מה הכוונה ב"שיתוף פעולה"?

"כאן גולשים בכיף – סקר האינטרנט הביתי הגדול של פרטנר", נכתב במודעה גדולה בעמ' 5 של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", המבטיחה גם פרסים כספיים למשתתפים. "בשיתוף עם 'ידיעות אחרונות' ואתר ynet", נכתב באותיות גדולות בתחתית. המודעה היא אולי החומר המלבין בחוזה ההתקשרות של קבוצת התקשורת "ידיעות אחרונות" עם חברת התקשורת "פרטנר". מיד בעמ' 8 מופיעה כבר הסנונית הראשונה של קמפיין הפרסום הסמוי ("תוכן שיווקי"), המוצגת כידיעה לכל דבר ושחתום עליה כתב של העיתון (צחי דבוש, שהוכרז כי יעבוד כ"כתב צבאי שני", שבעגה של רחוב מוזס זה אולי "עוד כתב לענייני תוכן שיווקי"). "פעם האינטרנט עבד אצלנו. היום, כך נדמה, אנחנו עובדים אצלו", נפתחת הידיעה הפרסומית בחוסר מודעות כמעט חינני.

בקרוב אפשר לשער שקוראי "ידיעות אחרונות" ו-ynet ייחשפו לתכנים נוספים מבית מדרשה של חברת פרטנר, שיוגשו להם כחומרים עיתונאיים מערכתיים לכל דבר. בעיתון ממשיכים גם "שיתופי הפעולה" הקיימים: "משפחה בצמיחה 5", ש"מתפרסם כחלק משיתוף פעולה עם בנק הפועלים", תופס את החלק הרגיל ממוסף "ממון". אבל החלק המעניין יותר של כל מה שקשור לתופעת הפרסום הסמוי, תופס את הכותרת הראשית של העיתון והעמודים הראשונים שלו. לא, זה לא פרסום סמוי – בדיוק להפך, זו תזכורת למחיר שאנחנו משלמים על הפרסום הסמוי. אסביר.

"זה הקורנפלקס המזוהם" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמודפסת בגדול ובאדום על גבי צילום מטושטש של "האריזות הנגועות במחסני 'תלמה' בערד, אתמול", ולצדה תצלום בהיר וחד של קופסת קורנפלקס עם הכיתוב "תלמה". הסופרלטיב "הזיהום שהסעיר את המדינה" פותח את כותרת המשנה, לצדו הפניה לטור הפרשנות "חטא ההסתרה" – ואולי הכי כואב, רצועה ובה הכיתוב: "לא חייבים לקנות: כך תכינו קורנפלקס בריא בעצמכם".

איריס ליפשיץ-קליגר (בעצמה מי שחתומה לא פעם על ידיעות תוכן שיווקי בעיתון), כותבת את הידיעה הראשית ("סערה בקערה"), יחד עם רותם אליזרע (עוד כתב כל-בו שחתום על לא מעט ידיעות תוכן שיווקי). לא פחות משלושה כתבים חתומים על ידיעה הבוחנת את הפגיעה במכירות הקורנפלקס, צילום מיוחד מוקדש לאזכור של הכותרת מאתמול, יש גם מתכון ובקיצור – חגיגה. אפילו הפרגון למועמדת הבית הילרי קלינטון נדחק לעמ' 4.

כל זה קצת מוזר. לא רק משום ש"ידיעות אחרונות" יוצא דופן היום בנוף העיתונים המתחרים ("ישראל היום" מקדיש לסלמונלה בקורנפלקס כותרת בינונית, "הארץ" ו"דה-מרקר", שחשף את הסיפור, כלל לא מזכירים אותה בשער, ובשער "מעריב" משובצת הפניה קטנה בתחתית). מילא, לגיטימי שעיתון יחליט לקחת סיפור ולהבליט אותו בצורה בלתי פרופורציונלית. אחרי הכל, מדובר בסיפור ראוי, בנושא חשוב של בריאות הציבור. מה שמוזר הוא שמי שחוטף את האש כאן הוא לא איזה דוס לא מקושר כמו הרב אייל קרים (שספג לאחרונה כותרת ראשית שקרית), אלא יוניליוור (המחזיק במותג תלמה), שהיא תאגיד מזון בינלאומי ענק. כזה שבעיתון אינטרסנטי כמו "ידיעות אחרונות" מעדיפים לסגור איתו חשבון, לא לבוא עימו חשבון.

