איראן

"מחיר התקיפה: ביטול השלום", נכתב בכותרת הראשית עטוית המרכאות של "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר מדווח על מסר של "הממשל האמריקאי לגורם ישראלי בכיר", ולפיו תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן תביא לכך שמנהיגי מצרים וירדן "ייאלצו להיכנע לדרישות הרחוב" ולבטל את הסכמי השלום עם ישראל. בתוככי הטקסט בעמ' 4 מדווח גם על התנגדות "נחרצת" של ישראל ליוזמת מדינות ערב, הזוכה לתמיכת אובמה, לכנס ועדת פירוז.

"נגן על עצמנו מפני איום קיומי" היא הכותרת הראשית עטוית המרכאות של "ישראל היום", המצטטת את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, שאול חורב, "בהופעה נדירה". מלבד תמיכה משתמעת במתקפה ישראלית מיידית על איראן, הביע חורב, כך כותרת המשנה לראשית, התנגדות ליוזמת אובמה לוועידת פירוז מנשק אטומי במזרח התיכון: "זה ייתכן רק לאחר כינון שלום ויחסי אמון בין מדינות האזור".

אם כן, בין מתנגדי התקיפה הישראלית באיראן לבין תומכיה, כפי שהם מיוצגים בשני העיתונים הנפוצים בישראל, ניצב היום דווקא השלום כשחקן מרכזי. בעוד שהמתנגדים מעלים על נס את השלום שישנו ומזהירים מפני שינוי המצב הקיים, התומכים מצביעים על השלום שאיננו ומזהירים כי המצב הקיים מחייב מלחמה.

"ישראל הודיעה שתתנגד לוועידה לפירוז מגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הכישלון של נתניהו בארה"ב" היא כותרת ההפניה הראשונה בטור ההפניות לעמוד הדעות. "נתניהו דחק את עצמו אל הפינה הימנית קיצונית של אמריקה, ודחק איתו את כולנו", היא ממשיכה. על הטור חתום ארי שביט. "האירוניה היא", הוא כותב, "שבנושא העיקרי המעסיק אותו – איראן – ראש הממשלה צודק".

פלילים

אתמול הקדישו העיתונים מקום מרכזי לסיקור מקרה רצח: אדם שרצח בעבר את אשתו, אושפז כלא שפוי במוסד פסיכיאטרי, השתחרר ונישא – רצח שוב אשה שנישא לה. היום תופסים את השערים דיווחים על מקרה רצח אחר: אשה רצחה שלושה מילדיה בהתקף טירוף. "הרגתי את הילדים שלי", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "זעקה מחרידה נשמעה אתמול ברהט", נפתחת כותרת המשנה. הכותרת על שער "ישראל היום" היא "דקרה את ילדיה למוות וצעקה, 'מה עשיתי? אללה, סלח לי'".

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מגישים לקוראים, כרגיל, סלט רצח ודם מפולפל ומתובל. בעיתונים האחרים הוא מוגש קר: "אם מרהט חשודה ברצח ילדיה" היא כותרת בולטת סמוך לראשית של "הארץ", ו"החשד: אם רצחה שלושה מילדיה בדקירות סכין בגלל דיכאון אחרי לידה" היא כותרת בתחתית שער "מעריב", מתחת לכותרת הגג "זוועה ברהט". קר, אבל על השולחן. התמונה המרכזית על שער "הארץ" היא של נשים בדואיות שאחת מהן מתייפחת מרות. ב"מקור ראשון", אגב, מוותרים כליל על התענוג.

איזה ערך יש לדיווח מובלט כזה, במלים ובתמונה, על טרגדיה נוראית ופרטית לחלוטין? ב"הארץ" מדווח ג'קי חורי במסגרת נפרדת בעמוד פנימי כי "שליש מהיולדות הבדואיות חוות דיכאון, והמדינה מחפשת פתרון". ב"ישראל היום" הפניה צמודה לזו המדווחת על הרצח מפנה לטור תחת הכותרת "מהו 'דיכאון אחרי לידה'". ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "טיפול באמצעות הקוראן כתחליף לסיוע רפואי", טוענת נעם ברקן כי בעלה של החשודה "העדיף לטפל בה בדרכים מסורתיות" ולא שלח אותה "לטיפול מודרני". אגב, הדיווח נפתח כך: "הרקע למעשה הטבח הנורא שביצעה לפי החשד האם בילדיה עדיין אינו ברור".

