בשבוע אחד באמצע פברואר ניסו שלוש תוכניות טלוויזיה - "חשיפה" של מיכה לימור (ערוץ 2), "מבט שני" של ירין קימור (ערוץ 1) ו"עובדה" של אילנה דיין (ערוץ 2) - להאיר את פרשת ילדי תימן מזוויות שונות, כשהעורכים מתחרים זה בזה על התואר של חושף האמת. עד אותו שבוע, פורסמו גם במוסף "הארץ" שבע כתבות תחקיר של יגאל משיח בנושא סבוך זה.

מדי כמה שנים נסער הציבור מחדש מן הפרשה התמוהה של ילדי תימן, שנעלמו בתקופת העלייה הגדולה של שנות ה-50'. הפרשה מעוררת רגשות עזים ודעות קיצוניות לכאן ולכאן. יש אנשים הנושאים עמם במשך שנים רבות זיכרונות קשים בדבר ילדים שאבדו בצורה מסתורית, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. לעומתם, מסרבים רבים להאמין כי במדינה יהודית, קולטת עלייה, נחטפו ילדים בידי מוסדות שהיו אמורים לדאוג להם.

סימני שאלה רבים נותרו בעינם גם לאחר ששתי ועדות בדיקה חקרו את הפרשה, ולכן מנסה עתה ועדת חקירה ממלכתית חדשה, בראשות השופט יהודה כהן, לרדת לחקר האמת. הרבה כאב יש בפרשה הזו, הרבה כעס והרבה סיפורים מרתקים. מי שצפה בשלוש התוכניות כולן וקרא את סדרת המאמרים הופתע לגלות, כי למרות שהסיפורים היו בעיקרם אותם סיפורים, ולמרות שאותן תהיות עלו בכולם, בכל זאת היו המסרים שהועברו אלינו שונים זה מזה, ולעתים אף מנוגדים. כיצד השתמשו העורכים והכתבים בסיפורים, בעדויות ובמסמכים מאותה תקופה, כדי לשכנע אותנו כל אחד בצדקת עמדתו הוא?

איור: עמית טריינין

כולם אוחזים במרים שוקר

באמצע שנות ה-60' התפרסם סיפורה של מרים שוקר, תינוקת במעון של מעברת ראש העין, שנמסרה לאימוץ אצל משפחה יוצאת בולגריה לאחר שהיתה מאושפזת בבית חולים. האימוץ נעשה בלא הסכמת הוריה, שהתגרשו באותם ימים. אביה לא חדל לחפש אחריה כל השנים. ועדת הבדיקה הראשונה לפרשת ילדי תימן, ועדת בהלול-מינקובסקי משנת 1968, דנה במקרה וקבעה כי האימוץ היה חוקי. לפני כשמונה שנים נפגשה מרים עם הוריה הביולוגיים, ורק באחרונה גילתה את דבר הפגישה לאמה המאמצת. הסיפור הופיע במוסף "הארץ", ב"מבט שני" ובתוכנית "עובדה". מדוע השתמשו כולם בסיפורה של שוקר, ומה ניסו להוכיח באמצעותו?

יגאל משיח כתב, בכתבה השלישית שלו בסדרה, על אביה הביולוגי של שוקר: "לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על-ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, שהליך האימוץ היה חוקי. אולי. האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות?", הוא תוהה. סיפורה של מרים שוקר מובא כדוגמה, והרמז ברור: כמוה יש ודאי עשרות או מאות מקרים. אולם למרבה הפלא, באף אחת מתשע הכתבות בסדרה לא מופיע מקרה נוסף דומה לשלה. בראיון שערכתי עמו הציע יגאל משיח ניסוח חדש לשאלתו הרטורית: "כמה מאות ילדים נמסרו לאימוץ כי אבד הקשר עם הוריהם, ואי אפשר היה אז, בגלל הפטרוניות ובגלל צרותיה של ישראל בשנות ה-50', לחפשם?" משיח הסכים כי בניסוח זה, השאלה צבעונית פחות ומתונה יותר מהמשתמע בכתבה.

