מבקרת המדינה. ההצלחה מבססת את מקומו של "ידיעות אחרונות" בקביעת סדר היום הציבורי, ובכך גם תורמת לקידום המכירות שלו. שנית, הפרסום לא הביא בעקבותיו תביעות דיבה נגד העיתון, ובכך אפשר לראות עדות מסוימת לאמינות התחקיר. ובכל זאת, קורא ביקורתי ישאל את עצמו אם ההצלחה במקרה זה היתה מוצדקת במלואה.
גיליון 1, ינואר 1996