וכאן, אולי, טמון ההסבר. המשמעות האמיתית של המונח המכובס "שיתוף פעולה" נחשפת. הרי כשב"ידיעות אחרונות" או בכלי תקשורת אחרים כותבים שהאייטם הוא "בשיתוף פעולה" הם לא מתכוונים לכך שיש איזו מטרה משותפת לשני הגופים, אלא פשוט ששילמו להם כסף בשביל לדחוף לכם חומר פרסומי, מוצלח יותר או פחות, ושהם מתביישים/מנועים חוזית/אחר מלהגיד לכם את זה באופן ברור. אבל נדמה לי שבמונח הזה יש הרבה יותר משהוגיו תכננו להסגיר. למעשה, מסעות פרסום סמוי, כאלה ששוברים את החומה הסינית (דמיונית או לא) ומערבים את המערכת בעבודה השיווקית, אכן יוצרים שיתוף פעולה הדוק בין העיתון ובין החברה המפרסמת – הרבה יותר מאשר בפרסום גלוי קלאסי (שגם הוא כמובן יכול לגרור וגם גורר איתו "שותפויות" מושחתות).

לאור התובנה הזו אפשר לנסות ולהבין את פשר המתקפה החזיתית הבוטה של "ידיעות אחרונות" על תלמה. פשוט מאוד: המתחרה הצמודה של יוניליוור בשוק דגני הבוקר היא נסטלה-אוסם, עוד תאגיד מזון בינלאומי, אבל כזה שיש לו שותפות הדוקה עם קבוצת "ידיעות אחרונות" בקמפיינים של תוכן שיווקי. יוניליוור, לעומת זאת, גם אינה מפרסמת גדולה ואת התוכן השיווקי שלה היא עושה עם המתחרה המר.

יש מי שטוען, ובצדק, שתופעת הפרסום הסמוי אינה איזה חידוש מרעיש אלא בסך הכל אבולוציה של אתוס עיתונאי רקוב. אני מסכים, אבל חשוב להבין שפרסום סמוי לא מסתכם רק בהטעייה על פני השטח, החמורה כשלעצמה, אלא יוצר אקו-סיסטם שלם של מחויבויות. במשפט אחד: כשחברה קונה פרסום סמוי בכלי תקשורת, היא לא קונה רק הטעיה נקודתית של הציבור, אלא שיתוף פעולה. אם תרצו, פרוטקשן.

תכלס

"עם כל הכבוד לסערת הסלמונלה התורנית, זו לא הבעיה האמיתית עם מוצרים כמו דליפקאן. ב-100 גרם דליפקאן יש 400 מ"ג נתרן, 400 קלוריות וארבע כפיות סוכר. אולי סביר בתור קינוח, בטח לא בתור ארוחת בוקר לילדים. זיהום בפס הייצור זה דבר שקורה פעם ב- וכנראה אפילו תפסו אותו בזמן; העובדה שילדים אוכלים את תועפות הסוכר והמלח האלה מתרחשת כל בוקר, הרי הכי חשוב שהמוצר 'בטיחותי' ואין בו סלמונלה" (אביב לביא, פייסבוק).

ישראל-אפריקה

איילת שני מראיינת במוסף "הארץ" את אייל רייניך, "מנהלן במשלחות סיוע לאזורי אסון". הנה קטע קצר מהראיון:

באילו תנאים חיים המקומיים שם?

"הם גרים בבקתה, או בחורבה עם גג פח רעוע, עם המון עכברושים וחרקים ויתושים, כמובן שאין מים זורמים, השירותים הם חור בקני הסוף. פה ושם יש גנרטור, שלא תמיד עובד. יש נרות וגפרורים שלא ממש נדלקים בגלל הלחות, רק אם יש קצת קרוסין, נוזל בעירה, שאפשר לגנוב ממטוס של הצלב האדום או מאיזו מכונית".

הם חיים מחקלאות? מציד?

"בעיקר. ויש גם כאלה שחיים ממחצבים".

שעובדים במכרות? באילו תנאים?

"בכפייה. באפריקה עדיין קיימת עבדות. אפריקאי מעביד אפריקאי משבט אחר, חלש יותר, בכפייה. לא רק במכרות, אלא גם בבתים, כמשרתים. לעבדים אין לאן ללכת, כי המשפחה שלהם כבר לא קיימת, הרבה פעמים בגלל מי שמעביד אותם".

היית במכרות כאלה? ראית את זה?