גם "מבט שני" נזקק למרים שוקר. לאחר שהובא סיפורו הידוע של האב, שאל ירין קימור את שמריהו הלל, חבר "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" שישב באולפן: "האם לאימוץ כזה ייקרא חטיפה?" הלל השיב כי יש בסיפור משהו שהוא "יותר רשלנות מחטיפה". ורד ברמן, תחקירנית "מבט שני", טענה במשדר כי המקרה של שוקר הוא אחד משני מקרים בלבד של ילדי תימן אבודים שאומצו כחוק בלא ידיעת הוריהם. אך "מבט שני" לא התמודד עם הבעייתיות העולה מן ה"אימוץ כחוק", שנעשה לפעמים בלא חיפוש רציני של ההורים הביולוגיים. בתוכנית הזאת משמש סיפורה של שוקר דוגמה הפוכה, הבאה להוכיח כי מדובר במקרים בודדים בלבד.

גם אילנה דיין בחרה בסיפורה של מרים שוקר, אך הפעם מזווית חדשה: התוכנית ערכה מפגש אנושי וטעון מאוד בין האם המאמצת לבין האב הביולוגי. בסיפורה של שוקר, לפי אילנה דיין, "אין גרסאות סותרות, גם לא חללים עובדתיים. הסיפור סדור וברור עד כאב". אך האם יסכימו אלה הרואים בסיפור זה דוגמה לרשלנות גרידא עם קביעתה, כי שוקר "הועלמה מהוריה"? דיין משוכנעת כי זהו סיפור חטיפה, אך היא לא הוכיחה שהרשויות בראש העין, שמסרו את שוקר לאימוץ, היו מודעות לכך שאביה הביולוגי ביקר אותה כשהיתה מאושפזת בבית החולים "איתנים". דיין גם לא הוכיחה את מה שאמרה בראיון עמי, כי "כל מי שהיה מעורב ידע שיש הורים". כולם אוחזים בסיפור של שוקר, משום שלא נחשף מקרה אחר שיש בו ילד מאומץ, משפחה מאמצת והורים ביולוגיים המכחישים כי מסרו את ילדם לאימוץ

ילדי תימן או ילדי ישראל?

תוכניתו של מיכה לימור, "חשיפה", עסקה במחקרים רפואיים שבוצעו, לטענתו, בילדי תימן. בתוכנית הובא מסמך על נתיחות פתולוגיות שנערכו בגופותיהם של בני העדה התימנית. לדברי לימור, החוק באותם ימים אסר על ביצוע נתיחות פתולוגיות בלא הסכמת המשפחה. ב"מבט שני" אמר רופא ששימש פתולוג בשנות ה-50', כי החוק אז התיר נתיחות כאלה וכולן היו חוקיות. בחלקה השני של התוכנית הובאה עדותו של פרופ' יעקב רותם, ששימש רופא במעברות, ולפיה נעשו כנראה בדיקות בילדים חיים לצורך המחקר הרפואי. האם הניתוחים הפתולוגיים בוצעו רק בגופות של תימנים? האם הבדיקות החודרניות בוצעו רק בילדי תימן? "כל הדברים הללו, שהתרחשו בשנות ה-50', לא קרו רק לילדי תימן", הודה לימור כששוחחתי עמו ואף הוסיף כי לאחר השידור טילפנו אליו אנשים רבים שאינם מבני עדות המזרח כדי לספר לו שגם בהם בוצעו אותן בדיקות. מדוע אם כן נקרא המשדר "ילדי תימן לטובת המחקר הרפואי"? מדוע לא ציין המשדר כי ההתערבות הרפואית בוצעה גם בילדים אחרים? "ההקשר האקטואלי שיש לנושא הזה הוא רק דרך ילדי תימן", הסביר לי לימור. הוא אינו רואה פגם בכך שלהבלטה של ילדי תימן בהקשר זה אחראי הוא, ולא המציאות.

