חוק חדש שהתקבל לאחרונה בכנסת עומד להגביל את עבודתם של הכתבים הצבאיים בישראל. על-פי החוק, מעתה והלאה ייאסר על עיתונאים ועל הציבור הרחב לנקוב בשמותיהם של חיילים וקצינים הנחשדים או נאשמים בביצוע עבירות במהלך פעולה מבצעית כל עוד לא ניתן פסק דין מרשיע וחלוט בעניינם. בנוסף יחול החוק גם על שוטרים ולוחמי מג"ב הלוקחים חלק בפעילות נגד טרור. גילי כהן, הכתבת הצבאית של "הארץ", דיברה על החוק החדש והשלכותיו ב"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס.

אף שבתקשורת כבר זכה החוק לכינוי "חוק אלאור אזריה", על שם החייל שירה למוות במחבל פצוע בחברון, לדברי כהן ראוי לבחון את החוק לפי השתלשלותה של תקרית אחרת שאירעה בגדה-המערבית: זו שבה היכה סגן-אלוף שלום אייזנר פעילי זכויות אדם זרים ללא סיבה נראית לעין.

"הדוגמה הכי טובה ורלבנטית היא לא המקרה של אלאור אזריה, כי אם זו של סגן אלוף שלום אייזנר", אמרה כהן בתשובה לשאלה שהציגו המגישים, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל. "שלום אייזנר היה מעורב בהכאה של מפגינים, וסרטון שתיעד את האירוע פורסם בכל העולם. אנחנו ידענו שזה שלום אייזנר בלי קשר להליך הפלילי שמאוחר יותר ננקט נגדו – וכמובן שפרסמנו את שמו. אז אני קצת לא מבינה איך זה אמור להתנהל מעתה והלאה".

גילי כהן, הכתבת הצבאית של "הארץ" (צילום: אורן פרסיקו)

עם זאת, אמרה כהן, אף שלשון החוק גורפת – השלכותיו על עבודתם של הכתבים הצבאיים דווקא עשויות להיות מצומצמות. "אני חושבת שזה לא הולך להשפיע באופן דרמטי פשוט מעצם העובדה שאין כל-כך הרבה חיילים כאלה", הסבירה. "מבין כל התיקים שמגיעים לבתי-הדין הצבאיים, המיעוט המוחלט הוא תיקים פליליים של פשעים מהסוג שהחוק חל עליהם. רוב התיקים הם של חיילים שנפקדו או נעדרו משירות, או שביצעו עבירות משמעת. [...] הסיטואציות האלה כל-כך חריגות, כל-כך נדירות, אני באמת לא מבינה למה החוק הזה נועד ועל מי הוא אמור להגן".

על הנוסח המקורי של הצעת החוק חתומים 39 חברי-כנסת מסיעות המחנה-הציוני, הליכוד, כולנו, הבית-היהודי וישראל-ביתנו. בדברי ההסבר הם כותבים כי הצורך באיסור הפרסום הגורף נובע מכך שלעתים קרובות נפתחות חקירות על התנהלותם של חיילים ומפקדים – וכי במקרים שנקבע שהללו פעלו באופן תקין, עצם פרסום דבר החקירה עלול להיות "עונש בפני עצמו". סיבה נוספת היא החשש שלפיו פרסום השמות יוביל ל"פעולות שונות שיופעלו נגד חייל או קצין על-ידי מדינה זרה".

"אני חושבת שהנימוק של מנסחי החוק שלפיו עצם הפרסום מהווה פגיעה נכון לכל המקרים – בלי קשר למקום שבו נעברה העבירה, או אם מדובר בחייל או בפוליטיקאי, ואם מדובר בפעילות מבצעית או פעילות שאינה מבצעית", אמרה כהן בהקשר זה. "אני לא מבינה מה חשבו לעצמם אותם אנשים שהצביעו בעד החוק. אם עכשיו קצין יהיה מעורב חס וחלילה בביזה, או בעבירות יותר חמורות בזמן פעילות מבצעית, אז מה – מצפים שנשתוק? שלא נדווח על כך?".

יש פה עוד עניין. בהליכים משפטיים ייתכן מצב שבו ייפסק שחייל עשה פעולה כלשהי, אבל היא לא עבירה. למשל, יכול להיות שיריתי באדם והרגתי אותו שלא לצורך, ואין מחלוקת על כך שיריתי, אבל משום שלא הורשעתי במשפט ייאסר עלייך לציין שזה אני שיריתי והרגתי את אותו אדם.

"אני מסכימה איתך. בגלל זה אני חושבת שהחוק הזה די מגוחך. אני חושבת שאני מכירה היטב את בתי-הדין הצבאיים, ובכל זאת אני לא מכירה מצב שבו היה חייל ששמו פורסם, והוא אחר-כך בכה על כך שהוא זוּכּה ובכל זאת הקריירה שלו ועתידו המקצועי נפגעו. במרבית המקרים ממילא יש צו איסור פרסום על שמם של חיילים שמעורבים בהליכים האלה. העניין הוא שצווי איסור הפרסום האלה נבחנים – בית-המשפט מחליט האם לקבל את בקשת עורכי-הדין של החיילים, אגף המבצעים של צה"ל בודק האם יש ממש בטענות שעורכי-הדין מעלים על פגיעה או חשש לפגיעה בחיים שלו".

ועכשיו זה פשוט יהיה גורף לגמרי.