"כן. ראיתי מכרות כאלה, ראיתי את האנשים שעובדים שם. בקצה הכפר מעבדים את העפרות שמגיעות מהמכרה".

ועובדים שם גם ילדים?

"כן. מגיל ארבע".

ראית ילדים בני ארבע עובדים במכרה?

"כן. עם הידיים. עם מה שנשאר להם מהציפורניים, אחרי שהם חופרים ככה כל היום".

אין לי מלים.

"זו המציאות".

איך אפשר לעמוד בזה?

"מתרגלים. אני מקווה מאוד שלא הפכתי לבן אדם רע, אבל צריך לגדל עור של פיל כדי להמשיך לעזור, לפחות במשהו. להיות טיפה בים, אבל בים כל טיפה מתוקה. אי-אפשר לעזור לכולם כל הזמן. חייבים להבין את זה. אם נגיד אני חוצה את הקווים בין הקבוצות שנלחמות זו בזו כדי להחליף שבויים או להעביר חולים, ויש איתי באוטו עובדים של המשלחת ומטופלים ואני רואה הוצאה להורג, אז אני קודם כל חושב על הביטחון האישי שלי ושלהם".

רגע, סליחה, מה זאת אומרת "אני רואה מישהו מוצא להורג"?

"בחציית הקווים יש מין מחסומים מאולתרים כאלה, וצריך לרדת מהג'יפ ולדבר עם הצ'ק-פוינט מנג'ר. לשאת ולתת איתו, כדי שייתן לנו לעבור. לפעמים הצ'ק-פוינט הזה הוא מקום מאוד נוח לחסל חשבונות, לעשות את זה למען יראו וייראו, בפרהסיה. אז כן, אנשים הוצאו להורג מול עיני, וראיתי גם עינויים, מישהו שכורע ברך ומתחנן. הם אוהבים שם לקצור את הבן אדם לפני שהוא נופח את נשמתו".

"לקצור את הבן אדם"? אני לא בטוחה שהבנתי.

"לחתוך לשון. איברי מין".

ראית את זה במו עיניך?

"כן".

ומה עשית?

"לפעמים אתה אומר אולי בכל זאת אני אנסה לעצור את זה, לנסות שיחוסו עליו. לפעמים זה מאוחר מדי. אין מה לעשות. זה לא יעזור להטיף מוסר. הבן אדם גם כרגע משולהב, ואם תטיף לו מוסר, הכדור הבא ילך אליך, ואחר כך גם לאנשים שאיתך ובאחריותך. זו ברירת שטן. זה בפירוש להקריב בן אדם אחד, שלא בטוח שגם ככה היית יכול להציל אותו, כדי שאתה ואנשים אחרים תינצלו. שלפחות המכונית שלך תהיה מקום בטוח, שייתנו לך לעבור בשלום, שלא יפתחו לך את הבגאז', יוציאו את הנוסעים ויתחילו לקצור אותם במצ'טות".

כל מערך השיקולים הזה עובר לך בראש?

"כן. תוך שניות".

ובהמשך הראיון:

מה לגבי ישראל? ראית נשק ישראלי באפריקה?

"כן. בכל מקום. ראיתי גם ישראלים שמאמנים כוחות. ישראל בוכה בדמעות תנין על הפליטים שמגיעים לכאן. אבל ממי הם בורחים? מאיסייאס אפוורקי, הרודן האריתראי, חבר טוב של השלטון בישראל. אנחנו מאמנים אותו, מממנים אותו, מנציחים את שלטונו, בגלל האחיזה שלו במצרי באב אל-מנדב, בים האדום".

ודאי ראית את תמונת המחזור הנאה של נתניהו באפריקה עם כל הרודנים, במסגרת אותו מסע לקידום "הזדמנויות עסקיות".

"אלה החברים הכי טובים של ישראל. אנחנו מתבכיינים שיש פליטים? הרודנים האלה פשוט מרסקים את האזרחים שהם שולטים עליהם. גם אני הייתי בורח אם הייתי צריך לחיות ככה. אנחנו מאמנים את המשמרות הצבאיים של הרודנים הללו, מוכרים נשק לצבאות שלהם, הם מבצרים את שלטונם בזכות הנשק והאימונים הללו, ומייצרים עוד ועוד פליטים. הרבה אריתראים וסודנים ברחו לכאן אחרי שכפו עליהם לשרת בצבא, אחרי שהם נאנסו על-ידי הקצינים שלהם, הורעבו, לקחו מהם את הבגדים והנעליים, ניתקו אותם ממשפחותיהם והעבירו אותם קורסים של חינוך מחדש. זו הסיבה שהם ברחו. זו הסיבה שמגיעים לכאן פליטים".