סיפורה של שרה, ילדה ממוצא רומני שנמסרה לאימוץ בחו"ל, מופיע בכתבה התשיעית של יגאל משיח, החוטאת גם היא בהטיה דומה. זה היה האימוץ הראשון לחו"ל בשנות ה-50'. משיח מעלה את השאלה: "האם נשלחו בעקבותיה גם ילדים תימנים?" אין על כך תשובה בכתבה, אך יש רמז לתשובה בכותרת, שזו לשונה - "נמסרו לאימוץ בחו"ל". את הקישור עושה הקורא: כל שמונה הכתבות הקודמות היו על ילדי תימן, ולכן מי שנמסרו לאימוץ היו בוודאי ילדי תימן. בראיון אתי הסביר משיח כי  יכול להיות שגם ילדים תימנים נשלחו לאימוץ בחו"ל, אך הודה כי אין לו הוכחה לכך וכי הקישור הוא נסיבתי בלבד.

התוכנית "מבט שני" הביאה סיפור שיש בו היעלמות ויש בו ילדים, אך אין בו תימנים. "מי שסבור שרק תימנים נעלמו - טועה", ניחם ירין קימור את הצופים והביא את סיפורן של שתי משפחות אשכנזיות שעקבות ילדיהן נעלמו בשנות ה-50'. המסלול מוכר, וכולל את הרישומים בספרי החברה קדישא ואת ההשתאות אל מול אצבעו של עובד החברה המצביע על פיסת אדמה ומצהיר כי שם קבור הבן האבוד. "מבט שני" ניסתה להראות שלא היו חטיפות של ילדים תימנים; היו רק תוהו ובוהו ובלבול. אך האם שני סיפורים על ילדים אשכנזים מוכיחים שילדים תימנים לא נעלמו?

מה מוכיחה החליפה הכחולה

אחת הדרכים לשכנע את הקורא בקיומה של מזימה אפלה היא להציג סיפורים תמימים לכאורה בצורה מעוררת חשד. דוגמה לכך היא סיפורו של הילד שלום דגו, שהופיע בכתבתו השנייה של משיח ב"הארץ". כפי שסיפרו הוריו, נלקח שלום מהאוהל במעברה כאשר המשפחה חלתה. כעבור שבעה חודשים הוא הוחזר "יפה כמו תפוח, נפוח מרוב אוכל טוב. הוא היה לבוש בחליפה כחולה של מלח". המסקנה שהסיקו ההורים היתה שהילד נחטף לאימוץ, אך האימוץ לא הצליח. משיח אינו מעלה אפשרות אחרת - למשל, שהילד קיבל טיפול טוב בבית החולים או בבית ההבראה והוחזר הביתה. הוא רק מחזק את חשדות ההורים.

הסיפור הזה, לצד סיפורים אחרים, מובא תחת הכותרת: "לקחו אותם בלילות" ונפתח במלים: "שלום דגו ניצל באופן מוזר לא פחות". על החזרתו להוריו מעיר משיח, כי בניגוד לפעמים אחרות, שבהן הודיע הכרוז על מות הילדים, "הפעם החזיר חיים, איש לא יודע למה". שימוש כזה במלים יוצר אצל הקורא חשדנות עמוקה, למרות שבסיפור עצמו אין הוכחה לקיומה של חטיפה.

"ילד אחד לדוגמה" הוא שמה של הכתבה הששית בסדרה. היא מביאה את סיפורו של יהודה קנטור, ילד תימני שאומץ בידי משפחה אשכנזית בשנות ה-50'. האימוץ היה חוקי, מתריס "מבט שני" נגד משיח, ובכך פוטר את הסיפור בלא כלום. כמו במקרה של מרים שוקר, התוכנית אינה מתייחסת לאפשרות שהאימוץ אמנם נעשה על-פי חוק, אך ברשלנות. מצד שני, מעבירה כתבתו של משיח - באמצעות הכותרת והשאלות הרטוריות המועלות בה - תחושה כי מדובר בילד חטוף. הוא כותב: "יהודה קנטור... בנה של זהרה, שאולי ילדה אותו מחוץ לנישואין ונטשה אותו, ואולי לא... נלקח ממעון והסב אושר רב להורים חשוכי ילדים, אבל מי יערוב שלא נחרבו חיים אחרים?"

