1.
המעבדה היעילה ביותר לבדיקת מצב עיצוב העיתונים בישראל, היא מעבדה ניידת, זמינה לכל, השוכנת בקצה כל שרוול בכל שדה התעופה בינלאומי, בגייט שמתחבר למטוס שמחזיר הביתה.
ישנם כמה שלבים בהלם החזרה, בין לאחר גיחה של יממה ובין לאחר שהות של חודשים. השלב האפקטיבי לקביעת מדד העיצוב הוא רגע הפשפוש בעגלת העיתונים. שם, בקצה השרוול, כשריח העוף המתחמם תוקף מפתח המטוס, קל לחוש מה עומקה של תחושת המיאוס למראה יבול נייר העיתון המודפס שהובא מן הבית וצורח מן הערימה.
לגהץ את "הארץ". ערן וולקובסקי
טעות לחשוב שהסיבה לכך הן החדשות הקשות שהתרחשו באזור בהעדרנו. נכון, תמיד זה היה ככה: רק יוצאים לרגע וכבר פורצת מלחמה, מתרחש אסון, נחשף מחדל, צצה פרשייה. אבל לא החדשות עצמן הן מחוללות המיאוס – כמו שעושה זאת אופן הצגתן.
לפני שהעין מבחינה בפרטים, התודעה קולטת את המכלול: את הרעש, הבוטות, האמירה המועצמת, את משטחי הצבע העזים, הפסקניים, העזרים הגרפיים הכבדים – קו גס, אות רבועה, גופן שעוּבּה לגודל מופרך וליתר ביטחון נצרב בנגטיב ורוסס בכלי הפלא של הפוטושופ, רשתות, ערפילים, צריבות, הצללות, חיתוכים אגרסיביים. כל פיסת מידע שראויה לדעת עורכיה לדפוס, עוברת העצמה גרפית, איפור עז, ומנסה לקפוץ מן הנייר ולתקוף את הקורא.
מהו מטוס, אם לא תא השוואת לחצים שמעביר ממצב צבירה אחד לאחר. ומהי שיבה הביתה אם לא מפגש עם גל האוויר החם, הלח, המזוהם שטופֵח בפנים עם היפתח הדלתות. ומהם עיתוני היום או האתמול שמתגוללים מקומטים מתחת למושבים שפינינו, אם לא כלים הכרחיים בהכנה הנפשית למעבר מעולם לעולם, המתווכים שמכינים אותנו לשיבה הביתה.
2.
"עיצוב עיתונים הוא מקצוע שקוף. לא אמורים להבחין בו, למרות שכמובן אמורים להרגיש בו", דניאלה לונדון מנסחת בבלוג העיתונות "ולווט אנדרגראונד" (4 ביוני) עמדה שראויה לתשומת לב. באמירה הזאת מקופלת כל תורת עיצוב העיתונים.
אפשר לומר זאת גם בשפת העולם החדש. עיצוב עיתונים יוצר שני סוגי ממשק השלובים זה בזה: ממשק המשתמש וחוויית המשתמש. הראשון, המבוסס על מיון וארגון המידע, אמור לאפשר ניווּט אינטואיטיבי והתמצאות סביבתית והירארכית בחומר העיתונאי המוגש. השני הוא זה היוצר חווייה למי שמעיין בתוכני העיתון.
מלחמת המפרץ. "הארץ" 1991
לונדון היא מעצבת מנעוריה, מהימים שבהם חתכה והדביקה בשעווה חמה רצועות טקסט אל עמודי העיתון "חדשות". אחר כך למדה בבצלאל וגילתה שהיא יודעת לצייר ולכתוב ושיש לה מה להגיד.