איפה ראית נשק ישראלי? באילו מקומות?

"הייתי כמעט בכל אפריקה השחורה, יש נשק ישראלי בכל מקום. איפה שראיתי מיליציות, ראיתי נשק ישראלי. לא רק מיליציות, גם כוחות ממשלה. הם גאים בזה מאוד. יצא לי למשל לפגוש את לורם קונדה – שהיה ראש אחת המיליציות הכי רצחניות בקונגו. הוא לבש טלית ואמר לי בגאווה – כן, 'חבר טוב ישראלי שלי הביא לי את זה. כמו את הנשק הזה', ונופף בנשק שלו".

כותרת הראיון בעיתון היא "מה אני אספר בארוחת שישי, שאתמול ראיתי הוצאה להורג?", אבל הכותרת באתר קולעת יותר: "ישראל בוכה בדמעות תנין על הפליטים, ומחזקת את שלטונם של הרודנים באפריקה".

הכותרות הראשיות

"ארה"ב: ישראל בונה בהתנחלויות בפרובוקטיביות" היא כותרת ראשית נוספת של "הארץ" מבית מדרשו של ברק רביד, הכתב המדיני של העיתון שזה שנים מנסה לבסס את המצג של "הארץ" לפיו ישראל עומדת בפני קטסטרופה בינלאומית ביחסי החוץ שלה בשל המשך כיבוש הגדה. עד כה, המציאות לא משתפת פעולה באופן מלא, ונראה שנתניהו מודאג יותר מהביקורת עליו מימין בשל מדיניות הקפאת הבנייה בשטחים שהוא מיישם.

את הכותרת הראשית של "ישראל היום" אתם יודעים כבר, גם לא ראיתם את העיתון. היא משקפת כרגיל, מלה במלה, את דף המסרים של נתניהו בנושא האקטואלי הקרוב ללבו, והפעם: הדו"ח הביקורתי הצפוי של מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן".

"לשכת רה"מ: לפרסם את הדו"ח – במלואו", נכתב בכותרת. גם שער המוסף השבועי מוקדש לסוגיה: "שוב נוצר הרושם שאצלנו כבר לא מחפשים איך לנצח במלחמות, אלא בעיקר איך לחקור אותן", מקונן מתי טוכפלד. כמובן – רק אם למי ששלח את החיילים קוראים נתניהו. איך אומרת כותרת טור הפרשנות של עמוס הראל על שער "הארץ"? "בהגנה מפני המנהרות, נתניהו נאבק על כל אות".

על הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כבר דיברנו.

ב"מקור ראשון" מרחיקים לגרמניה עם "מרקל: פיגועי הפליטים הם 'לעג למדינה שקלטה אותם'" בכותרת הראשית (מעל לידיעה אנמית וסתמית של "סוכנויות הידיעות"), שכרגיל בחלק החדשותי הדל של העיתון הזה, מגיעה נטולת הקשר או המשכיות והיתה יכולה להתחלף בכל אחת מהכותרות האחרות בדפים שהיא עוטפת.

פופוליזם הריכוזיות

בפתח גליון "דה-מרקר" תובע צבי זרחיה ממבקר המדינה "להיענות לדרישות שהובעו בוועדה לעריכת דו"ח ביקורת על כשלי הרגולטורים" בכל מה שקשור לנוחי דנקנר בתקופה ששלט בתאגיד אי.די.בי. "אמנם נוחי דנקנר כבר לא עומד בראש התאגיד, אך בעיות של הקצאת אשראי בעייתית, 'אפקט הילת הטייקון' שמשפיע על הבנק במתן אשראי והערכות שגויות במתן האשראי ללווים גדולים – עדיין קיימות", כותב זרחיה.

אין לדעת אם המבקר ירים את הכפפה שהטילה לעברו הוועדה לביקורת המדינה, אך ב"דה-מרקר" יכולים לפחות להתענג על המשפט "אמנם נוחי דנקנר כבר לא עומד בראש התאגיד" – אנדרסטייטמנט בריטי כמעט.

