ברשות השידור, השקועה בגירעון מתמשך, שוב הכריזו על צעדי חירום. הוועד המנהל קיבל את המלצות הנהלת הרשות לשורה של צעדי התייעלות וקיצוצים בהיקף של כ-40 מיליון שקל עד סוף השנה. משמעות הדבר: צמצום בכוח האדם בטלוויזיה, ברדיו ובמינהל, חופשות יזומות, סגירת אולפנים, השבתת ניידות גדולות, עצירת הרכש וההפקות החיצוניות, הפסקת נסיעות לחו"ל ועוד. המשמעות המעשית של הצעדים הללו היא שערוץ 1 ישדר רק את "מבט", "יומן", "רואים עולם" ושידורים חוזרים בשידור מעגלי בלתי נגמר. "יומן" ו"רואים עולם", שמשודרות בימי שישי ושבת, לא ישודרו בשידור חי, והתוכניות האחרות, ובהן "פוליטיקה", "מבט שני", "הסיפור האמיתי", "מקורות יודעי דבר" ו"זמן אוויר", יירדו מהמסך לפרק זמן בלתי ידוע.
היה מי שהגיב, בהומור מקאברי הראוי למצב, כי אם צופי ערוץ 1 יראו בעיקר שידורים חוזרים, כדאי שישלמו לרשות השידור בצילום תשלום האגרה האחרון בחזקת תשלומים חוזרים עבור שידורים חוזרים. אבל המצב רחוק מלהיות מצחיק: זוהי שקיעה נוספת של ספינת רשות השידור אל המצולות. הנהלת הרשות כשלה במשא-ומתן מתיש עם ועדי העובדים ולא הצליחה להגיע איתם להסכמה. התוצאה היא כשלון תוכנית הרפורמה שביקשה ליישם בתיאום עם העובדים. החלת הרפורמה היתה כרוכה בפיטורי מאות עובדים, קיצוצים ושינויים מינהליים ותפעוליים, ולאלה התנגדו ועדי העובדים. עתה, כשהרפורמה תקועה, משרד האוצר דורש מהרשות להחזיר לו מענק בגובה עשרות מיליוני שקלים שהעברתו הותנתה בהתקדמות בהפעלת הרפורמה.
משה גביש, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, מאשים את העובדים באחריות לגירעון וטוען כי "במשך שנה ניסיתי לבצע רפורמה ללא משבר, על אף שבמדינת ישראל הניסיון מראה שללא משבר לא מגיעים אף פעם להסכמה. לצערי הרב נכשלתי, והמשבר הגיע בדמות הגירעון. אנחנו פועלים בהתאם, אבל אני עדיין מאמין שיכולה להיות התעשתות של כל הגורמים – הרשות, העובדים והאוצר – שתעצור את ההידרדרות במדרון".
שלושה תסריטים
חשוב להבין כי ההידרדרות לא החלה עתה, המשבר אינו בשל גירעון עכשווי ורשות השידור קורסת כבר זמן ארוך, מאבדת צופים ומאזינים והופכת להיות שולית, זניחה וחסרת תרומה לשיח הציבורי, לתרבות הישראלית ולסדר היום הישראלי. הרבה ועדות בדיקה קמו והלכו, מותירות דו"חות שהצהיבו במגירות מאובקות. ממצאיהן היו כמעט זהים: הם הצביעו על הצורך בניתוק רשות השידור מהפוליטיקאים, בפירוק מערכת הסכמי השכר עם רוב ועדי העובדים המגזריים ברשות, בייעול הניהול וההפקה, בפיטורי עובדים מיותרים לאור האבטלה המאוד לא סמויה ברשות וכדומה.
שלושה תסריטים אפשריים עומדים עתה בפני רשות השידור, ולכל אחד מהם מחיר ברור. המסלול הראשון הוא של גסיסה אטית. היתרון הברור לבחירה במסלול זה: הוא מוכר היטב וגם אחריתו ידועה. הרשות תמשיך לשקוע, הפתרונות הזמניים של פשרות והזרמות כספיות קצובות לא יביאו להבראה והתאוששות. הטלוויזיה הישראלית תהיה לערוץ של שידורי ארכיון ותאבד את מעט הצופים שעוד נותרו לה.
רשות השידור החולה תהיה לסופנית ואנו, מקורביה, יקיריה, אוהביה ושונאיה, נוכל להתקבץ ליד מיטתה (היקרה מאוד, תקציב שנתי של כ-750 מיליון שקל) ולצפות בדעיכתה. יהיו לנו כמה רגעי נוסטלגיה דביקה והספדים מרגשים ליד הקבר, שבו נטמון את השרידים הלא-מכובדים של השידור הציבורי בישראל וניזכר בימים יפים של פעם. נזיל דמעה לזכר "מבט לחדשות", פסטיבלי הזמר, האירוויזיון בירושלים, "ניקוי ראש", חיים יבין, "מוקד" ועוד. ואז נלך לנו הביתה, לעולם שבו אין שידור ציבורי, רק תעשיות הרייטינג נמוכות המצח של ערוץ 2 וערוץ 10.