"ללא שום בחינה. אני רוצה להזכיר עוד דבר אחד, אגב פרשת אלאור אזריה: בתיק הזה ניתן צו שאסר לפרסם לא רק את שמו של אלאור אזריה, אלא גם את כל שמותיהם של בני משפחתו, בעקבות איזושהי טענה שיש סכנה לחייהם. והפלא ופלא, ברגע שהיתה כוונה לארגן עצרת למענו – פתאום באו סנגוריו וביקשו מבית-הדין להפסיק את איסור הפרסום על שמו ולאפשר לומר שאלאור אזריה הוא אותו חייל. ברגע שזה נוח לנהל קמפיין שמו מותר בפרסום, וברגע שזה פחות נוח – שמו אסור בפרסום. אני רוצה לראות האם לעורכי-הדין ולמשפחת אזריה היה קל לגייס את אותם כספים שגויסו עבורו אם הוא עדיין היה נשאר סמל א"א".

יכול להיות שהחוק הזה לאו דווקא אמור להגן על החיילים הפשוטים, אלא על קצינים בכירים, כאלה שהיתה להם מעידה חד-פעמית אבל המערכת רואה בהם איזשהו נכס עתידי.

"אז אדרבא. קצינים צריכים לדעת, ברגע שהם נכנסים למסלול של שירות קבע, שמצופה מהם ליותר. בצבא למשל אסור לעשן סמים, והיו חיילים וקצינים שהורשעו על שימוש חד-פעמי בסמים, שהודחו מהצבא או שנרשמה להם הרשעה פלילית, וזה פגע בהם לכל החיים – דבר שבאזרחות אף אחד לא היה מציף. אני לא חושבת שזה אומר שזו פרקטיקה נכונה, אני רק מציינת שמקצינים מצפים ליותר. צריך לזכור שמדובר במיעוט מתוך התיקים: רק 5% מהתיקים הפליליים עוסקים בדברים שקשורים בכלל בדיני לחימה. אם אני זוכרת נכון, מדובר ב-150–200 תיקים בשנה מבין אלפי חקירות".

150 או 200 תיקים זה הרבה יותר ממספר התיקים שמדווחים עליהם בכלי התקשורת.

"התיקים האלה יכולים גם להיות חקירה שלא תסתיים בכלום. אני מזכירה שעל-פי הנחיות הפרקליטות הצבאית, יש פרקטיקה מקובלת שבה בכל מקרה מוות של פלסטיני שאינו מעורב ב'לחימה של ממש', כפי שטוענת הפרקליטות הצבאית, שמתרחש בגדה-המערבית – נפתחת חקירה".

החוק הזה לא מגיע בחלל ריק, כבר היום קשה מאוד לכתבים לסקר את מה שקורה בבתי-הדין הצבאיים.

"נכון, אין נגישות מוחלטת לכל המידע. בניגוד למערכת המשפט האזרחית, שבה כתבי משפט היו יכולים ודאי לדווח על כך שהם מקבלים דיונים צפויים ומידע על כל כתב אישום משמעותי שהוגש, או על החלטת המשטרה להגיש כתב אישום או לא".

או מתעדכנים לבד באמצעות המערכת במחשב.

"נכון. בצה"ל כל הדברים הללו לא קורים".

אז עם המגבלות והבעייתיות שבסיקור מערכת המשפט הצבאית – איך בכל זאת אפשר לעבוד?

"כמו שקורה במשפט של אלאור אזריה, אין מנוס – וזו דווקא פרקטיקה טובה – מלהגיע לכל דיון. אני הייתי בכל הדיונים של אזריה למעט אחד או שניים. אם אתה מגיע, רק ככה אתה יכול להתעדכן. את המקרה של אזריה, מכיוון שהוא עלה לכותרות, הרבה יותר קל היה לסקר בהשוואה למקרים אחרים – אבל אני רוצה להזכיר שאלאור אזריה הוא לא החייל היחיד שהואשם ואולי גם יורשע בעבירות שקשורות לדיני לחימה. לפני שנתיים היה חייל בפיקוד העורף ששמו עדיין מותר לפרסום רק כמ"מ, שהורשע בגרימת מוות ברשלנות. אגב, אחד מנימוקי מנסחי הצעת החוק מדבר על מקרה שבו יש זיכוי. במקרה של אותו חייל, המפקד שלו זוכה. וכמו שדיווחנו על כתב האישום שלו, גם דיווחנו על כך שהוא זוכה".

יצא לך לדבר על החוק עם גורמים במערכת המשפט הצבאית?

"האמת שלא. אני גם מודה שאל מול כל הדיונים על אלאור אזריה, הנימוק הזה על פרסום או אי-פרסום שמו לא כל-כך עלה. למיטב ידיעתי, בעת הדיונים בוועדת החוץ והביטחון בנושא היו נוכחים נציגים של הפרקליטות הצבאית. שוב, אני חושבת שיישום החוק לא יהיה כל-כך ניכר בשטח, כי אין הרבה מקרים כאלה; ההיבט המשמעותי כאן, המהות של הדבר הזה, היא ההתערבות של המחוקק במשהו מינורי שכמעט לא קיים".

אם זה כל-כך מינורי כמו שאת אומרת, ומדובר במעט מאוד מקרים, אז למה טרחו לחוקק את החוק? מי מרוויח מהסיפור הזה?

"אני חושבת שבסוף זה צעד של פוליטיקאים שרוצים להגיד 'אני העברתי חוק למען החיילים'. להגיד לך שאני חושבת שאותם חיילים נדרשים להגנה הזאת? התשובה היא לא. בסוף, כשיש באמת חשש קונקרטי, וגם חשש שהוא פחות קונקרטי, בתי-הדין מקבלים לרוב את בקשת הסנגורים לאסור פרסום. אני רוצה גם להזכיר שהחוק נוגע גם לקצינים בצה"ל. יהיה מעניין לראות מה יקרה ביום שבו יתנהל הליך נגד קצין בצה"ל, בדרגה כלשהי, והוא יישאר 'סגן אלוף ש"א', או מי שזה לא יהיה".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". מפיקה: רתם שרעבי. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.