הוויכוח על שינוי האקלים התנהל בשלושה סיבובים. הראשון עסק בשאלה אם כדור הארץ מתחמם בכלל. לכאורה, סוגיה פשוטה בפיזיקה אטמוספירית. למעשה, שדה מוקשים פוליטי. הדיון הוכרע בסוף שנות התשעים בזכות מחקרים מדעיים מגוונים שיצרו קונסנזוס: יש התחממות והיא גלובלית. מה שפתח דיון חדש, פוליטי לא פחות, על מקורות התופעה. מצד אחד עמדו אלה שטענו ששינוי האקלים הוא מעשה ידי אדם. מנגד נטען שמדובר בתהליך טבעי, מחזורי או אחר, שגם אם נדע את סיבותיו לא נוכל להשפיע על התפתחותו. עבר עשור, וגם הוויכוח הזה הוכרע באופן החלטי, לא מעט בזכות 2,500 המדענים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC).

מדעני הפאנל, שבסוף 2007 זכו במשותף עם אל גור בפרס נובל לשלום, ריכזו, העריכו והצליבו אלפי פריטי מחקר והסיקו באופן חד-משמעי ששינוי האקלים הוא אנתרופוגני, מעשה ידי אדם. מאז המהפכה התעשייתית נפלטו לאטמוספירה מאות מיליארדי טונות של תחמוצות פחמן וגזי חממה אחרים. הזיהום הזה שינה את הרכב האטמוספירה, יצר בה מעין סדין דק ושקוף שעוצר חום שנוצר על פני כדור הארץ מלהשתחרר לחלל החיצון. מאזן החום הפלנטרי הופר. הכדור מתחמם.

כעת אנו בעיצומו של סיבוב הדיונים השלישי. הוויכוח כיום עוסק בשתי סוגיות גורליות, שלובות זו בזו. האחת היא קצב ההתחממות הצפוי בעשורים הקרובים. השניעה היא, אם נותרו די זמן ואמצעים לעצירת התהליך ומזעור נזקיו. זה ויכוח שאף פעם לא יוכרע בוודאות, כי הוא עוסק בעתיד. אבל בהשוואה לצמד ויכוחי הסרק המיותרים שקדמו לו, שבעטיים הלכו לאיבוד שני עשורים חשובים, הוא דיון חשוב ורלבנטי שמסקנותיו יקבעו מה התיקון שיש לעשות ובאיזה קצב ייעשה.

הוויכוחים הללו תרמו להכחשת הבעיה. משפחת בוש לדורותיה ניצלה אותם כדי לתבוע "ודאות מדעית" – אוקסימורון מובהק. זה היה איתות ברור לציבור ללכת אחר נטיית לבו האינסטינקטיבית ולדחות את העיסוק בבעיה לזמן בלתי מוגדר.

למבנה התקשורת יש קשר ישיר לדינמיקה הזו. כלכלת השוק והרגישות לרייטינג מכתיבות לאמצעי התקשורת תלות הולכת וגוברת ב"סיפורים" למחייתם. סיפור טוב דורש עימות ברור בין מצדד (פרוטגוניסט) למתנגד (אנטגוניסט). המצדדים המקוריים בסיפור משבר האקלים, אלה שטענו כבר לפני עשרים שנה שהתופעה קיימת, שהיא מעשה ידי אדם ושלכן גם הפתרון צריך להיות כזה, היו ארגונים וולונטריים כמו גרינפיס, ידידי כדור הארץ, או איחוד המדענים המודאגים. אחר-כך החלו להצטרף לטענות הללו מדענים שבאו לדיון עם פחות להט אידיאולוגי ועם הרבה יותר עובדות.

התקשורת מילאה, כמובן, תפקיד חשוב בדיון כשהבליטה בנאמנות את עמדות המצדדים ואת המידע שעליו התבססו. אבל חוקי המשחק כפו על כל ארגון תקשורת שעסק בסוגיה ורצה לעמוד ב"סטנדרטים מקצועיים מקובלים" להציב מולם אנטגוניסטים – יהיו אשר יהיו מניעיהם, יהיה אשר יהיה יחסם לדיוק המדעי ולאמת העובדתית. כך יצא שבעלי עניין מובהקים בכלכלת הפחמן – לובי הנפט והפחם, תאגידי ייצור חשמל, לובי יצרני המכוניות, תשתיות הכבישים, חברות התעופה, יצרניות המטוסים ומכחישי התחממות סדרתיים אחרים – קיבלו הזדמנות פז להציע את מרכולתם המסוכנת.

אין פלא שהם ודובריהם התייצבו מיד לספק את הסחורה. אפילו כיום, כשמנהיגי ה-G8 מקבלים על עצמם, רעיונית לפחות, יעדי צמצום פליטה דרמטיים, יש עדיין ארגוני תקשורת שמלבים את הוויכוח המיותר ההוא באמצעות בימות שהם נותנים למכחישים.

אלה, מצדם, מנצלים כל הזדמנות שניתנת להם כדי לזרוע ספק. הם פועלים במרץ ובתחכום לטשטש את הקשר בין שינוי אקלים לאורח החיים הבזבזני של תרבות הצריכה, מעודדים צריכת דלקים מצביים (בעיקר פחם ונפט) ששריפתם פולטת מיליארדי טונות תחמוצות פחמן, וממליצים בחום להתעלם בנחישות מכל דברי המדענים.

בשנה האחרונה יש ארגוני תקשורת, גם בארץ, שמבינים את הדינמיקה המעכבת שבה שיחקו תפקיד. מעטים מהם יכו על חטא, אבל על זה אפשר לוותר. מה שחשוב עתה הוא לעשות הכל כדי להפיג את נזקי ההכחשה והדיסאינפורמציה שמלווים את הדיון על שינוי האקלים למעלה מעשרים שנה. זה הזמן להצפת המציאות החמורה בלא כחל ושרק, בגובה העיניים, ולחפש דרכים שיצמצמו את המרחב שבין ההכחשה של עשורים קודמים לייאוש שעלול לאפיין את העשור הבא.

פרופ' דני רבינוביץ, מבכירי החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובית-הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל-אביב, הוא סגן יו"ר דירקטוריון גרינפיס בריטניה