פעמים נדירות זוכים עיתונאים לניצחון כה מוחץ, כה מושלם, על מי שהם מסמנים כמסוכנים לאינטרס הציבורי – כמו שנחלו עיתונאי "דה-מרקר" בסיקור שלהם את נוחי ודני דנקנר (למעשה, פעמים מעטות מסמנים עיתונים סימון כזה, אבל על כך בפעם אחרת). בני הדודים ששלטו על טריליונים, החזיקו את הכלכלה הישראלית בגרונה ועשו בתקשורת המרכזית כבשלהם איבדו את כסאותיהם ואחזקותיהם, הורשעו בפלילים והפכו לאות וסמל שליליים. ההאשמות שהטיח העיתון בדנקנרים קיבלו את הגושפנקה המשולשת של השוק, הציבור ובית-המשפט.

עמוד אחר-כך מציין גיא רולניק ניצחון נוסף בסוגיה ששימשה את "דה-מרקר" ככותרת למאבקם בדנקנריזם – הריכוזיות. אחרי שהוא טוען שאובמה נכשל כישלון "מוחלט וטוטאלי" בהבטחותיו לשנות את וושינגטון, מזכיר כי וורן באפט אמר לו שארצות-הברית "נהפכת בהדרגה לפלוטוקרטיה", קובע כי "אזרחי ארה"ב יכולים לבחור שחור, יכולים לבחור אשה, אבל יש חלופה אחת שלא ניתנה להם שנים: לבחור מישהו שהוא לא מיליארדר או תלוי לחלוטין בכסף של המיליארדרים ושל חברות הענק", ומספר כי סוגיית ההגבלים העסקיים, שנהגתה בארה"ב, "נעלמה מהמצעים והנאומים של הפוליטיקאים" האמריקאים ב-30 השנים האחרונות, כותב רולניק:

"השבוע היא חזרה. בעמוד 11 במצע של המפלגה הדמוקרטית שאושר בכינוס המפלגה בפילדלפיה השבוע, אפשר למצוא את הפסקות הבאות: 'תאגידים גדולים הביאו את הכוח שלהם על השווקים לרמת הריכוזיות הגבוהה ביותר שארה"ב ראתה מזה כמה עשורים – ראיה נוספת לכך שהכל מוטה לטובת מי שנמצאים בפסגה. המפלגה הדמוקרטית תנקוט צעדים לבלימת הריכוזיות התאגידית בכל תעשייה שבה יש הגבלה לא הוגנת של התחרות. נהפוך את מדיניות התחרות וההגבלים העסקיים לחזקה יותר ומותאמת לכלכלה שלנו כיום, נגביר את זרועות אכיפת ההגבלים העסקיים של משרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית, ונעודד סוכנויות נוספות לאתר התנהלות לא תחרותית בתחומי השיפוט שלהן.

"'אנו תומכים במטרה ההיסטורית של חוקי ההגבלים העסקיים להגן על התחרות, ומתנגדים לסוג הכוח הכלכלי והפוליטי הריכוזי מדי שעלול לכרסם בדמוקרטיה בריאה. אנו תומכים בחיזוק האכיפה של משרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית את חוקי ההגבלים העסקיים כדי למנוע ניצול של חברות דומיננטיות לרעה את כוחן, והגנה על האינטרס הציבורי נגד שיטות מסחר מפלות ולא הוגנות. אנו תומכים בצו הנשיאותי שהוציא לאחרונה הנשיא אובמה, המורה לכל הסוכנויות לנקוט פעולות ספציפיות שהן יכולות לנקוט בתחומי השיפוט שלהן כדי לזהות התנהגות לא תחרותית – כמו הסדרים כובלים, תיאומי מחירים ודחיקת רגליהם של מתחרים – ולהפנות כל התנהגות שנראית כמפרה את חוק ההגבלים העסקיים הפדרלי למשרד המשפטים ונציבות הסחר הפדרלית'".

חיפשתי במאמרו של רולניק את הביטוי "פופוליזם הריכוזיות", שטבעו "גלובס" וסגן העורך אלי ציפורי במלחמתם ב"דה-מרקר", או אזכור לכך שבמשך בשנים ספגו הוא ועיתונו קמפיינים מתמשכים מצד הפרשנים הכלכלים בעיתונים האחרים, אבל לא מצאתי שם התלהמות, שמחה לאיד או זחיחות לעומתית. לעומת זאת הטור שמפרסם היום ציפורי עצמו, כמו רבים מטוריו, סובל מהרעות החולות האלה. הפעם על הכוונת לא נמצאים רולניק ו"דה-מרקר", אלא שאול אמסטרדמסקי (שאולי עכשיו שעזב את "כלכליסט" דמו הותר) ותאגיד השידור הישראלי.