שאלתי את משיח מה היתה כוונת הכותרת "ילד אחד לדוגמה", אם לא הוכח שמדובר בחטיפה. הוא ענה כי הדוגמה שבה מדובר היא דוגמה לקשר השתיקה. ואולם הקורא, הנמצא תחת הרושם של הכתבות הקודמות בסדרה, מניח שסוף סוף מצא משיח את הילד החטוף שכולם מחפשים.

אלה המבקשים לשכנע אותנו כי לא היו חטיפות נוקטים שיטה הפוכה: הם מציגים סיפור שיש בו סימני שאלה ומנסים לבטל את החשדות. אנשי "מבט שני" לקחו משפחה הטוענת שבנה נעלם למה שקראו "מסע רגשי קשה בעקבות העובדות והתעודות". עמי חובב, שמאז מעורבותו בעבודתן של ועדות הבדיקה דבק בתיזה שלא היו שום חטיפות, הוביל את משפחת מתנה אל ארכיוני בית החולים, משרדי החברה קדישא ובית הקברות, כדי להוכיח שלחשדות אין בסיס ושהבן אכן נפטר. אולם ידוע כי לא כל הרישומים היו מדויקים, שהרי באותה תוכנית עצמה הוצג אי סדר ברישום השמות. ואפילו אם במקרה זה הצדק עם חובב, האם זו הוכחה שכך היה גם בשאר המקרים? התחושה שהכתבה העבירה לצופים היתה שהעובדות פשוטות, אך המשפחות ממאנות לקבלן. כפי שהסביר קימור בתשובה לשאלותי, העובדות אמנם מוכיחות שלא היו חטיפות, אך רגשותיהן של המשפחות חזקים מכדי שיאמינו בכך.

בתוכנית "עובדה" הציגה אילנה דיין בצורה דרמטית את סיפורם של בני הזוג סעיד, שבתם נלקחה מהם בשדה התעופה עם הגיעם ארצה. בסוף המשדר ראו הצופים כיצד הביאה דיין בלילה את בני המשפחה אל בית הקברות, שם טמונה בתם על-פי ממצאי ועדת שלגי. במקום שצוין לא נמצא הקבר, אך בסמוך לשם גילתה דיין מצבה הנושאת את שם הבת, זהרה סעיד. על המצבה חקוקה שנת פטירה - תש"י. דיין אומרת להורים, כי מאחר שהילדה הזאת נקברה בתש"י, זמן רב לפני עלייתם ארצה, היא לא יכולה להיות בתם. באופן זה הוכיחה דיין כביכול שאירעו חטיפות ושמתחת למצבה לא קבורה בתם של בני הזוג סעיד, ולכן מדובר במעשה תרמית.

כששאלתיה על כך אמרה כי במקום שבו אמורה היתה זהרה להיות קבורה לפי ועדת שלגי היה קבור ילד בשם שרעבי, אך "כמה קברים משם יש הרבה זהרה סעיד, לא רק זו שהראיתי. יש כל מיני, אבל אף אחת לא מתאימה לתאריך הפטירה. אני הראיתי אחת". פתרון אפשרי לתעלומה העלה לפני ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, החוקר את פרשת ילדי תימן זה שנים רבות. לדבריו, משרד הדתות הקציב רק בשנתיים האחרונות כסף להקמת מצבות על קברים נטולי מצבות. לפיכך, המצבה על קברה של זהרה סעיד, שהוקמה באחרונה, מעידה על רשלנות ברישום התאריך, אך לאו דווקא על מזימה.

אחד האמצעים שבהם משיגות הכתבות את מטרתן הוא השימוש במלות מפתח מסוימות. בכתבה הראשונה שלו בנושא כתב משיח: "השיטה היתה זהה. הקורבנות נבחרו בזהירות". בחירת המלים, שאיננה מקרית, יוצרת תחושה כי אירעו חטיפות מתוכננות ומחושבות. מי היה אבי השיטה? לא ברור; לא ברור גם מי בחר בקורבנות, אך הרושם כבר נוצר.