כקריקטוריסטית וקומיקסאית מחוננת, לונדון יודעת לתמצת אמירה. וכשהגיבה להודעות על עזיבתם של העורך הגרפי ערן וולקובסקי והעורכת הגרפית של המוסף, אורנה אושרי את "הארץ", היא כרכה את הערכתה לתרומתם לעיתון בהערכתה למקצועם ולמרכיב השליחות שבו. הערכה על היותם האנשים "השקופים" שתיווכו לעולם את "הארץ" ומוספיו. לעולם – ולא רק לקוראיהם. "הארץ" ומוספיו הם שפה בפני עצמה: בתיבות הדואר, בדוכני העיתונים, בבתי הקפה, בחדרי ההמתנה, ברכבות ובמטוסים, ל"הארץ" יש קול ברור ומיוחד בתרבות התקשורתית בכלל, והחזותית בפרט.
3.
אחרי 35 שנים במקצוע ערן וולקובסקי תולה את הגריד והולך לצייר. ברוח התקופה, גדול העורכים הגרפיים ומעצבי העיתונות בישראל, נמוג חרישית ועימו נעלמים לא רק תבונת כפיים נדירה, עין חדה וניסיון שאין שני לו, אלא גם תפיסת עולם. תפיסה שצמוד לה סרגל ערכים ועליו קווים אדומים. סרגל של מה ראוי ומה לא, מה נחוץ ומה מיותר, מה טוב ומה רע - והעיקר, באיזה טון משתמשים.
הוא איננו תיאורטיקן אלא פרקטיקן, אוּמן מובהק. הוא מבטא בהתנהלותו תפיסה מנומקת, חובקת כל – שיש בה אסתטיקה, דיוק, שאיפה לשלמות, חשיבה בהירה, ואותה נחבאות אל הכלים שמקופלת בתוכה אובססיית שליטה. לשיטתו, עיתון איננו גלריה ומעצב בעיתון אינו מציג עצמו לראווה. על פי דרכו, מעצב הוא איש של אחורי הקלעים, גם אם ההצגה כולה שלו.
וולקובסקי הוא צייר אקוורלים. בכַּן הצבעים שלו אלפי גוונים ואולי דווקא משום כך הוא גוזר על עצמו ועל קוראיו צמצום, איפוק, רזון אתלטי, סגפני. ועם זאת, כתיבה ראויה זוכה מידיו לכבוד הראוי: הוא מניח לכותבים שכאלה לדבר בקולם, לא מבקש למהול אותם ולא מנסה להגבירם.
עולה סמוי. "גלריה", "הארץ" 1998
לא במקרה נכנס וולקובסקי עמוק לתוך התוכן הטקסטואלי. למוזיקה של המילה, של הכותרת, של הכיתוב. מבחינתו, כל טקסט שבא במגע עם העמוד, צריך לענות על דרישות סף של איכות ומשמעות. וולקובסקי נמנה על זן נדיר של מעצבים: הוא מעצב-קורא. קורא ביקורתי, שנהג לסמן מידי בוקר הערות סגנון ולשון במרקר על עמודי העיתון שהודפס בלילה ולתלות אותם כמנשרים על לוח המודעות. מה שהפך אותו לא פעם ליריבם המושבע של עורכיו. דעתן, ידען, מטיף שמתיימר להציל אותם מעצמם, אינקוויזיטור של גופנים וחצצות, מודרניסט צייקן.
וולקובסקי הציב שאלה קשה: למי המעצב מחויב? וגם השיב עליה: מעצב מחויב לתרבות בכלל ולתרבות העיצוב בפרט. ובסדר יורד, מעצב מחויב לקורא, מעצב מחויב לערכי העיתון. ומכיוון שבמקומות שבהם פעל, לא תמיד היו ערכי עיתון מוגדרים, היה הוא זה שהפשיל שרוול וניסה להגדירם. בשנותיו ב"הארץ", הוא שקרא תיגר על ערכים מסוימים, ובמיוחד נאבק בבורות וברישול. בדבר אחד התקשה - לשרת ללא תנאי את בעלי התפקידים במערכת העיתון. הוא לא מסוגל היה לרצות עורכים עילגים ולהפיס את דעתם של אנשי שיווק חסרי מעצורים. במערכת עצבנית כמו זו של עיתון יומי עלולה תכונה כזו להפוך אדם לפעמים למטרד, גם אם הוא תמיד צודק.