זה לא שאין ביקורת על התאגיד, ושחשוב להשמיע אותה דווקא עכשיו, כשהוא נמצא בתחילת דרכו ועוד לא סובל מקבעונות היסטוריים, וזה לא שציפורי לא מעלה נקודות נכונות וחשובות (כמו החלטורות של אנשי תקשורת בולטים, שפעמים רבות יכולות לשמש כשלמונים מצד מושאי הסיקור שלהם) – אבל הקריאה בטורים של ציפורי מעוררת את התחושה שמושאי הביקורת שלו לא היו יכולים להינצל ממנה גם אם היו לובשים שק, עוטים אפר על ראשם, עולים אליו לרגל ושוטחים לפניו ערובות כי ישנו את דרכם בהתאם למה שיחפוץ.

כך למשל כשבתשובה לשאלה על שכר עונים לו מהתאגיד בתשובה מתחמקת הוא כותב שהתשובה מתחמקת, כשעונים לו תשובה מפורטת הוא קובל שמדובר בבזבוז, ועל הדרך הוא זורק כל הזמן קטילות והעלבות. למשל: "התאגיד לא אייש עדיין את כל התקנים – היו בטוחים שכולם מהחונטה". מה חונטה? איזו חונטה? בניגוד למה שהוא דורש מאחרים, ציפורי לא דורש מעצמו תיקוף של ההאשמות שלו בעובדות והסברים. אגב – המנהג הזה אירוני במיוחד לאור העובדה שהתלונה המרכזית שלו נגד תאגיד השידור הישראלי היא – כן, זה אמיתי, תחזיקו חזק – שאחד מעובדיו השתמש בשפה גסה בציוץ בטוויטר.

עוד תחושה שעולה למקרא טור של ציפורי היא שבלהט סימון המטרה פחות חשובות לו דקויות כמו דיוקים, ניסיון להבין את ההיגיון של הצד השני או אפילו סתם העניין הזה עם עובדות. כך למשל הוא מאשים את קובלנץ, המנכ"ל הזמני של התאגיד, בחוסר רגישות כלפי עובדי רשות השידור, ובכך ש"פיטרו אותם במייל".

קובלנץ לא פיטר את עובדי רשות השידור, מקסימום לא קיבל אותם לעבודה. זו טעות שציפורי היה יכול לכתוב עליה סדרת טורים. באותה מידה, אם קובלנץ היה בא לו טוב בעין, ציפורי היה יכול להסביר כיצד נכפתה עליו משימה בלתי אפשרית של גיוס כוח אדם בהיקפים נרחבים ובזמן קצר מאוד, ולכן גם היו תופעות לא נעימות ומיותרות. אבל קובלנץ לא בא לו טוב בעין. במקרה, גם לנתניהו לא.

במלים אחרות: כשקוראים טור של ציפורי התחושה היא שהופכים שותפים לאיזו ונדטה אישית של הכותב, וזו תחושה לא נעימה. אחרי הכל, מה לי ולאלי ציפורי, ומדוע אני צריך לקחת חלק אינטימי כל-כך בעולם האהבות והשנאות שלו? אגב, באופן מעניין, ציפורי בחר ככותרת לטור שלו את "תאגיד חדש, הרגלים ישנים". זאת בדיוק הכותרת שנבחרה לשער "כלכליסט" לצורך חיסול חשבונות עם התאגיד, אחרי שאמסטרדמסקי, העיתונאי הבולט ב"כלכליסט", עבר לשם. כנראה שלא רק מוחות גדולים חושבים באותו האופן.

משפט אזריה

נועם שיזף כותב על משפטו של אלאור אזריה במוסף "הארץ", אחרי שליווה את שלושת ימי עדותו של החייל שהרג מחבל פצוע: "כמעט 50 שנות כיבוש הולידו שורה של דרמות משפטיות שאנשים זיהו בהן אלגוריות לסיפור הגדול כולו: גבעתי א' וגבעתי ב', המחתרת היהודית ומשפט ברגותי, בלעין ועמונה. גם המשפט של אלאור אזריה – שבזכות הרשתות החברתיות מתנהל בפרופיל גבוה יותר מכל פרשיות העבר – אומר משהו משמעותי מאוד על הרגע הנוכחי. הרגע שבו הכיבוש הופך בתודעה הישראלית מזמני לקבוע וצה"ל הופך מהריבון בשטחים שמטרתו היא תחזוקת הסטטוס-קוו ושבאחריותו גם הערבים, לצבא היהודים, שמשימתו היא להכניע את שאיפת הפלסטינים לחירות באמצעות ענישה והטלת אימה.