התסריט השני הנרקם ממש מול עינינו הוא של המתת חסד. ציבור משלמי האגרה שקץ במצב שבו אין הוא מקבל תמורה לאגרה, יחד עם עיקשות ועדי העובדים, הנחרצות של משה גביש וחוסר המנהיגות של קברניטי המדינה יביאו לסיומה המהיר של שקיעת הרשות על-ידי סגירתה הסופית. על ההספדים, דמעות התנין, הנוסטלגיה – ראו נא בתסריט "הגסיסה האטית". זה רק יהיה מהיר יותר, מביש פחות וזול מאוד בהשוואה לצורך לקיים חולה סופני בעירויים תקציביים יקרים.
משה גביש, כך אני מתרשם מהיכרות אישית, אינו אדם החושש ללכת "עד הסוף". מי שגדל במס-הכנסה ואחר כך בחברת חשמל אינו מפחד מאיומים ואינו מתפתה להבטחות סרק. אני מאמין להצהרה שלו כי יש אפשרות של "הפניית כל כספי הציבור הללו [תמיכה ציבורית ברשות השידור והאגרה] לצרכים אחרים, למשל לסל התרופות או לשיפור החינוך, והותרת השידור בארץ בידי הערוצים המסחריים בלבד. אין חלופה שלפיה הרשות תמשיך לקבל 750 מיליון שקל כל שנה ותמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת כיום". גביש יעדיף לסגור את רשות השידור בהמתת חסד מאשר להמשיך להתבזות בקריסת הרשות, חיזור אחרי הקצבות סיוע ומסעי חנופה אחר פוליטיקאים.
אבל יש גם תסריט אחר: גם חולים אנושים זוכים לעתים לנס של החייאה ושיקום. גם בפני רשות השידור עומדת, לדעתי, אפשרות של מסלול החייאה, אך לא יהיה זה מסלול קל וגם ההצלחה לא מובטחת. נדרשים לו מעוף, אומץ, נחישות וגם נטילת סיכונים, ממש כמו בכל פרוצדורה רפואית מסוכנת. למהלך זה, כמו בניתוח לב מסובך, הכרחיים ניתוק מערכות, סטריליזציה מוחלטת, השתלת מערכות חדשות והתאוששות מבוקרת. במלים אחרות: יש לסגור את רשות השידור כי לא ניתן להמשיך במצב הנוכחי, שבו הכל כבול ומסובך ברשת הסכמי עבודה ארכאיים, שבו הגוף סובל מכיבים מדממים של אבטלה וייאוש. אולם, כמו בניתוח חירום שבו מנותקות מערכות חיוניות, תופעל החייאה: הקמה מחודשת של רשות השידור. ישובו אליה עובדים רבים מהמוכשרים שיש בה כיום ואליהם יצטרפו כוחות חדשים, רעננים ורעבים להצלחה. בכך יישמרו הכוחות החיוניים מהגוף הקיים בצד השתלת איברים חדשים. כל זאת, כמו בניתוח אמיתי, חייב להתבצע בסביבה סטרילית, כלומר תוך התנתקות מעסקנים פוליטיים שתמיד ניהלו או התערבו ברשות השידור. ההתאוששות, אם אכן תגיע, לא תהיה מהירה: גם בבריטניה הצליח ה-BBC למצב את עצמו מחדש רק בתהליך אטי של התמודדות עם ערוצים מסחריים מסנוורים בפירוטכניקה של שעשועונים, פרסים, ריאליטי וחיזור חנפני אחרי קהלים. ה-BBC נזקק לתהליך ארוך של בנייה מחדש ומיצוב משודרג.
מבט מחדר ההמתנה
בימים אלה הגיעה רשות השידור, מוכת זקנה, חולי ושיתוק מערכות, אל חדר המיון של עתידה הציבורי. מקצועני התקשורת יציבו בפני המשפחה הממתינה בחוץ את שלוש האופציות: המתת חסד, גסיסה אטית וכואבת או ניסיון להחייאה תוך התערבות חודרנית בגוף החולה. ההחלטה היא בידי רבים – הציבור הישראלי, מנהלי רשות השידור ועובדיה, השרים הנוגעים לעניין וחברי-הכנסת. ואני? אני יושב לי בחדר ההמתנה, דאוג ומכוסס ציפורניים, כי איני רוצה לקום מחר בבוקר ולמצוא שאין לנו שידור ציבורי, לגלות שנותרנו רק עם ה"טאלנטים" הזחוחים והרדודים של הערוצים המסחריים. אני מקווה ומייחל שיהיו מי שיעזו לנסות את מהלך ההחייאה וההתאוששות, למרות הסיכון והכאבים הצפויים, כי אני מעדיף סיכוי כלשהו של החלמה על פני קבורתו של השידור הציבורי בישראל.