לפעמים הצטייר לי, בנטייתו האנגלופילית, כמי שמגלם במערכת העיתון את דמותו של ג'יבס, הבאטלר המושלם העולה בכישוריו על אדוניו המטופש. הייתי אחד מאותם העורכים האלה, שהחליפו איתו מדי פעם מהלומות מילוליות, וחשבתי שסדרת הספרים אודות ג'יבס וברטי ווסטר, של פי. ג'י וודהאוס, יכולה היתה להיכתב עליו ועל כמה מאיתנו – אם כי ללא השנינה והאנדרסטייטמנט שבהם.
4.
ערן ואני חלקנו משמרות בסדנת הבלט של בצלאל, כסטודנטים אסיסטנטים רעבים במחלקה לעיצוב גרפי. הוא מאצולת הקיבוץ הדתי שירדה מנכסיה, אני מההר המתנשא מעל עיר הפועלים. יחד הרחנו מדללים, למדנו לבחוש צבע ולהוציא כל גוון אפשרי משחור, לבן ושלושת צבעי היסוד. למדנו לסדר שורות באותיות עופרת יצוקה וכותרת מעץ, להוסיף חצצות בעובי של חלקיקי המילימטר ולהדק את כל אלה למסגרת מתכת בלי שיישפכו.
משם התגלגל לבתי דפוס מסחריים ולהבאה לדפוס של עיתונות סטודנטים ואחר כך של מקומון המודעות. יחד עם חברו, יוסי קליין, גם הוא מהכיתה בבצלאל, עשה את אחד הצעדים הנועזים בתולדות העיתונות בישראל. השניים פנו למנכ"ל הצעיר של "הארץ" דאז, עמוס שוקן, הציגו את עצמם והציעו להקים בירושלים עיתון עירוני חדש, בעל תוכן מערכתי (המילה מקומון עדיין לא הומצאה). מה שאתם רוצים ממני, אמר להם שוקן, זה ברור, אבל מה אתם מביאים? והם השיבו משהו בנוסח, "את עצמנו". כך הוקם "כל העיר", והשאר היסטוריה.
רדיפת המעשנים. שער "מוסף הארץ" 2000
וולקובסקי איננו אולד-טיימר. מעטים מן המעצבים הצליחו לשמור כמוהו על רעננות ויכולת התחדשות מתמדת. גם אם היה מטבעו איש המכחול וסכין החיתוך, שציפורניו מוכתמות תמיד בדיו וגואש, מעולם לא היה טכנופוב. כשהבין שהעולם עובר לפוטושופ ולאילוסטרייטור, הניח לטושים ולאקווארל והשתלט על המקלדת והעכבר ביסודיות שאין לה מתחרים. אילו היתה מתקיימת תחרות על קו העכבר המושלם, האישי ביותר, אם כי הדיגיטלי לחלוטין, היה לוקח בהליכה.
איש של אי-שקט מתמיד, אחד שאחרי עשרות סקיצות בכל מיני כיוונים, תמיד חייב עוד אחת, אחרונה. עד שמישהו אחראי צריך לעצור אותו ולצעוק באוזניו: תחליט כבר! ותמיד בין דד-ליין אחד לבא אחריו, היה מתרווח, מתנתק מפס הייצור ומצייר. אילו יכול היה, היה מדביק כל יום בעמוד הדעות של "הארץ" את ציור דיוקנה של אחת הפרות האהובות עליו מימי נעוריו כרפתן בקיבוץ. אבל, בהיותו אדם מציאותי למד להמיר אותם באנשי השעה, משרנסקי ועד טלנסקי – ומי שיתבונן בהם היטב, יראה שהוא בעצם ממשיך לצייר דרכם את הפרה בּוּבּה, האהובה עליו מכולן.
5.