"לתחושת החשיבות הזאת שותפים השופטים, התובעים, ההגנה, העיתונאים, הפוליטיקאים ויתר המבקרים באולם. הסנגור מעודד את אזריה במהלך עדותו לדבר, כי 'אתה נלחם פה על החיים שלך!' השופטים עוצרים אותו מדי פעם ומבקשים להזכיר 'שכל פרט ופרט משמעותי מאוד'. העיתונאים מעדיפים לאכול בורקס בשקמית ולא לצאת לשיפודייה היפואית המצוינת במרחק דקה הליכה, כי הם עלולים להחמיץ רגע מעניין, פרט רכילות או סתם לאבד את המקום באולם עם חידוש הדיונים.

"אבל אף על-פי שכל פרט קובע והכל תלוי על חוט השערה, כל מי שדיברתי עמו מקרב העיתונאים העריך את תוצאת ההליכים מראש באופן דומה, כמעט ללא קשר להתפתחויות בבית-המשפט: אזריה יורשע אבל יקבל עונש מינורי יחסית. שמועות בין העיתונאים טוענות שגם הפרקליטים, משני הצדדים, שותפים לההערכה הזאת. אחרי הכל, זהו האינטרס המובהק של המערכת. לא ניתן לזכות את מי שבמקרה הטוב התנהל בהפקרות בזירה מורכבת ורגישה, ואז האשים את מפקדיו בשקרים והונאה, ובמקרה הרע הוציא להורג אדם פצוע, שרוע על הרצפה".

במגזר

העיתונות החרדית נוהגת להבליט חדשות חוץ יותר מאשר העיתונות הכללית. את הסיבות לכך אפשר לנחש: היומונים החרדיים הם עיתונים מפלגתיים הקשורים לא רק בעבותות של איסורים והגבלות דתיות, אלא גם בכבלים של הכתבות ומחויבויות עסקניות. מטבע הדברים, התהפוכות הפוליטיות הקורות מחוץ לעסקונה שלנו משוחררות יותר מכבלים אלו (אגב, נדמה לי, מוזר ככל שזה אולי יישמע, שלעיתונות החרדית משיכה גדולה יותר משל העיתונות הכללית לעניינים בטחוניים). לקהילות החרדיות השונות יש גם קשרים חזקים יותר עם הקהילות היהודיות בחו"ל, מאשר לקהל הכללי יש עם יהדות התפוצות.

כך או כך, כותרות העיתונים החרדיים עוסקות היום בקשריה של ישראל עם מצרים ועם ערב-הסעודית ("המודיע"), יחסי ישראל-ארה"ב וכשלי מבצע "צוק איתן" ("יתד נאמן", עם המכתם "מבקר איתן כצוק") והבחירות לנשיאות ארצות-הברית ("הפלס").

ויש גם כותרות מגזריות: העיתונים החרדיים נרתמים למסע נגד לימודים כלליים, "בצל ההתמודדות המתמשכת על עצמאות החינוך החרדי". "יתד נאמן" קורא "לעמוד כחומה בצורה נגד פרצות לימודי האקדמיה וסכנותיה לשעה ולדורות", ומזהיר מפני "מסע הפיתויים החמור להצטרפות למסגרות לימודים פסולות שנאסרו מכל וכל"; ו"הפלס" מודיע על "תחקיר מיוחד" ש"חושף סחף חמור ומתריע מפני אנדרלמוסיה חינוכית הרסנית במוסדות החינוך החרדי: משרד החינוך שולל את סמכות מנהלי המוסדות החרדיים להכריע בהליכי קבלה והשעייה של תלמידים". "המודיע" לא מבליט אף ידיעה בעניין, אולי בשל הקרבה של פטרוניו הפוליטיים להישגים המגזריים האחרונים בחקיקה בתחום החינוך.

אגב, המאמר הפותח ב"תרבות וספרות" של "הארץ" (רחל מנקין), מספר את "סיפורה הלא ידוע של אנה קלוגר, נערה חרדית מקרקוב בראשית המאה שעברה, שבשם התשוקה להשכלה ברחה מבית הוריה ואחר-כך מבית בעלה, נתבעה על-ידיהם ותבעה אותם לדין בסדרת משפטים סנסציוניים. הצליחה לקבל תואר דוקטור באוניברסיטת וינה ולעשות קריירה בתחום הפדגוגיה, וסופה שנרצחה בגטו קרקוב עם יתר מורי הגימנסיה היהודית של העיר". בשער "הארץ" עצמו מדווח יאיר אטינגר כי "מאות הורים חרדים דורשים להקים זרם לימודים אלטרנטיבי – עם לימודי ליבה". אולי הם צריכים להקים קודם עיתון.