מיכה לימור חזר על טענתו של עוזי משולם, כי בוצעו ניסויים בילדי תימן. בסוף המשדר אמר ששני תינוקות "שנעשו בהם אותם ניסויים" מסרבים להיחשף. הוא השתמש במלה "ניסויים" פעמיים נוספות במהלך המשדר. בראיון אתי הסתייג מן המונח "ניסויים" וטען כי התכוון לבדיקות חודרניות לצורכי מחקר. הוא הודה כי "ניסוי זה דבר אחד, ולחדור למטרות מחקר זה משהו אחר". פרופ' רותם, שעל מאמרו הסתמכה "חשיפה", הובא לאולפן "מבט שני" וקבע נחרצות כי לא בוצעו שום ניסויים וכי טפלו למאמרו "דברים שהם לא דובים ולא יער". ואולם, ברגע שלימור זרק לחלל העולם את המלה "ניסויים", הוא גרם לכך שצופים רבים יאמינו כי מעשים כאלה אכן נעשו.

קימור הרבה להשתמש במלה "עובדות". הוא הבטיח לנו "לעשות סדר בעובדות", דיבר על "עובדות יבשות בספרי המסמכים" ובסיומו של המשדר הודה לתחקירנים "שהביאו לנו את העובדות". שימוש כה תכוף במלה שמשמעותה אמת בלתי מעורערת יוצר את הרושם כי רק התיזה של קימור היא האמיתית, וכי כל יתר ההסברים אינם עובדתיים. השפעת המלים גוברת כאשר מדובר בכותרת, בייחוד כותרת שמשתמשים בה גם בתשדירי הקידום לתוכנית. דיין הכתירה את המשדר שלה במלים "ילדי תימן לא מתו". בראיון אתי הסבירה כי לא התכוונה לכל ילדי תימן, ואף לא לרובם, אלא רק למקצתם. אולם הרושם שהכותרת יצרה היה כי הילדים, שעל-פי ממצאי ועדות הבדיקה נפטרו, נחטפו לאימוץ ועודם חיים.

הצופה בכורסה כשופט

אות הפתיחה של התוכנית מתנגן, והצופה רץ לכורסתו כדי לא להפסיד אף רגע מתוכנית התחקירים. כך עושה גם הקורא הנאמן הפותח בדבקות את מוסף "הארץ" כדי לעקוב אחר הסדרה המתפרסמת מדי שבוע. מה תפקידם של הצופה והקורא בדרמה הזאת? "מבט שני" מצפה מאיתנו כי נשמש שופטים. בתחילת התוכנית הצהיר קימור: "ננסה לעשות סדר בעובדות ולברור את האמת מהשקרים. המסקנות לשיפוטכם". אך האם קיבל יושב הכורסה מידע מספיק כדי לשפוט? קימור סיפר לנו על 600 ילדים יתומים שעלו מתימן, על תמותת התינוקות הגדולה, על מחלת הפוליו הקשה ועל הורים שסירבו לקחת את ילדיהם, כדי שנסיק מכך שלא היו חטיפות. אבל התוכנית לא הציגה עובדות אחרות, העשויות לסתור את התיזה הזאת. "מה לעשות שאלה הן העובדות שמצאנו?" אמר לי קימור, ובכך ביטל את הסיפורים שעלו בוועדת החקירה ובכתבותיו של משיח.

בתוכנית "עובדה" הובאה עדותה של רוז'ה קוצ'ינסקי, כפי שהוקלטה בידי העיתונאי אבנר פרחי. היא מספרת כי בהיותה בת 16 עבדה כאחות מתלמדת במעברת עין-שמר והיתה עדה לחטיפתם של ילדים מבית התינוקות. משיח, המביא אף הוא את סיפורה של קוצ'ינסקי, מגלה לנו בכתבה הרביעית כי בעדותה בפני ועדת החקירה חזרה בה מדברים אלה. דיין אינה מופתעת מכך. "בטח שהיא תשקר", אומרת לי דיין, "הרי מן ההקלטה יוצא שהיא היתה חלק ממנגנון שחטף ילדים". לדעתה, העדות הראשונה, המוקלטת, היא העדות האותנטית. האם לא ראוי היה לספר לצופים גם על ההכחשה, תהיה סיבתה אשר תהיה, כדי שישפטו בעצמם?

