בעיצומה של פרשת מעטפות הכסף של ראש הממשלה אהוד אולמרט ערכתי ראיון עם מנכ"ל משרדו, רענן דינור, עבור העיתון היהודי-ערבי "דו-עט", היוצא לאור מטעם הפורום להסכמה אזרחית. השאלה הפותחת היתה: מדוע ראשי הממשלה מסרבים להעניק ראיונות לעיתונים הערביים הפלסטיניים בישראל. התשובה שנתן המנכ"ל: "לגבי ממשלת שרון אינני יכול להגיב, אבל לגבי אולמרט, אם תמציא לי את הפניות של העיתונים הערביים שלא נענו, אני מוכן לבדוק את הנושא עם הדוברות שלנו. לגבי שאלתך מדוע במשרד ראש הממשלה אין מחלקת דוברות בשפה הערבית, כמו העברית והאנגלית, אני מפנה אותך ללשכת העיתונות הממשלתית, שם יש לנו מחלקה ערבית. אנו מאוד מקפידים שפניות של אזרחים ייענו על-ידינו, לכן צריך לברר מדוע יש נתק בין דוברות משרד ראש הממשלה ובין העיתונות הערבית בישראל. נקודה שנייה, אני מוכן לשוחח עם ראש הממשלה ולבדוק את האופציה לערוך מפגש בין העיתונאים הערבים בישראל ובין מר אולמרט". סוף ציטוט.

אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי ולקהל הקוראים שפירסמתי שני מאמרי דעה ב"עין השביעית", שעסקו בנתק שבין קברניטי המדינה ובין העיתונים הערביים בישראל; האחרון פורסם תחת הכותרת "ממשלת ישראל עדיין מחרימה" (6.4.08).

לפני שבועיים נוכחתי שהמנכ"ל עמד במלתו; הוא אירגן מפגש של עיתונאים ערבים עם ראש הממשלה, והראיונות פורסמו ב-11 ביולי בשלושה עיתונים: "פנורמה", "כל אל-ערב" ו"א-סינארה". עם זאת, מותר לתהות בקול רם לפשר הסלקציה בבחירת העיתונים המראיינים: מדוע דווקא הם? העיתון שאני מייצג ("מע אל-חדת'") ועיתונים אחרים לא זומנו למפגש, שניתן להגדירו היסטורי. יוצא מכך שמצד אחד, מפגש אמנם התקיים, אך מצד שני, משרד ראש הממשלה החרים עיתונאים ערבים שהיו מעוניינים לראיין את ראש הממשלה.

סוגיית הראיונות עם ראש הממשלה מחווירה ומתגמדת לעומת התנהלות לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ). מתוקף תפקידי כמנכ"ל עיתון ערבי-ישראלי פניתי בכתב פעמיים ללפ"מ וביקשתי לארגן פגישה עם מנכ"ל הלשכה, או מי מטעמו, כדי להציג את השאלה הקרדינלית: מדוע הלשכה הממשלתית מחרימה את העיתון שאני מייצג ואינה מוסרת לו מודעות לפרסום.

המכתב הראשון לא נענה. גם מהמכתב השני התעלמו. מישהו בלשכה שכח, מן הסתם, כי המשכורת שהוא מקבל משולמת לו מהמסים שאני ואזרחי המדינה משלמים. אבל בישראל כמו בישראל: אם אתה לא מקושר ומרושת, איש לא יעניק לך את התשובה. לכן במקרים מהסוג הזה, אתה חייב להיאחז בעקשנות. לאחר כמה נסיונות הצלחתי לארגן פגישה עם סמנכ"ל הלפ"מ אלי גוטליב, במשרדו שבמגדל שלום בתל-אביב. הפגישה ארכה לכל היותר חמש דקות. האיש דיבר ביהירות והודיע, בסגנון נחרץ, כי לשכת הפרסום הממשלתית מספקת מודעות בתשלום לשלושה עיתונים: "פנורמה", "כל אל-ערב" ו"א-סינארה", ואין כוונה כלשהי לשנות את דפוס ההתקשרות הזה.

למען הסר ספק: אינני מוחה על ששלושת העיתונים האלה מתכבדים בעוגת הפרסום. אני שואל: אם מגיע להם, מדוע האחרים מוחרמים? הרי העיתונים הישראליים בערבית מתפרנסים משטחי פרסום. לחברה מסחרית רגילה מותר לפרסם בעיתונים כאוות נפשה, אבל מבחינת התקינות הציבורית, ללשכת הפרסום הממשלתית אין הפריבילגיה הזאת.

בחזרה למנכ"ל דינור: במהלך הראיון הדגיש כי משרדו דואג באופן אישי להשיב לפניות האזרחים. אני רוצה להאמין שדבריו נכונים ומקווה שמישהו בלשכתו יקרא את הרשימה הזאת וייאות להשיב לשאלות שהועלו.

זוהיר אנדראוס הוא מנכ"ל העיתון "מע אל-חדת'"