מוזיקה

בן שלו ("גלריה", "הארץ"), סבור שיש "התעוררות בגזרה הצחיחה של הרוק המקומי".

אמת בפרסום

ענייני תקשורת

נתניהו. "החלק הכי עצוב בהתנהלות ראש הממשלה בנימין נתניהו בשוק התקשורת, הוא שברוב המהלכים שהוא מוביל בענף הצדק נמצא עימו", כותב נתי טוקר ב"דה-מרקר", "אלה רפורמות שגופי המקצוע המליצו עליהן לפני שנים רבות. בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצי הדואופוליסטי צריך לעודד תחרות, להוריד חסמים ולעודד העלאות ערוצים מסחריים חדשים, צריך להפחית רגולציה בשוק השידורים ולעודד את הפיצול של ערוץ 2, צריך להקים גוף רגולציה מאוחד ורזה יותר ולוודא שתאגיד השידור הציבורי יבצע את מלאכתו נאמנה, וצריך למנוע את הפרסום הסמוי ללא גילוי נאות. וכן, אפשר גם לדון על המצב האנומלי של גלי-צה"ל ועל עתידה.

"הבעיה היא שנתניהו מתנהל בשוק ממניע אישי נקמני, לא מוכן לתת לעיתונות להתנהל באופן עצמאי ורוצה לעשות סדר חדש בתקשורת, אבל כזה שיתאים לאינטרסים שלו. כך נתניהו מאבד אט-אט את הלגיטימיות להיות שר תקשורת".

גלי-צה"ל. רז שכניק מראיין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ארבעה מפקדי גלי-צה"ל לשעבר (אבי בניהו, יצחק טוניק, נחמן שי, משה שלונסקי). "על דבר אחד כולם מסכימים", מסתיימת כותרת המשנה לראיון, "זו היתה טעות קשה לפתוח בפני מירי רגב את הדלת כי עכשיו לך תעצור אותה".

פשוט להודות. הח"כ לשעבר מוסי רז מדגים שיטת התמודדות מקורית עם שיטת גונטז'. רז, כיום יו"ר ארגון גג של ארגוני סביבה, נשאל על-ידי ניר גונטז' במדורו ב"מוסף הארץ" באשר להתנהלות המוזרה של נציג הארגון שהצביע בעד הרחבת בתי-הזיקוק בחיפה. רז לא משקר או מתפתל, ובטח שלא מפנה לדובר או מנתק. הוא פשוט מודה.

"אני בעצמי מתבייש בהצבעה הזאת", הוא אומר וחוזר ואומר ("זו הצבעה מבישה"), ומודה שאין לו מושג מה עומד מאחוריה. הבעיה היא שהכנות של רז מסמנת, אולי, גם את גבולות ההשפעה הציבורית. "טוב, אני מודה לך על היושרה", מסכם גונטז'. "ההצבעה לא ראויה. על זה אין ויכוח", עונה רז. "יש דרך לתקן את זה?", שואל גונטז' שאלה אחרונה. "אני לא חושב שיש דרך לתקן את זה. לצערי זה עבר".

אבוד בטוקיו. עוד במוסף "הארץ": נטע אחיטוב מספרת את "סיפור חייו הבלתי ייאמן של ג'ק אדלשטיין, עיתונאי יהודי אמריקאי שחי ביפן, כולל הסתבכות עם היאקוזה, רומנים עם זונות יפניות וחשיפת עשרות פרשיות הנוגעות לעולם התחתון ולתעשיית המין ביפן".

מגדר ועניין. טורה של דניאלה לונדון-דקל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" זוכה להרחבה משמעותית לרגל הכרזתה של המאיירת כי התאהבה באשה. "בזמן שחיי התהפכו לי על הראש, הייתי מדמיינת איך אני ממנפת את ה'טייטל' החדש שלי כ'לסבית הוללת בגיל המעבר' ומבקשת תוספת שכר מהעיתון על סעיף 'נהייתה קצת יותר מעניינת'" הן השורות שעורכי המוסף בוחרים להדגיש מתוך הטקסט.