אם כן, הרצח המשולש אתמול ברהט סיפק עילה לעיתונים להעלות לסדר היום את מצוקתן של יולדות בדואיות, ליידע את הקוראים בפרטיו של חולי נפשי נפוץ יחסית ולעורר את המודעות ליחס שנוי במחלוקת לרפואה בקהילה הבדואית (נניח). זו, כמובן, בדיחה. עורכי העמודים הראשיים היום – מ"הארץ" ועד "ידיעות אחרונות" – יגחכו כשישמעו אותה. על רצח מזעזע מדווחים משום שהקונבנציה העיתונאית המסחרית קובעת כי דיווח כזה מושך את תשומת לבם של הקוראים. הדיווחים המדממים והתצלומים סוחטי הדמעות תופסים את מרכז ורוב הבמה העיתונאית בכל העיתונים המוזכרים לעיל. המסגרות והטורים המנסים, בהצלחה קטנה או גדולה, להעניק למקרה הקשר ומשמעות הם כמו תוכניות התעודה המשודרות בשעה מאוחרת בערוץ מסחרי: מטרתם לספק תו תקן או לענות על דרישותיו של תקנון.

"צוותי רווחה קיימו במהלך הערב שיחות עם תושבים, והבוקר ייכנסו עובדים סוציאליים מטעם מחלקת הרווחה יחד עם פסיכולוגים לבתי-הספר ולגנים שבהם למדו ילדי המשפחה כדי לסייע לחבריהם להתמודד עם הטראומה", מסתיימת אחת משתי הידיעות המרכזיות שמקדישים ב"ידיעות אחרונות" לדיווח על הרצח בכפולה הפותחת. עוד בכפולה, שורה של ציטוטים מודגשים: "כשאמרו לי: 'הבת שלך רצחה את הילדים' לא האמנתי", "זירה מזעזעת. קשה לתאר את מה שהם ראו. הילדים נתגלו עם סימני אלימות קשה", "כל הבית היה מלא דם, הילדים שכבו ללא רוח חיים, והאם צעקה והשתוללה בבית". אם כן: הרוצחים רוצחים, ו"ידיעות אחרונות" מדווח. אנשי המקצוע מנסים לאחות את השברים, "ידיעות אחרונות" מסובב את המברג.

מהפכה תרבותית

"כאשר גיא לרר הבין את כוחן של הרשתות החברתיות והציע לסקר אותן בטלוויזיה, התגובות נעו בין תמיהה לזלזול. בשבת תציין 'צינור לילה' שנתיים לקיומה בתוכנית חגיגית, שתמחיש את המהפכה התרבותית המתחוללת עכשיו ואת ההשלכות הרחבות שיש לה" (כותרת משנה לכתבת השער של גילי איזיקוביץ ב"גלריה" של "הארץ").

עוד כותרות ראשיות

"לראשונה באו"ם: דיון בנושא הפליטים היהודים ממדינות ערב", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". המתעניינים יוכלו לקרוא הרחבה בנושא באתר "העוקץ".

"פגישה חריגה בין הרמטכ"ל למבקר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "במערכת הביטחון מעריכים כי במרכז השיחה עמד דו"ח הרפז, והאפשרות כי האלוף גדי אייזנקוט יינזק ממנו באופן שיפגע בסיכוייו להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל".

"מעריב", אי.די.בי

עיתונאי "מעריב" ממשיכים במאבק לשמור על מקום עבודתם. קלמן ליבסקינד מפרסם היום במדור הדעות מאמר שנראה כאילו נתלש מעמודי החדשות או מעמוד השער, ובו הוא תוקף באופן נחרץ את הנהלת "מעריב" מטעם אי.די.בי. בראיון לרשת ב' הבוקר נשמע ליבסקינד, מבכירי העיתונאים החוקרים בישראל ונכון להיום העיתונאי האמיץ ב"מעריב", החלטי עוד יותר. ברם, אפילו הוא טרם סיפק שמות ופרטים להאשמות החמורות שהשמיע.

נוסף לכך מתפרסמת על שער העיתון מסגרת ובה מודיעים עיתונאי "מעריב" כי מעתה יתעלמו משרי ממשלת ישראל: שמותיהם ותמונותיהם לא יופיעו בעיתון; "אתם מתעלמים מאיתנו, מהיום אנחנו מתעלמים מכם". יובל דרור כתב כאן מוקדם יותר הבוקר על היוזמה הזו, שלא ברור את מי היא משרתת יותר: את עובדי העיתון, את הנהלתו ועורכיו הבכירים המשוועים לכך שהאש תלחך מהם והלאה, או את הקוראים מקרב הציבור לסגירתו של העיתון (עורכיו הבכירים של העיתון, בכל מקרה, מצפצפים: תמונתו של ראש הממשלה מתנוססת בגאון כתמונה המרכזית על שער "עסקים").

