איזה שבוע נהדר זה היה. שבוע נהדר לעיתונות החוקרת, שבוע נהדר לעיתונות הציבורית שלא יודעת מורא ופחד מפני אילי ההון האוחזים את חברותיה המסחריות במקומות כואבים. ממש חידשנו ימינו כקדם. אבל אולי לא. זאת אומרת, לצד כל מחמאה והתהדרות בהישג, יש מקום גם לספק ולמחשבות שניות או שלישיות.

קחו למשל את הערוץ הראשון, שרשם כאן הישג עם ערב שידורים כמו פעם, בימיו הטובים, מוקדש לנושא אחד גדול, עם דיונים בעד ונגד – ואפילו רייטינג נאה. אבל דווקא ערב השידורים של יום שלישי הוכיח את עליבותו של אותו ערוץ ושידור ציבורי.

הרי את הסרט "שיטת השקשוקה" לא הערוץ הראשון הפיק, אלא רכש אחרי התלבטויות ומאבקים לא מבוטלים ונסיונות התחמקות ודרישות לשינויים. גם את הציפיות וההתרגשות, או הבאזז, לא הוא יצר, למרות שפע הקדימונים שאיש לא ראה; השערורייה יובאה לערוץ יחד עם הסרט. גם עצם חריגותו של השידור מעידה על מצבו הנוכחי של הערוץ הציבורי.

או הערוצים המסחריים למיניהם, שהיו אמורים בתחילה לשדר את הסרט. אחד מהם, יס, אפילו היה שותף בתחילת הדרך להפקה, אך ויתר על הכבוד שבשידור, כמו כל הערוצים האחרים שהתגלו במלוא קלונם כמי שחוששים להסתבך. זה היה אמור להטריד אותנו כשאנחנו צופים בכל המוצרים האחרים שהערוצים האלה משדרים, אבל לא נרשמה אצלם התרגשות מיוחדת מאובדן צופים. הם יודעים שם שהמלה האחרונה בטבלאות הרייטינג תהיה שלהם, וממילא איש כבר לא מצפה מהם לכלום. והרי זו הקלה גדולה, כי עם כבוד לא הולכים למכולת או לבעלי המניות, ועם הרגולטור הם כבר יסתדרו.

קחו למשל את היוצרים התיעודיים, שלכאורה זה היה השבוע שלהם. הנה סוף-סוף לא סרט תיעודי-בגרוש על סלב שהתגרש, אלא מלאכה ראויה של תחקיר, הפקה, עריכה משובחת, ובעיקר אמירה אמיתית, מגובשת, כמו בספרים. או בסרטים. ואחד משלהם זכה שסרטו הוקרן בצורה מכובדת, עם התייחסות רצינית, עם מסגרת חגיגית – מה עוד אפשר לבקש. אלא שזה כמובן לא אומר שהסרט טורד המנוחה הבא יזכה לשידור כזה, או לשידור בכלל; אולי ביום שישי בשתיים בצהריים, כדי לספק את דעת הרגולטור. יש מקום להניח שגורלם של כל הסרטים המשובחים המופקים כאן יוסיף להיות עגום.

העיתונאי מיקי רוזנטל, יוני 2009 (צילום: מרים אלסטר)

קחו למשל את מיקי רוזנטל. הוא יכול להרשות לעצמו חיוך גדול של סיפוק. מאבק של חודשים ארוכים בא אל סיומו בניצחון גדול. כל העולם – כל מי שחשוב בעולם – ראה את הסרט ומדבר עליו כבר ימים. גם בעימות בינו לאלי גולדשמידט, נציגה של החברה-לישראל, הוא ניצח. יופי. באמת.

עכשיו מצפה לו האוסקר הישראלי, וגם מערכה משפטית, אולי, אבל בישראל של היום זה עניין לעתיד הרחוק מאוד. עכשיו הוא יכול לחזור לנישה הקטנה שקיבל אצל שלח ודרוקר בערוץ 10 ביום ראשון, לעשות כתבות שיכולות להרגיש נוח גם אחרי סיפור על נרקומנית מסכנה ולפני זמרת מצליחה, או להפך. כי הרי צריך לחיות, באמת, בלי שמץ של אירוניה. וזה לא מעט.

לעומת זה, קחו את האחים עופר, שהפסידו לכאורה ובגדול, לא רק 800 אלף דולר (כך לפי הפרסומים), מחירו של סרט התגובה שהפיקו בחופזה, אלא בעיקר מעמד ציבורי וסוג של טפלוניות ותחושה שהקרינו עד הפרשה הזאת, שהם שולטים בעניינים, ואיש לא יכול עליהם, ולהם שמורים זכות המלה האחרונה והצחוק האחרון.

אז אולי יש להם לקחים להפיק על טיבם של היועצים שלהם, ואולי לא יתנוסס שלט ענק על מוזיאון תל-אביב (גם הוא ברשימת המפסידים של תרומה גדולה). אבל גם הם יודעים ששום דבר לא יפריע להם לגשת למכרז הגדול הבא ולזכות בו. אולי הזכוכית המגדלת של מבקר המדינה תגדל יותר, אבל אין בעיה שאין לה פתרון. הסגנון שלהם דוחה, אבל מקומם ברשימת המשפיעים והחזקים ביותר במשק הישראלי מובטח.

ואולי המרוויחים היחידים מהפרשה כולה היו אשתו ובנו של מיקי רוזנטל, הדמויות הנוגעות ללב ביותר בסרט, שיכולות עכשיו באמת להניח לסיפור ולחזור לחיים נורמליים.