ב-1986 נענה וולקובסקי להפצרות, ירד מירושלים לתל אביב וקיבל לידיו את "חדשות" שחגג שנתיים. יוסי קליין, שותפו ועורכו ב"כל העיר", היה המייסד והעורך, וערן התבקש לעדן את העיצוב החדשני לזמנו, הבוטה בעליל, של שמעון (ג'וגול) זנדהאוז, שבו הושק היומון החדש.
עיתון חדשות. לחצו להגדלה
ג'וגול, מהפכן בזכות עצמו, עיצב את "חדשות" כצאצא קרוב-רחוק של "העולם הזה" - קולני, חווייתי וגס. אבל המפץ הגדול נוצר מהחידוש הטכנולוגי החשוב של אמצע שנות ה-80': היכולת לעשות את כל המניפולציות הגרפיות על שולחן העימוד עצמו ולהדפיס בצבע מלא.
מעבר לחדשנות העיצובית ובתוקף אישיותו הכריזמטית, מיקם ג'וגול, גם הוא בוגר אותה מחלקה בבצלאל, את מעצב העיתון בקדמת הבמה – ונתן בכך תוקף להנחה שעיתונים חדשים זקוקים למעצב אל מול העורך, בכל קומה היררכית, מפסגת הפירמידה ועד בסיסיה.
מהפכת העיצוב שנבטה במגזינים ובמקביל במקומונים החדשים, הגיעה לעיתון היומי ונתנה ל"חדשות" יתרון עצום על יומוני השחור-לבן, שעיצובם נותר בידי סדרי ומעמדי הדפוס, כתוצאה פונקציונלית של שיטת עבודתם. הסַדָר והמעמד קבעו עד אז את מראה העמוד והם שטבעו את זהותו החזותית. באותן שנים, בכל העולם, איש לא היה מוסמך לתת הוראה לגודל אות מלבד הסדר, בו נועץ בהכנעה העורך. המהפכה הנוספת של "חדשות", היתה בכך שכל עובדיו היו בלתי מאוגדים, כך שהמעצב והגרפיקאים המבצעים יכלו לפעול בחירות מוחלטת, ולהגיע עד גבולות יכולתם וכישרונם.
שער מוסף "ספרים", "הארץ", 2007
הכלים החדשים הכניסו את המעצבים – ולא פחות מכך את עורכיהם - לשיכרון חושים. מעבודה בעולם שכולו מגבלות, הפך העיצוב לעבודה בעולם של אינספור אפשרויות, שמהן, בעבודת ויתור מתמדת, עליו לבחור את הנכונה. המעצב הפך מפועל דפוס שחור ציפורניים לאיש מקלדת כל-יכול. נותן השירות השקוף הפך לכרוז הצבעוני המוביל את התהלוכה.
6.
אולי משום היותו האחראי על הרגעת הקרנבל ב"חדשות" פיתח ערן את ערך האיפוק הצורני, עד שהיה לקו האופי המאפיין אותו מכל. בשנותיו ב"חדשות" פעל לעידון מתמיד של המוצר, עדיין צבעוני וקולני אבל מרוסן וממושמע יחסית.
עיתון "הארץ". לחצו להגדלה
כשבא ל"הארץ", ארבע שנים אחר כך, היה ברור שהוא נמצא בבית, בעיתון שהוא מזדהה עם תכניו ועם גישתו הרזה בהגשת התכנים. ובינתיים "חדשות" המשיך לנהל קרבות מרים על קיומו מול "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שהלכו ודמו לו ככל שחלף הזמן. כשהלך "חדשות" לעולמו בסוף 1993, הותיר אחריו שני כפילים, שבהיעדר יד מרסנת בנו מחדש את הכאוס הרעשני בבוטות חסרת מעצורים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
ואילו ערן נפנה לגהץ את "הארץ".
גיהוץ, זו המילה הנכונה, שבה אכן הרבינו להשתמש. ערן קיבל לידיו עיתון בלט מיושן ומדי יום נגע בו נגיעה זהירה, טיפל בהיבט דק זה או אחר, ניקה פינה אחרת – וליטש אחרת.