השרים, כותבים עיתונאי "מעריב", "אינם פוצים פה מול מצוקתם של 2,000 עובדים שנלחמים על מטה לחמם" ו"מתעלמים מכך שאזרחים משלמי מסים עלולים להישלח לבתיהם בלי שיקבלו את מלוא זכויותיהם על-פי דין (גם אם נחתמת עסקה למכירת העיתון)". אלה דברים נכוחים, אולם עובדה היא כי עתידם המקצועי של רוב עובדי העיתון, הנמנים עם שדרות הדפוס וההפצה, אינו ורוד, בכל תסריט שלא יהיה. אלה מקצועות העוברים מן העולם, ועל ההסתדרות והגורמים הממשלתיים למצוא לכך מזור, לא רק בהקשר של "מעריב". מה עוד שכלי תקשורת הנצרך לעזרת פוליטיקאים יהיה, מן הסתם, כלי תקשורת נכה ומסורס.

מעבר לכך, לא ברור מה יוכלו לעשות שרי הממשלה וראש הממשלה למען "מעריב". מדובר במפעל שמן הבחינה המסחרית כושל כבר שנים רבות. אתמול דיווח "דה-מרקר" בהרחבה על התביעה הנגזרת שהוגשה כלפי דסק"ש, החברה-האם שרכשה את "מעריב", תחת הכותרת: "דנקנר השקיע 385 מיליון שקל מכספי הציבור ב'מעריב' בלי כל היגיון כלכלי".

אבל רק לכאורה: חברי הממשלה יכולים לעשות רבות למען "מעריב" אם רק יפצו את פיהם, גם ללא שום פעולה ממשית (וספק אם יש כזו). חברי הממשלה יכולים לדרוש מקונצרן אי.די.בי ומנוחי דנקנר ומהבעלים הקודם (ובעל המניות בהווה), עופר נמרודי, לעמוד במלוא התחייבויותיהם כלפי העובדים.

נוחי דנקנר נמצא היום בקרב למניעת איבוד שליטתו בקונצרן אי.די.בי, ואולי פירוקו כליל. העיתונים הכלכליים מדווחים היום על כניסה אפשרית של משקיע – מיליונר יהודי מארגנטינה – לאחת משתי החברות הפרטיות שבאמצעותן מחזיק דנקנר באי.די.בי. על קריסתה האפשרית של אי.די.בי מדווחים העיתונים, אלה שמדווחים, בטון השמור לאסון כלכלי. זאת, בעוד שהיעלמותה של אי.די.בי ממפת המשק הישראלי תהיה בעלת משמעות זניחה לחברות הריאליות שהוא מחזיק. היעלמותו של "מעריב", לעומת זאת – הגם שהיה בשנים האחרונות נשא של חרפה מקצועית ומוסרית – תהיה בעלת משמעות קשה לחופש הביטוי במדינת ישראל. אי-אפשר להקים ביום וגם לא בשנה מותג שנבנה וצבר מוניטין ועוצמה (גם אם פעמים רבות מוניטין שליליים וגם אם כוח להרע). בכל זאת, נבחרי הציבור שותקים, והנהלות כלי התקשורת האחרים שותקות (רבים מהעובדים, יש לציין, מפגינים סולידריות).

זאת ועוד: ליבסקינד מחה היום בחריפות על הצעד המעליב והמקומם של ההנהלה, ששכרה בריונים והזמינה שוטרים כדי להגן על עצמה, כביכול, מזעם העובדים. שרי הממשלה יכולים לקרוא למשטרה ולגופים הרלבנטיים, כמו הרשות לניירות ערך, או להפעיל את כוחות האכיפה שברשותם (למשל, פקחי התמ"ת), כדי לרדת לשורש הטענה שלפיה כספי הפנסיה והפיצויים של עובדי "מעריב" לא הופרשו כחוק. מכל הבחינות הללו, שתיקתם של חברי ממשלת ישראל היא שתיקה רועמת, המצרפת גם אותם לחברתם של מי שיידרשו, בבוא הזמן, לענות על השאלות בדבר מעורבותם בקריסתו של עיתון גדול.