לפני עשר שנים, לאחר שאריה דרעי הורשע בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, צצה טענה בתקשורת הישראלית שבית-המשפט עשה לו עוול משווע. ההשגה הזו על פסק הדין קבעה כי השופטים טעו בהערכת העדויות. היא התפתחה לתנועת מחאה ציבורית גדולה שבה לקחו חלק גם אנשי תקשורת ידועים, שקראה לשחרר לאלתר את האסיר מהכלא.
הזעקה המגזרית הזו (מי שנשא אותה היו בעיקר המוני המצביעים של ש"ס) רתמה לצרכיה את השד העדתי והציבה בראש עצומותיה את הסברה שדרעי הופלה לרעה כחלק ממאבק האליטות הישנות (ובהן בית-המשפט) נגד המנהיגות הרעננה (שדרעי נמנה עימה). עד כדי כך הרחיקה העמדה הזו לכת, שנמצאו משפטנים בעלי שם שמתגובותיהם על פסק הדין השתמע כי במקרה הנדון היה על בית-המשפט להתחשב בעולם המושגים ובציפיות של הציבור שממנו בא הנאשם, ולא למצות איתו את הדין.
זה היה חיזיון מסוכן: תנועה עממית, מונהגת על-ידי אנשים רבי השפעה (ובהם עיתונאים), מחוללת אווירה ציבורית, שלא לומר מפעילה לחץ של ממש, להחיל על מורשע, שהוא ידוען בפני עצמו, כללים מיוחדים כדי לחלץ אותו מבית-הכלא שאליו נשלח בסיומו של הליך משפטי ממושך ומעמיק שעבר את כל הערכאות. מה שעמד על הפרק לא היה (כגרסת המשיגים על ההכרעה השיפוטית) קריאת תיגר מוצדקת על עוול, אלא מאמץ הרה סכנות למלט עבריין מהעונש המגיע לו.
חרדים קוראים כרזות בגנות בית-החולים הדסה. שכונת מאה-שערים בירושלים, 22 ביולי (צילום: יוסי זמיר)
דבר דומה קורה עתה: לחץ הרחוב החרדי מאיים לסכל את ההליך התקין שבאמצעותו רשויות אכיפת החוק מבקשות לברר את האמת בפרשת האם החשודה בהרעבת בנה. כמו במקרה דרעי (ובכל פיסת חיים השנויה במחלוקת), כך גם במקרה האם והילד, ניתן לתאר את ההתרחשות בשני אופנים סותרים.
לפי גרסת המשפחה ומקורביה, בית-החולים הדסה התנכל לשלום הפעוט, ביצע בו ניסויים רפואיים שונים ומשונים, איבחן אותו באופן שגוי וגרם להידרדרות חמורה במצבו. האם המסורה ניסתה לחלץ את יקירה מציפורני הרופאים הרשעים, והם, כנקמה, טפלו עליה עלילה איומה שהיא אינה בריאה בנפשה ושמצב בריאותו הגרוע של פרי בטנה נובע מהתנהלותה שלה. דוברים נשואי פנים של המשפחה ושל העדה החרדית אף טענו כי רק מניעי אגו של רופאים בהדסה – שנעלבו מרצונה של המשפחה להעביר את הילד לבית-חולים אחר – חוללו את הפרשה.
מנגד קיימת גרסת בית-החולים (המתיישבת, אם יורשה לי לומר, עם השכל הישר): הילד נודד בין מוסדות רפואיים בירושלים זה כשנתיים. התסמינים שהפגין הובילו את הרופאים והמומחים שטיפלו בו לאבחונים שונים ואף משונים, שלא הצליחו לשפר את מצבו. בעת אשפוזו האחרון בהדסה התחזקה ההערכה כי מקור הפורענות הבריאותית שהומטה עליו – באמו (זו השערה שעלתה כבר בעבר, לא רק בבית-חולים זה, אך היא לא לוותה במעקב צמוד ובטיפול של ממש). משאוששה האבחנה האחרונה, נקט בית-החולים את אמצעי הריפוי המתבקשים (למשל, הרחקת הילד מאמו) – ואכן מצבו של החולה השתפר פלאים.
הציבור החרדי יוצא נגד גרסת בית-החולים מטעמיו שלו: אם משום שהוא אינו מוכן לשאת אבחנה המטילה כתם על היחסים בתוך המשפחה החרדית, אם משום שהוא איבד את אמונו בהדסה, אם משום שעמדת הרופאים ורשויות אכיפת החוק מתיישבת עם הדעה הקדומה השלילית שיש לו על רשויות המדינה בכללן, אם משום שקל להסית אותו, ואם משום שיש בהנהגתו גורמים שמנצלים את המקרה כדי לקדם אינטרסים אחרים.
שוטר נופל מסוסו בעת מרדף אחר מפגינים חרדים על רקע פרשת האם החשודה בהרעבה. מאה-שערים, 16 ביולי (צילום: משה הולצמן)
התוצאה היא הרסנית: הליכים תקינים, שנועדים לזהות מחלה בתוך משפחה כדי לרפא אם וילד, מאותגרים על-ידי הפגנות המוניות ומועדים להישטף באלימותן. הבירור הרפואי, המשטרתי והמשפטי נעשה בצל איומים על עובדי הציבור ושליחיו – רופאים, עובדי בריאות הנפש, חוקרים, פרקליטים ושופטים – איומים שנועדו להשפיע על החלטותיהם.
התקשורת נותנת ידה לכך. היא (רובה) אינה מבחינה בין תקין לפגום בפרשה הזו, ואינה מדרגת את הגרסאות שמוסרים העדה החרדית, מצד אחד, ומוסדות המדינה, מהצד השני. כמו בפרשת דרעי, גורמים מרכזיים בתקשורת מגלים עתה אהדה לעמדת העדה החרדית ונותנים לה לגיטימציה.
תעודת ההכשר התקשורתית הזו מעמידה את ההתנהלות הפסולה של העדה החרדית על מישור אחד עם פעילותן הראויה של רשויות המדינה. התוצאה המקוממת היא השלמה של התקשורת (ובעקבותיה, של הציבור הרחב) עם תמונת מציאות מעוותת שמפיקה העדה החרדית ועם אלימות שמופעלת בהשראתה, שנועדת, וגם מצליחה, לשבש הליכי חקירה ומשפט. כנראה גם ריפוי.