העיקרון היה ברור. שמירת הרצף והזהות של עיתון בן 70, תוך העברתו לעיצוב בן הזמן – נקי, רהוט, פונקציונאלי, מינורי. אופן העבודה היה היפוכה הגמור של שיטת הפרויקטים המהפכניים שנוצרים מתוקף ההכרזה על עיצוב מחדש.
ראשית היה עליו להתמודד עם הכנסת הצבע. מה גם שצבע, לעיתון כ"הארץ", היה ערך זר מעצם הגדרתו. הצבע חילחל אט אט, זלג פנימה. איש לא הכריז: "החל ממחר!!!...". ראשונות באו המודעות, אחת בעמוד, ואחריהן בזהירות, כאילו היו חומר נפץ נוזלי, צילומי המערכת הצבעוניים הראשונים. ההנחה היתה שציבור המנויים חייב לקבל את הצבע בהדרגה, שלא ייתקף הלם. בטקסט ובכותרות - קבע הכלל – לא נוגעים.
מוסף "השבוע" של "הארץ". לחצו להגדלה
לימים, כאשר כל עמודי "הארץ" כבר הודפסו בצבע לפחות חמש שנים, שמעתי במקרה דיון ערני שהתפתח בין צופים בתערוכת בוגרי בצלאל שאחד מהם הציע עיצוב חדש - וצבעוני - ל"הארץ". הויכוח התנהל בשאלה אם "הארץ" מודפס בשחור לבן או בצבע. חלק מהמתווכחים טענו בלהט ש"הארץ" נותר כולו שחור-לבן...
וולקובסקי היה האיש המינונים המדויקים. הוא נגע בגופנים, בחלקי הנקודות של גודלם, במרווחים הלבנים, בחצצות – כמי שמשפץ קתדרלה, אבן אחר אבן, רסיס זכוכית צבעוני, לצד משנהו. שנים חלפו עד שהופיע הקו הצבעוני הראשון ועוד שנים עד שטקסט כותרתי החל להופיע בצבע. הצלחתו הגדולה כמעצב היתה בשימור זהותו של "הארץ", גם בהיותו עיתון מעוצב, מצוחצח ומעודכן לעילא.
7.
ובחזרה לעגלת העיתונים שבפתח המטוס. מהפכת אמצע שנות השמונים לא פרצה רק כאן. כל עולם העיתונות עבר אותה בקשיים וייסורים. ענף שלם של פועלי דפוס מאורגנים שהלך ונכחד הכביד על התהליך בכל מקום.
1986 היתה שנת האפס, כאשר קבוצת העיתונים של רופרט מרדוק החלה לפעול מקריה חדשה במזרח לונדון, משוחררת ממטלות סינדיקטים וממגבלות הפצה בקווי רכבת, כמקובל אז.
מכאן ואילך התפתח עיצוב העיתונים והגיע לפסגות של דיוק בביטוי רצונם של עורכיהם. היום מעצב עיתון משוחרר לחלוטין ממגבלות טכנולוגיה. הוא כבול אך ורק במגבלות התרבות שבתוכה הוא פועל. עיתון היום הוא מה שהוא, וזהותו נקבעת על ידי העושים אותו. ישנם עיתונים שהגיעו לשיאים של תחכום ועידון ואחרים שהפכו את הבוטות לקולם. אם מדד המיאוס למראה ערמת העיתונים בעגלה שבפתח המטוס שלוקח אותנו הביתה הוא גבוה, אין לכך תירוצים. זו התרבות שלנו ואלה שליחיה.
עיצוב עיתונות, כותבת דניאלה לונדון, "הוא המגש שעליו מונחות המילים. לכן מעט מאוד אנשים - גם עיתונאים, גם עורכים וכמובן קוראים - מבינים בכלל מה עושים אנשי הפונטים והגריד".
אז זה מה שהם עושים, צריך לומר זאת, הם מייצרים תרבות חזותית. תרבות שמראַה – כמראֵנו.
בית במושב, 150*200, אקריליק על בד. 2008