יגאל משיח מביא לקורא מידע רב. בכתבותיו הראשונות השתמש בלשון חד-משמעית: "עדויות חדשות... מבקשות עכשיו לזעזע את יסודות הגרסה הרשמית" (כתבה ראשונה). הכל מוביל למסקנה אחת: היו חטיפות. היה גם אי סדר, "אבל גם באי הסדר היתה שיטה" (כתבה שלישית).

הכתבה התשיעית נשמעת כבר נחרצת פחות: "לאחר שלושה חודשי תחקירים ושיחות עם עשרות עדים, נראה לעתים כי ההבדל הוא סמנטי בלבד, עניין של הגדרה וניסוח... המרחק בין 'חטיפה לאימוץ' לבין 'מסירה לאימוץ' בפרשת היעלמם של ילדי תימן אינו גדול". כששאלתיו אם אין בכך התמתנות של עמדתו, הסביר כי היום עמדתו חריפה אף יותר: "זו לא חטיפה מהסרטים... זו פטרוניות שבגללה אבדו המון ילדים. הילדים הגיעו לבתי חולים, שם לא ידעו מאיפה הם באו ולמי להחזירם ושלחו אותם לאימוץ". לדבריו, בכתבות הראשונות הוא ראה דברים בצורה נקודתית, ואחר-כך הדברים הצטברו אצלו "לתמונה הרבה יותר סמיכה". זכותו של משיח לחשוב כי פטרוניות ורשלנות גרועות מחטיפות וממזימות, אך לא כל קוראיו יסכימו עמו. קוראים רבים יראו בדבריו האחרונים נסיגה מהטענות הנחרצות שהעלה בראשית הסדרה.

אז לאן נעלמו ילדי תימן?

אם בגלל עוזי משולם, אם בגלל ועדת כהן ואם בגלל התחרות בין כלי התקשורת, התגייסו כולם בשבוע אחד כדי לפתור את התעלומה המלווה אותנו קרוב ל-50 שנה: לאן נעלמו ילדי תימן? האם מתו או אומצו? האם נעשו מעשים פליליים או שהסיבה להעלמויות היתה רשלנות שנבעה מהתנשאות? כל אחת מהתוכניות והכתבות הציגה את האמת שלה. העדויות המרתקות והסיפורים האנושיים הקשים לא הצליחו לתת תשובה ברורה.

בתוכנית "שטח הפקר" (ערוץ 1), ששודרה באותו השבוע ועסקה בסיקור של פרשת ילדי תימן, האשימו לימור, דיין וקימור זה את זה בעיוות האמת ובסטייה מכללי האתיקה המקצועית. קימור כינה את תוכניתו של לימור "שרלטנות, מגמתיות ובורות", והטיח בדיין את ההאשמה כי השתמשה ב"שוטים של חסמב'ה". דיין האשימה את קימור כי התייצב לימין הממסד באופן חד-משמעי ומוחלט. הוויכוח הזה הגביר את המבוכה סביב פרשה סבוכה וכאובה זו. שוב נוכחנו לדעת כי העיתונות אינה מדע מדויק, ואולי טוב שכך. התקשורת בעידן הרייטינג מעדיפה לפנות אלינו עם סימני קריאה במקום סימני שאלה. היא נרתעת מלומר "אולי" ו"איננו יודעים" ומעדיפה את האמירות הגורפות, שנשמעות טוב גם בתשדירי הקידום. ייתכן כי האמת האבודה על ילדי תימן תתגלה רק בממצאיה של ועדת החקירה. היא לא נקברה, אך רבים ניסו לאמץ אותה.

רותי שילוני היא בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית

מרץ 1996, גיליון 2